"משחק העולם"

"משחק העולם"

כשהייתי קטן המצאתי משחק מיוחד במינו. כזה שאני משחק כנגד כל העולם בו זמנית.
החוקים מאוד פשוטים. אני צריך לעשות משהו שאיש מעולם לא עושה באותו הרגע. וזה בעצם הכל.
זה יכול להיות כל דבר שהוא. לא מספיק להביט בשמיים, או לאכול סוכריה או ללטף כלב. וגם לא מספיק ללטף כלב תוך כדי שאתה מביט לשמיים ואוכל סוכריה. בוודאי יש מישהו אחר בעולם שעושה את זה בדיוק באותו הרגע!
אולי, גם אותו האיש שמסתכל לשמים, מלטף כלב ואוכל סוכריה חושב לעצמו שיש מישהו אחר בעולם שעושה בדיוק מה שהוא עושה באותו הרגע. אז אפילו לחשוב על זה לא מספיק לי, כי גם הוא אולי חושב על זה בדיוק.
כשהייתי ממש קטן זה הבהיל אותי. להבין שכל מה שאני עושה נעשה בדיוק באותו האופן במקום אחר.
אז הייתי עומד על הראש, וחושב לעצמי "כמה אנשים עומדים עכשיו על הראש?" תיארתי לעצמי שלא מעט אנשים.
אז הייתי עוצם עין אחת ומתחיל לשיר. ואז חשבתי לעצמי כמה אנשים עושים זאת בזה הרגע? וודאי לא יותר מדי. אבל עדיין אפשרי שיש כמה כאלו.
אז הייתי נמתח למעלה ולמטה, מסובב את הראש ומעוות את האצבעות שלי. מוציא לשון ומלקק את קרני השמש, מדלג ימינה ושמאלה כמו קנגרו ועושה גלגול על הדשא. וודאי איש לא עשה זאת בדיוק באותו הזמן שאני עשיתי את זה בכל העולם. לא יתכן. ואז, כשהייתי משוכנע שאיש בעולם לא עשה מה שאני עשיתי באותו הזמן – ניצחתי. וזה היה משחק החברה שלי כנגד העולם כולו. ההורים שלי היו מביטים בי בדאגה בזמנו וזמן קצר לאחר מכן הכריחו אותי לקחת כדורים מוזרים כאלו שעושים אותי רגוע. רטלין אני חושב שקוראים לזה. אני זוכר את זה כי זה כמעט כמו שתי שמות של בנות בכיתה שלי. נטע ולין. אני מחבב את שתיהן מאוד, והתרופה הזו נקראת כמו שתיהן ביחד. כמעט. רטלין – נטע לין. עזר לי לזכור את זה.
הפסקתי לקפוץ ולשחק. לא היה לי חשק פתאום. זה לא שדברים אחרים נהיו מעניינים במקום או משהו כזה, פשוט לא היה לי חשק. התחלתי לקרוא יותר, זה כן. ואמא ואבא נראו מאוד שמחים. פעם לא הייתי פותח ספר אם לא היו בו ציורים, וגם אז, לא הייתי קורא באמת.
הפסקתי עם חוג הכדורגל והלכתי לאומנות. זה מאוד נחמד! חשבתי בהתחלה. אבל אחרי זמן קצר זה התחיל לשעמם. לא עשינו כלום חוץ מלצייר קווים ולהעתיק דברים! ואני תמיד אהבתי לעשות דברים שאף אחד לא עשה אבל המורה לאומנות לא נתנה לי. המורה תמיד הייתה אומרת ש"זה שיעור! ולפה באת לרכוש כלים בכדי שתוכל לדעת ליצור!" תמיד רציתי להגיד לה שהיא מלמדת אותי לעשות משהו שאני כבר עושה כל החיים אבל לא אמרתי. כי לא היה לי כוח להתווכח ולקבל עונש. התחלתי להעמיד פנים שהפסלים הם לוחמים ורציתי לכסח אותם אחד בשני. אבל הכל קרה לי בראש ולא ממש התחשק לי להשתמש בידיים בשביל לראות את זה באמת קורה. גם ידעתי שאנשים אחרים יכעסו אם אני אשתמש בפסלים כמו צעצועים.
בינתיים המשכתי לשחק את "משחק העולם" אבל רק בתוך הראש. הייתי מנסה לחשוב מחשבה או לדמיין משהו שאיש לא דמיין קודם לכן. רק פעמים בודדות מאוד היה לי את הבטחון להגיד שהמחשבה שלי מיוחדת. ואולי רק אני חשבתי אותה בעולם כולו. עכשיו אני כבר חושב שלא נשאר עוד הרבה על מה לחשוב באמת. כנראה שכבר חשבו את כל המחשבות שיש לחשוב וחלמו את כל החלומות שיש לחלום. היה הרבה יותר קל לעשות משהו שאיש לא עושה מאשר לחשוב מחשבה שאיש לא חושב. הרי אחרי הכל, אנשים חושבים יותר דברים מאשר שהם באמת עושים דברים.
