קטע מסיפור נוראאאאאאאאאא ישן שלי ונוראאאאאאא חמוד. כדאי לי להמשיך או להשאיר אותו כפי שהוא?

אדוארד תמיד נהג לחמוק בשעות הצהריים לחדר הכביסה, לצפות בה. הוא הביט בערגה באצבעותיה הדקות והמיובלות משנים של עבודה, בעיניה הנוצצות בתכלת-ירוק, בפניה ובשפתיה האדומות, שנראו כמו כתם של דם על שלג זח ברקע פניה החיוורים, ובקצוות של שערה הזהוב הארוך שנאסף בפקעת מרושלת על עורפה. אמנם הייתה צעירה, בת 16, אבל עיניה היו חכמות ומלאות ידע. פעם הוא שאל את אביו איפה מגורי המשרתות, אבל הוא הסתכל בו במבט מסתורי ואמר:" יש מספיק נשים שיסכימו להיות איתך, אל תרדוף אחרי משרתות. אמנם הן יפות, אבל בליבן כל מה שהן רוצות זה את כספך." ואז הוסיף:" ואני לא מבין מה הבעיה עם אנסטסיה, היא בחורה מקסימה." אבל אביו חיבב אותה רק בגלל שהייתה בתו של סוחר עשיר. ברגע זה מגפו פגע במכל של חומר ניקוי, והמתכת הדהדה בזמן שתכולת המכל הלימונית נשפכה לכל עבר. היא קפצה והביטה בו בבהלה. כשזיהתה אותו התרפה מעט הלחץ בשריריה. מעט. היא רכנה ובלי מילים ניגבה במטלית את התמיסה. הוא ניסה לרכון ולעזור לה אבל היא אמרה, מבלי להרים את ראשה:" בבקשה אדוני, אל תטרח. זו עבודה למשרתות, לא ללורדים." הוא הסמיק בכעס רגעי. עוד שבוע היה בן שמונה-עשרה, אבל כולם, כולל כל הנערות שבבית הספר הפרטי שאליו הלך, התייחסו אליו בתור 'הלורד אדוארד'. למעשה, אביו הוא זה שנשא את התואר לורד, בעקבות 'שירותים מיוחדים לממשלה' שהיו לתרום הרבה מאוד כסף. אבל אביו אמר לו שהמלך מעוניין להעניק לו תואר רשמי של לורד ברגע שיהיה בוגר חוקית, כלומר בן שמונה עשרה. "אני לא לורד." אמר בקול עצור ורכן לנקות את הלכלוך. שלא היה שם. הרצפה צוחצחה במהירות וביעילות ולא היה דבר עליה, אפילו לא טיפה אחת. הוא הרים מבט מופתע אליה, שכבר התיישבה על כיסא פשוט ותפרה חפתים לחליפה שחורה וחגיגית. לשנייה עמד מבולבל. כשהבחינה שהוא עדיין עומד שם קישתה את גבותיה הדקות ואמרה:" אתה יכול ללכת, אדוני." וחזרה לעיסוקה. הוא הלך בצעדים מהוססים לעבר גרם המדרגות ואז נעצר ושאל:" למה את עובדת כאן במרתף? ולמה את עובדת בחושך?" היא האפירה מעט ואמרה בקול משונה אבל תקיף:" בחירה מקצועית, אדוני הלורד." הוא שוב הסמיק והידס לעבר המדרגות, החוצה.
בשארית היום נותר מבולבל ונרגש מהמפגש המוזר עם המשרתת המסתורית, שבה צפה בשנתיים השלמות שבהן עבדה באחוזה עד כה. בארוחת הצהריים המאוחרת לבש מכנסיי בד אפורים ומעיל חום ומחמם, שכן הם ישבו בחוץ במרפסת הכניסה המקורה, שמשני עבריה היו מדרגות נמוכות. הוא הופתע שאנסטסיה הופיעה. היא לבשה שמלה חמימה מבד וורוד, וגרביונים עבים ונעלי בובה צבועות בהתאמה. שערה הכתום העז בלט על רקע הבגד וגרם לה להיראות כמו אחת מן הבובות מרוסיה, שאותן אספה בהתלהבות ילדותית. רוב הארוחה פטפטה עם אחותו הצעירה של אדוארד, אָמֵלי, שהייתה בת ארבע-עשרה ושותפה לאהבתה העזה של אנסטסיה לבובות ולדברים וורודים. ההבדל היחיד ביניהן היה ששערה של אמלי היה שחור משחור ועיניה סגולות ונדירות, בורקות, בעוד עיניה של אנסטסיה חומות. לבסוף קטעה אמלי את הרצאתה הנלהבת של אנסטסיה על סוגי התפירה השונים של שמלות בשאלה מביכה להפליא:" אז," אמרה והצביעה על שניהם בקש שלה. "כבר התנשקתם?" אדוארד השפיל מבט אל ידיו, אבל אנסטסיה צחקקה. "בטח