“עד שתבואי אליי, ותיכנסי לחיי אל תתני לי ללכת..” פרק 9

"טוב חייםשלי, הנה האוטובוס שלי. דברי איתי שתגיעי הביתה" אמרה לי לירון וחיבקה אותי, ועלתה לאוטובוס.
עברו חמש דקות, ועוד עשר דקות ועוד רבע שעה. והאוטובוס שלי עדיין לא הגיע.
"היי, מחכה למישו?" שמעתי קול. הרמתי את ראשי מהפלאפון, וראיתי את קובי.

סטופ
קובי קרייזמן בן 20 מ"פ (מפקד פלוגה) בגבעתי. שיער חום, מאניס. שזוף,גבוה ועיניים ירוקות.
המשך

"לנהג האוטובוס" אמרתי מגחכת.
"לאיפה את צריכה?" שאל
"ראשון, או לפחות תל אביב" עניתי.
"בואי תעלי. האוטובוסים הפסיקו להגיע היום" אמר לי.
"וואי.. מה תסיע אותי עד תל אביב?" אמרתי לו
"מה את חיה בסרט" אמר לי. הסתכלתי עליו במבט לא מבין.
"אני מסיע אותך לראשון תעלי כבר" אמר לי. ועליתי.
"אז מה.." אמר לי אחרי רבע שעה של נסיעה, ושתיקה, שרק הרדיו ברגע.
"מה?" שאלתי מסובבת את פניי אליו.
"תספרי לי קצת על עצמך" אמר לי בחיוך קטן.
"אממ מה יש לספר… אני ליאן כמו שאתה יודע, בת 18, אני גרה עם ההורים שלי ושלושת האחים שלי" אמרתי לו.
"בני כמה האחים שלך?" התעניין.
"תאומים בני 16, בן ובת, קוראים להם ליאור לבן ודניאל לבת. ואחי הגדול שחזר לפני שבועיים, בן 20" אמרתי לו.
"חזר מאיפה?" שאל בסקרנות. לא יודעת למה רציתי לספר לו.
"האמת, שאני לא יודעת.." אמרתי לו
"מזאת אומרת?" שאל
"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע זה ארוך" אמר לי.
"ישלי רעיון בואי, ניפגש בערב נצא לאנשהו ותספרי לי הולך?" שאל
"אמ תקשיב אני מקווה שאתה לא חושב על זה בתור.. דייט או משו, ישלי חבר" אמרתי לו
"לא, אני המפקד שלך בכל זאת. את יודעת מה עזבי בערב 10 בבוקר את מוכנה הולכים לים מה את אומרת?" שאל.
"סבבה" אמרתי בחיוך