~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 7. תגיבו 3>

הבטתי בשני הליצנים שישבו על המיטה שלי, אני ישבתי על הכיסא המסתובב על יד המכתבה.
שניהם לא ממש הועילו לי מכיוון שלייבל נראתה כל כך משועממת ובקושי הוציאה משפט מפיה, ובמקרים שכן, היא רק עקצה את ארון שגם הוא לא הועיל ולא סתם את הפה, הוא לא הפסיק להציע כל מיני רעיונות מטומטמים כגון: למשוך לסאם בתחתונים,להנחית עליו חרא של חתולים וכו וכו.
"יש לי! אולי נזריק לו גז צחוק באמצע שיעור ספרות, אתן יודעות איך המורה אלנה מתנהגת אל אלו שצוחקים בשיעור שלה!" ארון קרא בהתלהבות,
"רעיון מצוין!" לייבל קראה, הבטתי בה בהרמת גבה,
לייבל נרגשת? תומכת בארון?!
"רק הבעיה היחידה והממש לא קריטית לנו, היא שאין לנו שום דרך להשיג גז צחוק!" היא התרעמה,
אוקיי, נשפתי לרווחה, הכול בסדר איתה, ארון הביט בה נכלם.
"צריך משהו בר השגה, משהו שיגרום לנו להשפיל את סאם עד כדי כך שהוא יפחד להחזיר לי בחזרה!" אמרתי והבטתי אל האופק כבעלת חזון.
לייבל הרימה את גבותיה, ונתנה בי במבט של 'את נראית ממש מטומטמת ככה…' וארון חשב.
"זה קצת בעייתי לעשות את זה במהלך הלימודים כשיש מורים בכול מקום…" הוא אמר בהיגיון,
"ובשביל לעשות משהו אדיר אנחנו צריכים להיות במקום חריג…" הסכמתי איתו,
"ואם במקום חריג אתם מתכוונים ליער, אז הטיול השנתי זהו המקום המושלם." לייבל אמרה וחייכה, בפעם הראשונה הערב, לא כולל החיוכים הציניים.
חיוך ערמומי עלה על פני לאט לאט,
"אני מכיר את הפרצוף הזה!" ארון קרא בקול,
"אני חושבת שיש לי רעיון."

חיכיתי בקוצר רוח לשבוע הבא,
בינתיים שמרתי על פרופיל נמוך, זאת אומרת לא עשיתי רעש יותר מידי אך גם לא מנעתי מעצמי לעקוץ את סאם.
וסאם גם הוא לא עשה דבר, אולי הוא התחיל להתחרט על מה שעשה?
לא! מה פתאום! ניערתי את המחשבה הזאת מראשי, מה פתאום חטפת רגלים קרות?! אין לו לב לבנאדם, הוא צריך לחטוף כהוגן.
לא שיתפנו בדבר את קלואי, כמו שאמרתי- היא תמימה מידי! וטובת לב מידי! ואין סיכוי שהיא הייתה נותנת לנו לעשות את מה שאנחנו מתכננים, והיא די דלוקה על סאם…אז גם אם היה בה קמצוץ של רוע, היופי של סאם בטוח שרף אותו.
אני מתכוונת לא יופי, זאת אומרת הוא נראה נחמד…
אולי יותר נחמד למען האמת…
טוב די אמבר מספיק לקשקש!
שמעתי משהו נופל על הרצפה,
העיפרון של סאם, הוא התכופף להרים אותו אך אני הרחקתי אותו עם רגלי עוד יותר, מחייכת בסיפוק.
הוא התרומם בי ותקע בי מבט,
"בוגרת משו…" הוא התרומם מכיסאו והרים את עפרונו. ואני רק חייכתי בשקט,
טוב נו מה אתם מצפים? שאני אגמל לגמרי מלענות אותו עד שבוע הבא?!

