הים שלי הקדמה

היום
אני סופסוף כאן, במקום המיועד לי, סופסוף מרגישה שלמה.יודעת שלא משנה מה יקרה זהו מקומי, כאן נמצאים האנשים היקרים לי, המשפחה החדשה שלי.
כאן אני מרגישה בטוחה ואמיתית.

"לי, את באה כבר?" שואל דרור. ממהר כאילו חיו תלויים בזה.
"כן, אני באה.הכנתם הכל?" אני שואלת והוא מהנהן בראשו.
דרור הוא הותיק מכולנו, הוא נימצא כאן כבר שש שנים, אני כאן רק חמישה חודשים אבל אני מרגישה כאילו נולדתי כאן ויש גם את לרה ומקס שבאמת נולדו כאן, לרה ממש נחמדה ואילו מקס תמיד כועס הם לא גרים איתנו אבל רוב היום אנחנו מבלים יחד.
"את גם באה?" שואל מקס ולוקח תפוח אדום מהמקרר.
"כן." אני עונה ויוצאת מהמטבח, לרה וכל החבר'ה כבר שם.
כשאנחנו מגיעים אני מרגישה התרגשות גדולה וכך גם דרור, מקס נישאר אדיש כהרגלו.
לפנינו נפרש לו הכחול הגדול, האוקיינוס השקט מרהיב ביופיו.

לפני חצי שנה

"את בטוחה שאת לא רוצה שניסע להודו או לתאילנד?" שואלת מיה.
"בטוחה." אני משיבה ומקפלת מפה של קבוצת איי מריאנה ומכניסה אותה לתיק הסגול שלי.
"אני לא מכירה עוד ישראליים שטיילו שם, בטוחה שאת לא רוצה הודו? כולם טסים לשם אחרי הצבא" היא מדברת ואורזת את המזוודה שלה.
"את לא חייבת לבוא איתי מיה, את יכולה לטוס להודו ולעשות מה שאת רוצה. את לא חייבת לבוא איתי." אני אומרת בעצבים.
היא קמה ומתקדם אליי.
"צודקת, אני יכולה לטוס להודו אבל אני רוצה להיות איתך בפייסן." היא מחבקת אותי חזק חזק.
"סייפן" אני מתקנת אותה ושתינו צוחקות.
בבוקר מחכה לנו מונית למטה ואני ומיה אחותי הגדולה והחברה היחידה שלי יוצאות לדרך חדשה.
אחרי שהמטוס מגיעה ליעדו, סייפן האי הגדול ביותר מבין כל איי המריאנה אנחנו תופסות מונית ונוסעות לבית המלון שלנו,שממוקם ממש על שפת הים, מיה אומרת שתמיד אהבתי את הים, אני זוכרת עוד משהיינו ילדות קטנות הייתי בוכה לאבא שלנו שייקח אותנו לים וכשהוא היה מסרב הייתי בוכה כל הלילה עד שהייתי נירדמת לבסוף וכשהייתי מתעוררת בבוקר עם עיניים נפוכות ואף אדום מבכי אמא הייתה מלבישה אותי ואת אחים שלי בבגדי ים ואבא היה לוקח אותנו לים כי הוא לא היה יכול ליראות אותי עצובה.
"נו?" שואלת מיה ומביטה בי "איך המלון?" היא שואלת.
"מדהים!". אני עונה וקופצת על המיטה הזוגית המוצעת בשלמות.
בלילה קשה לי קצת להירדם אז אני יוצאת לחוף ומטיילת יחפה לאורכו עד שהשמש מתחילה לזרוח ואני חוזרת למיטה.
"מה התוכנית שלנו להיום?" שואלת מיה כשהיא מתעוררת.
"אני חושבת שנצא לקניות בשוק המרכזי, קראתי שהוא ממש יפה ושהכל צבעוני ויש מלא סוגים של פירות טרופיים."
"מגניב" היא אומרת ומפהקת.

אנחנו מטיילות וקונות מזכרות, כל מיני שרשראות צדפים עבודת יד ואוכלות פירות מוזרים שמעולם לא שמענו עליהם.
"בנות!" מישהו צועק בעברית.
"חשבתי שאין כאן ישראליים" אומרת מיה.
"גם אני." אני עונה ובקולי אכזבה קלה.
"בנות!" כשאנחנו מבינות שהבחור קורא לנו אנו מסתובבות אליו.
"כן?" שואלת מיה.
"ידעתי" הוא אומר בניצחון "אני דרור"
"מה ידעת?" אני שואלת, חסרת סבלנות.
"שאתן מישראל" הוא לא חכם במיוחד, כל אחד שמדבר עברית היה שם לב לזה שאנחנו מישראל.
"זה לא סוד שאנחנו ישראליות" אומרת מיה ואני מזהה את המבט הזה שבעיניים שלה, הוא מוצא חן בעינייה.ואיך לא הוא חתיך הורס.