רגל שבורה

הרגל שלי שבורה.
היא שבורה כבר שבוע.
"היא לא שבורה" אומרת אמא.
"היא סדוקה" מסדרת את המשיכה במיטתי ומצמידה אותה אל גופי.
"סדק קטנטן, כמעט לא מזיק" מוסיפה.
"אז אני לא רוצה לדעת מה זה שבר גדול…" אני ממלמלת ומסתכלת על רגלי בכאב.
"היי" מגיע סטיבן ואמי יוצאת.
"היי" אני אומרת חזרה ומושכת את השמיכה כלפי מעלה, שלא יראה את הכותונת הילדותית שלי.
"שמעתי מה קרה…" הוא גמגם.
"כן…" אמרתי.
מבחוץ שמעתי את אמא נוזפת בעידן, אחי הקטן, על כך שהכניס את סטיבן מבלי לומר לה.
שאני לא הייתי מוכנה ושהוא הפתיע אותי ואותה.
"אני מקווה שתחלימי מהר!" הוא מוסיף בחיוך.
החיוך ההורס שלו.
זה שחושף את השיניים הצחורות שלו ואת שתי גומות החן המקסימות שלו.
החיוך שמבליט את עיניו הירוקות.
"החבר'ה ואני קנינו פרחים" אמר והוציא מאחורי גבו צרור פרחים מדהים.
"הם יפהפיים!" אמרתי בהתפעלות מן הפרחים.
היו שם פרחים סגולים שדמו לחמניות קטנות, ורדים אדומים, חבצלות צהובות ופרח אחד לבן, שהיה באמצע הזר.
ראו שהוא רק החל ללבלב לא מזמן, אך הוא פרח להיות, פרח פנטסטי והפיץ ריח טוב של שדות ברחבי חדרי.
נשבתי ביופיו כפי שנשבית פעמים רבות בחיוכו הקסום של סטיבן.
"תודה" אמרתי.
כאב חד עבר ברגלי וכמו גל, בא מהר והתמוגג מהר.
"הכול בסדר?" שאל סטיבן כשראה את פרצופי מתעוות.
"הכול נפלא" עניתי כעבור רגע.
"אני חושבת שכדי שתלך…" מלמלתי וניסיתי לבלוע את הכאב.
"אה… אוקי…" גמגם בביישנות ויצא.
כשכבר הייתי בטוחה שהוא לא בבית, התחלתי לבכות.
איזו מטומטמת אני!
הוא בטח חושב שלא אהבתי את הפרחים!
הוא בטח חושב שאני כועסת עליו או שונאת אותו!
מה עשיתי?!
והכול בגלל הרגל השבורה שלי…!