תחייה רגעית

היא תמיד הייתה בוכה בפינה, ואני מאז ומתמיד תהיתי האם אלו דמעות שחקנים או דמעות עלובי החיים.
כמו פסל שברירי ועתיק עמדה שם בקצה, לא יציבה, ונראה כאילו עוד שנייה תתנפץ לסדקים. מאז ומתמיד שהתה בתצוגה הריקה, שכולם כבר ממזמן שכחו להגיע אליה. נו טוב, אמנות מיושנת לא מעניינת את כולם כיום.
היא החלה להחליד ולהראות פגמים. משום מה את כולם זה הפחיד אז הם ברחו למקומות לא ידועים, ואח"כ לא הבינו למה הם טובעים בים חסר גלים וגאות.
הם טבעו, והיא רק נסחפה עם דמעותיה, לא מצאה יבשה מוגנת לשהות בה.

אני היחיד שנשארתי, ואף פעם לא מצאתי סיבה מוצדקת ואמיתית.
אולי כי אהבתי אמנות מיושנת מלהבדיל מכולם, או שזה סתם היה תירוץ כדי לעמוד שם ולרחם על משהו שלאחרים היה נמאס לרחם.
אז השעון סיים את תפקידו, ואני חשתי את התזמון המתאים.
עמידה ארוכת טווח עייפה את הרגליים שלי, מצאתי עצמי מוזיז אותן בתנועות איטיות אל עבר פסל עתיק יומין. הנה צעד לפני והיא הרימה ראשה אליי.
עיניים כחולות וגדולות מביטות בי וחודרות. דמעות העצב והתבוסה שלה ניסו לא לברוח, אולי בגלל הבושה, אולי בגלל שקרה איזה נס, ואולי כל זה הולך להיגמר.
"ל…למה את בוכה…?" גמגמתי.
"למה אני בוכה?" שאלה אותי, והותירה אותי מבולבל לגמרי. אולי היא מתבדחת איתי, אולי עכשיו עליי לצחוק ולשתף פעולה, אולי היא בכלל מדברת ברצינות, ומצפה שאמצא לה את התשובה הנכונה, ואיך ? הרי אני לא מכיר אותה. אולי רק מרחוק ומריכולים של אנשים.
זאת ההיא, שאף אחד לא יודע לשמה, הם רק יודעים כמוני שיש לה מבט אפלולי עם עיניים כחולות וגדולות, פנים עדינות ולבנות כשלג, עצמות לחיים בולטות, ריח של בושם ישן, זהות לא ידועה.
אף-אחד לא התעניין בה יותר מדיי בכל מקרה, רק רכילות פה ושם.

"את בוכה כי…כולם ברחו?" ניסיתי למצוא תשובות בעצמי.
"למה כולם ברחו?" היא שאלה אותי בתמיהה.
"את לא שמת לב שכולם ברחו?" שאלתי בחזרה.
"אני לא הייתי פה…"ענתה בהרף עין.
גיחכתי מבפנים מין גיחוך ציני שכזה, הרי אני הייתי פה כל הזמן, לא הלכתי אפילו לשנייה, והיא הייתה מול עיניי.
"אני הייתי פה."אמרתי לבסוף.
"כן, ראיתי אותך…."גמגמה.
חיכיתי שתמצא איזה דבר היגיון לומר לי.
"אני.. אני חשבתי שלא היית פה. איך ראית אותי?" שאלתי וגירדתי באפי.
"בטעות"
"בטעות?"
"לא התכוונתי לראות… אני מצטערת…זאת לא אשמתי…בבקשה תסלח לי"
התקרבה אליי.
"הא לא… זה בסדר… אין בעיה." עניתי מבולבל.
לרגע הייתה שתיקה, גם הדמעות שלה הפסיקו להיסחף פתאום לאט לאט.
"המ… את רוצה לדבר על זה?" שאלתי בלי לחשוב.
"לא" ענתה בתוקף.
"אוקי אז לא נדבר, מצטער שהפרעתי, אני אלך…"אמרתי.
"לא"ענתה באותו טון של קודם.
"המ… סליחה?" שאלתי מבולבל.
"אל תלך… תישאר" אמרה.
"המ אבל… אמרת שאת לא רוצה לדבר אז שיערתי ש…"
"אל תדבר, אבל בבקשה תישאר…"אמרה בקול מתחנן שלא יכולתי לסרב לו.
היא התיישבה ואני התיישבתי לידה, מקרוב היא נראה יותר עדינה
פתאום קירבה את ידה אל פניי ונגעה בהן קלות, עיניה נפתחו עוד יותר, וישר ידה נסוגה מפניי. היא התנשפה קלות, נשיפת פחד שכזאת.
"המ… את בסדר?"שאלתי.
"כן…אני רק רציתי להרגיש מגע אנושי"ענתה.
"המ אין בעיה.. איך שתרצי…"גמגמתי.
"גע בי"הפצירה.
"מה?" שאלתי מבולבל.
"אל תירא… גע" התעקשה.
הקשבתי לקולה וקירבתי את ידי אל פנייה, נסחפתי וליטפתי מעט את פנייה שנעשו רכות וחמות פתאום, והיא התענגה כמו חתול שרק עתה קיבל פינוק שציפה לו מזה זמן.
לפתע נוצר מין ניצוץ שכזה בעיניה והיא נצמדה אליי ומצאתי אותה שקועה בזרועותיי, ואני הרגשתי את כתפיי ספוגי דמעות. שתקתי, ונתתי לה לעשות כרצונה. לאחר זמן מה הרגשתי שאני לא יכול לצאת מזרעותיה, כאילו כבלו אותי אליה, כאילו נגזל מימני החופש.
מצאתי עצמי נופל אל תוך צלם בלתי אנושי, מצאתי עצמי טובע בים שלא שמתי לב שאני נכנס אליו בכלל.
ים בלי גלים… ים בלי גאות…
דגים שוחים באים והולכים, אינם שבים.
פנים מתות של אנשים מוכרים.
מנסה לעלות מעלה אבל הים גובר עליי, משהו מושך אותי כלפי מטה, מנסה להחזיק את הנשימה ולא להיכנע.
הסקרנות אחזה בי כה חזק הייתי חייב לדעת מה איתה,
היא הייתה כ"כ מסכנה וחסרת ישע שם בפינה, אף אחד לא התעניין, אף אחד לא שאל, אף-אחד… "אף אחד" – גם הוא לא קיים עכשיו. גם הוא נכנע בסופו של דבר.
עיניה הכחולות גדולות מלאי עצב ותבוסה.
דמעותיה כגלים.. היא בוכה ובוכה, ואני טובע…