שכן, מצחיקונת!" אמלי ווידאה שאביהם ואמם לא בסביבה לפני שהכריזה בגאווה:" אני בזוגיות!" אדוארד הזדקף ונעץ מבט מופתע באחותו הבת ארבע-עשרה. מי זה? ואיך אוכל להרוג אותו? היא צחקקה לפתע והשפילה את מבטה מעיניו האפורות. "מי זה?" שאל. "זה בן-אדם מאוד מיוחד." התחמקה. הוא קמץ את אגרופו על ברכו. וכך בשארית היום הטריד את עצמו בשאלות על מאהבה המסתורי של אמלי. לקראת ערב לא יכל להמשיך לחשוב על עניין זה, כיוון שאנסטסיה נתנה לו נושא חדש לחשוב עליו. לשאת אותה לאישה. מסתבר שהיא הייתה בהיריון. ממנו. כשסיפרה לו נאלץ לתמוך בעצמו בקיר מהלם. לקחו לו כמה דקות להבין שהיא מדברת על אותו ערב לפני שבוע, שבו עברה הזוגיות ביניהם לשלב הבא. הוא ישב על כורסא מרופדת בחדרו הרחב והחזיק בידו כוס ברנדי קטנה. הוא לגם ממנה וחשב; אני עומד להיות אבא! לבסוף הם החליטו להתחתן, ולבשר להוריהם למחרת היום. לציבור חבריהם החליטו לבשר בחגיגת יום ההולדת שלו. הוא לא היה נלהב מדי מהמחשבה שיתחתן עם אנסטסיה, אבל בסופו של דבר הוא חיבב אותה מאוד, וחשב שאם יינשאו בהחלט יוכל ללמוד לאהוב אותה. הוא שמע קולות דיבור עמומים מלמטה וקם ופתח את חלונו והביט למטה בסקרנות. שתי דמויות ישבו על כיסא הנדנדה הלבן שניצב ליד מטע של עצי תפוחים והיו צמודות בנשיקה. אחת בעלת שיער שחור משחור, לבושה שמלה בצבע וורוד חיוור יפהפה. הוא זיהה את אחותו מרחוק בקלות, והניח שהדמות שלצדה הייתה המאהב שלה. הוא צמצם את עיניו בניסיון להבחין ביותר פרטים. שערה של הדמות היה זהוב, והדמות הייתה חיוורת מאוד, ושפתיה בלטו מאוד, כמו כתם של דם על שלג זח…
אמלי התרגשה מאוד מהמרדנות שבמעשיה. תחושת חמימות פשטה בה כשהתנשקו, כמו תמיד. כל פעם שהביטה בה נשטפה צמרמורת. היא הייתה כל כך יפהפייה, דקיקה חיוורת וקסומה. היא הייתה דמות כה דרמתית. היא סיפרה לה כמה פרטים על ילדותה, אבל אמלי חשדה שיש הרבה יותר, ושהידע בעיניה היפהפיות היה מניסיון חיים טרגי. אותו ערב היה אחד מן הטובים שבחייה. ג'וליה הופיעה בחצר בשמלת תכלת חיוורת ורפויה, שגרמה לה להיראות כמו מלאך שברירי. אבל היא לא הייתה שברירית. היא הייתה דמות חזקה ויציבה. וזה מה שהיא אהבה בה. היא מאסה מן הנערים שכרכרו סביבה. ג'וליה הייתה משב רוח מרענן, שאי אפשר אלא להתענג עליו. והיא אהבה את שתיקתה. במהלך השתיקה הקסומה היא הביטה בעיניה וצללה אליהן, אובדת במעמקים האין סופיים והחמימים של עיניה העצובות וזקנות המבט. היא ידעה שג'וליה משכילה יותר גם מאלף מלומדים זקנים. יותר מכל אהבה את חיוכיה הנדירים. כשאכן חייכה, היה זה חיוך אמיתי ומלא אהבה ושמחה. היא מעולם לא חייכה שלא לצורך. כשחייכה כל פניה התבהרו והיא קרנה מיופי. באותו ערב ג'וליה לא חייכה. היא התיישבה דוממת על הספסל ובחנה את אצבעותיה הדקות. אמלי דחקה בה לומר את שאשר על לבה, ולבסוף היא התוודתה: היא לא הייתה בטוחה אם מערכת היחסים שלהן "צודקת". היא פחדה לנהל מערכת יחסים רומנטית עם הבת של הבוס שלה. אמלי התחננה בפניה לחשוב בבהירות. אהבה לא הייתה דבר שניתן לשלוט בו, והיא הייתה בטוחה שזו אהבה. כשג'וליה לא ענתה רכנה אליה אמלי ונשקה על שפתיה. ג'וליה התנועעה ואצבע רכה שוטטה על פניה של אמלי. לבסוף התנתקה ממנה ג'וליה וקמה אוחזת בידה של אמלי. אמלי נשארה לשבת וידה החליקה ממנה אל חיקה כשג'וליה הלכה.