הרקדנית

רחבת הריקודים הוארה. הבלרינה הסתחררה עליה בהתרגשות, מעבירה בהונות בחריטות הרצפה הישנה ונושמת את הריח שהתגעגעה אליו כל יום ויום כשנחה בביתה ונאלצה למלא את הימים בעיקר בשינה, אף שמעולם לא חשה ולו שמץ עייפות. אבל השינה הייתה כמו מין בן דוד קטן ומציק. נדבק אליך כמו קרציות ולא נותן לך לעשות שום דבר אחר.
אבל הבוקר הרקדנית הקטנה הרגישה שכל האנרגיות והרצון העז להסתחרר שוב פרצו ממנה, והיא פשוט התחילה להסתובב. לאט לאט, ואחר כך בשיא המהירות, בן הדוד נשמט מאחיזתה וגבה מזדקף עם כל סיבוב.
הרחבה השחורה עליה הסתובבה הייתה הרחבה האהובה עליה, היא אהבה להאזין למנגינות הנפלאות שלצלילן היא רוקדת.
אבל משום מה, הצלילים הרגישו לה ישנים מידי, כבר לא מתאימים לה. הרי מאז הריקוד האחרון היא קצת גבהה והשמינה, התחילה להעדיף ספרים עבי כרס על פני רומנים קצרים, ובאופן כללי- היא קצת חרקה. הזדקנות. ככה קוראים לזה.
אז היא החליטה לעשות מעשה.
היא נעצרה, וחזרה בזריזות לפינת הרחבה העגולה. בדמיונה העשיר דמיינה עצמה עומדת על במה מפוארת מול מיליוני אנשים, מולה עומד איש בחליפה שחורה ועניבה כחולה, מקיש בראשה ודוחף את רגליה על הרחבה.
והיא רקדה, הו! כמה נפלא היה ריקודה!
אנשים מכל העולם הגיעו לצפות בה רוקדת ולשאול שאלות מייגעות, עליהן בחרה שלא לענות מטעמי סודיות.
היא בחרה לעצמה תווים וחיברה לעצמה את השיר, השיר המדהים ביותר בעולם. היא קיבלה פניות מתכניות טלוויזיה ורדיו לבוא ולהופיע בהן, וכל עיתון שקיים בעולם לקח אינספור תמונות שלה רוקדת. היא הייתה האישיות הכי מפורסמת בכל העולם.
ויום אחד, היא פגשה רקדן.
הוא היה הדבר הכי יפה שראתה מימייה, הוא העריך אותה והעריץ אותה, היא נשבתה בקסמיו במהירות. הם אפילו יצאו פעם- רקדן ורקדנית, הזוג הכי מתאים שיכול להיות בעולם שכזה. ובעודם רוקדים זה לצד זה, גם אם במרחק מה לבל יתנגשו, הם הרגישו מאושרים.
הבלרינה רצתה לחיות איתו לנצח, להביא רקדנים ורקדניות קטנטנים שיסתחררו סביבם, אולי אפילו לגדל איזה בעל חיים חמוד.
אבל, הבעיה היחידה שלה הייתה שאינה יכלה לזוז מהתקליט. ככה זה, חשבה בעצב, כשאתה מחט.