עבר קצת זמן וההורים שלי דאגו כי לא עשיתי מספיק ספורט. הם אמרו שאני צריך להזיז את הגוף כמו שעושים בריצה ובשחיה אבל אני לא אהבתי את זה. אמרתי להם שהתנועות שהם עושים הם תמיד אותו הדבר וזה משעמם. אז הם לקחו אותי לפארק שתמיד הייתי משחק בו את "משחק החיים" ונתנו לי להסתובב. בדרך כלל לא היה לי חשק לעשות משהו מיוחד, אז פשוט הייתי נעלם להורים ומתגלגל על הדשא בשביל שיחשבו שעשית משהו. פעם אחת כשנעלמתי להם, פגשתי אותה.
"מה אתה עושה?" היא שאלה כשהתגלגלתי על הדשא כמו כלב והרגשתי מאוד נבוך. היא הייתה מאוד יפה וגם בגובה שלי. הסברתי לה שאני רוצה שההורים שלי יחשבו שעשיתי משהו ואז היא חייכה אלי ואמרה. "יש לך פה כתם נקי אחד, הנה אני אעזור לך" ואז היא הרימה קצת דשא ושפשפה את הגב שלי. אמרתי לה תודה והיא הציע שנשחק מחבואים. אמרתי לה שאין לי כל כך חשק והיא שאלה אותי איזה משחק אני אוהב לשחק. אז סיפרתי לה על "משחק העולם".
היא מייד הבינה איך משחקים ונראה שמאוד אהבה את הרעיון. "אתה המצאת את המשחק הזה?" שאלה בהפתעה. עשיתי "כן" עם הראש והיא אמרה "זה פשוט משחק גאוני! אני רוצה לשחק אותו איתך!".
"לא שיחקתי את המשחק הזה כבר הרבה זמן" אמרתי והיא רק חייכה יותר. "למה לא?" שאלה ופרסה את ידיה לצדדים. "פשוט כבר הרבה זמן לא ניצחתי במשחק הזה. אז הפסקתי לשחק". היא שלחה את זרועותיה הקטנות ותפסה את הכתפיים שלי. היו לאצבעות שלה מגע כמו זרמים של מים חמים באמבטיה קרה.
"אתה יכול לנצח! אני אעזור לך!" אמרה וניענע את זרועותי קדימה ואחורה. "אבל איך?" שאלתי. "נגמרו לי כל הרעיונות כבר!" לפני שסיימתי את המשפט היא נתנה לי נשיקה גדולה וקולנית על השפתיים. נותרתי המום לרגע ארוך. לעולם לא אשכח את זה. "הנה! אף אחד בכל העולם לא נישק לך את השפתיים עכשיו! אז ניצחת!" היא אמרה ולא ידעתי איך להרגיש "כן…! אבל…!" חשבתי לרגע מה לענות. "בטוח מישהי נישקה את השפתיים של מישהו באותו הרגע! אז זה כן…" "שטויות במיץ" היא פסקה בלי להותיר מקום לויכוח. "אתה זה לא כמו כל אחד, ואני בטח ובטח שלא כמו כל אחת! אף אחד בכל העולם לא יכול היה לעשות מה שאתה עשית" היא אמרה והתחלתי לבכות.
"עכשיו לקחת לי את הניצחון! זה כאילו שאת ניצחת בכלל ולא אני!" אמרתי בבכי והיא רק התיישבה לידי וחיכתה שאסיים. "אם אני הייתי מנשק אותך אז הייתי מנצח! אבל לקחת לי את הניצחון!" המשכתי ולא יכולתי לעצור. אחרי כמה רגעים היא התחילה לצחוק. כל כך חזק שהיא ממש שאגה. הקול שלה התגבר על הבכי שלי ולאט לאט התחלתי גם אני לגמגם צחקוקים. בשלב כלשהוא פשוט נקרעתי כמוהה. ככה, בלי להבין מה קורה. הרגשתי שמחה צומחת היכן שעמד מקודם התסכול היבש. הייתי מאושר באמת ורציתי לקפוץ לשמיים. שמחתי שהיא ניצחה. זה היה כמעט כאילו היא ניצחה בשבילי. וחשבתי לעצמי שבעצם גם אני ניצחתי. כי הרי אף פעם אף אחד לא הרגיש ניצחון כשמישהו אחר בעצם ניצח. זו בוודאי הפעם הראשונה בכל ההיסטוריה שמישהו מרגיש ככה!
גם היום כשאני מביט בה, חמישים שנה מאוחר יותר, אני עדיין מרגיש כאילו ניצחתי במשחק ההוא.