חיים רק פעם אחת

מאז שהייתה בת שתים-עשרה חולמת על נשיקה ראשונה.
רואה בראש איך יבוא אחד, בטח יהיה נסיך,
יפה כמו שקיעה בחוף ים וזריחה על שדה מלא בחמניות,
ידפוק אצלה בדלת.
למטה ברחוב תחכה לו כרכרה,
עם סוס שחור, לא צריך לבן,
למה להיות בנאלית?

ידעה איך יקראו לו מגיל שתים-עשרה.
שיננה לעצמה את צבע העיניים, השיער.
איך ירד מהסוס ויצעד באציליות שלו עד לפתח של הדלת שלה, וידפוק.
ואמא שלה תפתח לו, ותצעק לה "סוזנה, אורחים בשבילך!"
והיא יודעת שזה הוא בוודאות עכשיו, כי אין לה אורחים אף פעם.
אז היא רצה לארון ולובשת לבן,
בשביל נשיקה ראשונה וחתונה ושני ילדים וכלב.
ומהארון למראה, מהמראה למדרגות, מהמדרגות אל הדלת של הכניסה.
והוא יעמוד שם,
עם החיוך הזה של השקיעות והזריחות ועם הריח הרטוב של חוף ים,
והוא ייתן לה מבט שאומר "יאללה, סוזנה. בואי נעוף מפה כבר."
והם יעמדו על הצוק שמשקיף על כל החוף בקיסריה,
וכל מי שלמטה יסתכל עליהם ויקנא.
והשקיעה תהיה שקיעה,
והשיער שלו כמו שדה חמניות,
והריח של הים, הריח של הים.
ככה היא חולמת מאז גיל שתיים-עשרה,
שיבוא ביום של האהבה,
כמו בסרט של דיסני, יכניס לה אושר לחיים.

–
"סוזנה, אורחים!" צעקו לה מלמטה,
והיא רצה.
לבשה לבן, התארגנה וירדה במדרגות,
בדיוק כמו שחלמה מאז גיל שתים-עשרה.
חיכה לה למטה אחד,
במכנס קצר וקסדה של אופנוע.
הוא לא נראה לה מי-יודע-מה,
אבל עברו כבר כמה שנים מאז גיל שתים-עשרה,
ופעם ראשונה מתי שהוא צריכה להיות.

ערן הצחיק אותה כל הערב,
שימח אותה מבפנים.
הם ישבו בפארק,
שתו יין, אכלו גבינות,
אפילו הביא לה פרחים.

יש לו ריח של פיצה ולא של חוף ים בקיסריה,
והסוס שלו, קטנוע 125 סמ"ק, מהקטנים.
אבל יש לו חיוך בעיניים, אמיתי כזה,
כמו של זריחה ושקיעה.

הוא לא בדיוק כמו בתכנית שלה,
ויש לה את כל הסיבות לוותר גם הפעם.
"אבל חיים רק פעם אחת", היא מזכירה לעצמה,
"והיום זה יום האהבה."