האהבה פרחה

אני עוד זוכרת את היום ההוא, אתה יודע?
היום ששינה הכל.
היום שבו החברות שלנו מתה, והאהבה פרחה.
אני אמורה להיות מאושרת, קיבלתי את מבוקשי, אך משהו היה חסר, משהו שאיבדנו בדרך.
הקשר השברירי שלנו, מתחיל להתפרק, ואני יודעת שאחריו, לא יהיה יותר דבר.
לא חיוכים חטופים, או צחקוקים מבדיחות שרק אנחנו מבינים.
ברגע שהשקר, יגווע, הוא יגווע לעד.
אני לא בטוחה למה עודדתי את הקשר הזה, את האהבה הסוררת הזו, אבל קיוויתי כי יתפתח מזה משהו טוב, משהו יפה.
אך ככל שהזמן עובר, הבנתי שעדיף היה אילו נשארנו חברים.
הבנתי שאולי היה כואב לי זמן מה, אך זה היה עובר, כי היינו נשארים קרובים, מיודדים.
ועכשיו, ועכשיו, אנחנו על סף פרידה, ואני כבר יודעת שברגע שזה יסתיים, עומד לכאוב לי.
הנשמה שלי עומדת להתייסר במשך זמן רב, ויכול להיות שליבי לעולם לא יחלים.
שתמיד תישאר צלקת, שבר, משהו שנמצא שם, רק בשביל לזכור שפעם, הלב שלי היה שלך.
אני לא יודעת מה אעשה עם עצמי בהמשך, כאשר עולמי יתמוטט לרסיסים, אני לא יודעת מה אתה תעשה אז, אבל אני יודעת, שייקח לשנינו זמן רב להחלים מהקשר הזה.
משום שהקשר הזה, לא היה סתם רומן קיץ קצרצר, הוא היה, קשר שנבנה על שנים של היכרות.
נצטרך לשכוח ימים חורפיים שחלקנו יחד, וימי קיץ בהם פשוט ישבנו יחד על החול.
אנחנו נצטרך לשכוח את כל אלו, כי אם לא, יום אחד, הם יחזרו וירדפו אותנו.
הייתי רוצה להגיד לך, שאני מצטערת על הקשר הזה, על הקשר שלנו, אבל האמת, שגם אם זה היה הדבר האחרון שהייתי עושה, הייתי דואגת שזה יקרה, שאנחנו נקרה.