נשימות

שיעור תנך. שעמום גמור.
אני יושבת במרכז הכיתה ממש מול הלוח. 'מוזר שהוא לא נמצא' אני חושבת לעצמי, אני הרי יודעת שהוא אפעם לא מבריז או מאחר, אמא שלו חינכה אותו טוב, ובעיקר לוחצת עליו.
פתאום הוא נכנס. השולחן הקבוע שלו ליד החלון תפוס, אז הוא מתיישב בשולחן אקראי. במקרה לידי. הריח הרענן והמתוק שלו מגיע לאפי כשהוא מתיישב.
גלי חום עולים בגופי, שונאת שזה קורה. אני כמעט בטוחה שנהייתי אדומה כי זה קורה לי די בקלות. אני מנסה להתעלם ממנו, מהמחשבה שהוא יושב קרוב אליי, ומנסה להתרכז בשיעור.
המורה מתחילה להכתיב ואני כותבת, וזה בעיקר בשבילו כי הוא משלים ממני כשהוא לא נמצא, ואני ממנו כשאני לא נמצאת. וכשאני נמצאת, אין סיכוי שאני אפספס משהו כי אחרת, איזו סיבה תהיה לו לפנות אליי?
ההכתבה הסתיימה והמורה חזרה לדבר, אני מניחה את ידיי על שולחן ועליהן את ראשי. תחילה ראשי מופנה לכיוונו אבל אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני מסתכלת עליו ולכן ואני מסיטה את ראשי לכיוון השני. אחרי מספר דקות אני מרימה את ראשי ומניחה רק את הסנטר על ידיי, ובוהה בבקבוק המים שלפני.
הייתי מרוכזת במחשבות, על המיונים הקרובים, עליו, על השיעורים שאני צריכה להשלים, על השנ"צ המיוחל, על האם הוא מסתכל עליי או לא, כשלפתע הבחנתי בזווית העין בגופו העולה ויורד עם קצב הנשימה. הנשימות שלנו היו כמעט מתואמות, כמעט מסונכרנות, אבל רק כמעט.
התאמתי את קצב נשימותיי לקצב שלו, קצב קצת יותר מהיר משלי אבל עדיין נוח. כשמבטי עדיין מופנה כלפי הלוח, אני רואה את גופו החטוב בזווית עין שמאל שלי, עולה ויורד, עולה ויורד, עולה ויורד.
המחשבה שאפילו רק לרגע משהו כה עדין וטהור כמו נשימה, מתואם בין שנינו גרמה לי להרגיש קרבה. משהו בי קיווה שהוא ישים לב לתיאום ואולי יחשוב שאני האחת, הרי אפילו קצב נשימותינו מתואם…