צעדתי במסדרון והתנגשתי מעט במישהו, הרמתי את עיניי.
הן נתקעו על העיניים שאני הכי אוהבת בעולם,
"שש…שון…" גמגמתי. הוא הביט בי, לסתו חשוקה,
"היי." הוא חייך חיוך זהיר,
"מה שלומך?" הוא הוסיף לאחר רגע,
מה שלומי?!
טוב אני לא יודעת האמת איך בדיוק לתאר את תחושת המערבולת שאני חווה עכשיו בבטן, בלב, בעצם בכל תא ותא בגופי.
רק מלבהות בך יש לי צמרמורת, עם הצמרמורת אני מרגישה שעוד שנייה אני משתינה מרוב לחץ, הידיים שלי מעקצצות בתחושה מוזרה מרגישות שאתה כל כך קרוב אך כל כך רחוק, והעובדה הזאת שאתה לא שלי אוכלת לי את הלב,
אני מרגישה נבגדת, ריקנות, ומקום חשוך מלא בעצבות.
"מצוין, איתך?" כמובן שאשקר…אני בחיים לא אתן לו לדעת מה עובר עליי בכול יום בלעדיו,
"הכול טוב…" הוא השיב, והוא נראה כנה לחלוטין, בדיוק ההפך ממני. לפתע שון הפנה את ראשו ממני וקרא אל עבר הנער שכנראה היה מאחורי,
"היי גבר, תודה על זה שחיפית עליי מול המורה היום בבוקר!" שון אמר בהכרת טובה, הנער התקדם אלינו. שון הושיט את ידו,
"שון." הוא אמר לנער את שמו, הנער לחץ את ידו, הסתובבתי,
"סאם. ובשמחה אחי!"
הוא פשוט חייב להיתקע בכול מקום בחיים שלי? הבטתי בו בארס,
זה מה שחסר לי עכשיו, שהוא ושון יהפכו לחברים, וכמה נהדר הם יכולים לפתוח אגודה על הנושא היחיד שיש להם במשותף- איך לפגוע בי.
הוא הביט בי וחיוכו נדם,
"אמבר." הוא אמר בשחצנות,
"סאם." השבתי לו בחיוך מלאכותי.
"אתם מכירים?" שון שאל, מעיר אותי מכול המחשבות שעלו בראשי, וכולן הסתיימו במוות חריג לסאם מילר.
"כן, לצערי…" אמ רואה כאילו לחש לשון אבל בצורה מכוונת שאני אשמע- "חבל על הזמן שלך, לא מציאה מיוחדת…" הוא נתן לשון מרפק צדדי ידידותי, הסמקתי ממבוכה ומזעם. סאם הביט בי בחיוך מתגרה,
"אולי לא מיוחדת מספיק בשביל לספק את המוזרויות שלך …" עניתי בחיוך, מצווה על הסומק שבלחיי ובאזני לרדת.
"אוו…" שון קרא בכאב מלאכותי, מחזיר לסאם מרפק ידידותי,
"טוב אני זז…" סאם תפח על שכמו של שון,
"נתראה גבר…" שון אמר בחיוך.
ממש חמודים, אולי פשוט תתחתנו וזהו?!?!?!
נזכרתי שאני צריכה להיות עוד רבע שעה בבית,
"אני חייבת לזוז! אני מרותקת לשבוע, אימא שלי תהרוג אותי!" פלטתי,
"למה? מה קרה?"
"אממ…סיפור ארוך…" אמרתי כשומרת סוד,
"תספרי לי בהזדמנות?"
"אני לא חושבת שכדאי לך, אתה יותר מידי קטן לזוועה הזאת…" התבדחתי, ונגעתי בקצה אפו כאילו הוא ילד קטן.
טעות.
מה חשבתי לעצמי?
ידי התרחקה ממנו באותה מהירות שהיא נגעה בו, כל כך התגעגעתי למגע שלו…ויותר לעובדה שאני יכולה לגעת בו מתי שארצה.
שון חייך את חיוכו המתוק, אחד החיוכים שגרמו לי ליפול ברשתו.
"טוב אז…"
"ביי…"
חיבוק? נשיקה על הלחי? לחיצת יד?
שון מנע ממני את הסיבוך שבהחלטה, הוא עקף אותי והלך לו לדרכו.

נשארתי לעמוד לזמן מה, בוהה בנקודה לא ברורה במסדרון, משפשפת את האצבע שלי, כאילו שאם אני אוריד את תחושת מגעו אצליח להוציא אותו גם מהראש שלי.
יצאתי החוצה, חוצה את משדאות בי"ס, ראיתי את סאם נשען על אופנוע שחור, גדול. מרכיב קסדה על ראשו. התקדמתי אליו,
"אתה חייב להיות כל כך מגעיל?" שאלתי אותו, לא יכולתי להתאפק על מה שהוא אמר מקודם, משפיל אותי בצורה כזאת ליד חבר- סליחה, ליד האקס שלי.
"שאני אבין, אני צריך להצטער בפניך על זה אני מציין תגובות?!" הוא אמר בלי להביט בי, ממשיך לעסוק באופנוע המזורגג שלו.
הבטתי בו בהלם.
"בעובדה אתה לדוגמה מתכוון לזה שאתה חרא? כי אז אני יכולה להבין שאני באמת לא ממש מציאה בשבילך….כי הרי הכול אתה רוצה שיסתובבו לידך רק זבובים ולא יהלומים…רק דבר אחד אני לא מבינה, ממי קיבלת את העובדה הזאת, מאבא או מאימא? או אולי בעצם משתיהם?!" עקצתי ללא רחמים, וצמצמתי את המרווח בינינו, סאם הביט בי, יכולתי להישבע שלשנייה ראיתי זיק ניצת בעיניו. הוא בלע את רוקו והביט בי בקרירות. הוא נעל את לסתו בדריכות.
התחלתי להתחרט על מה שאמרתי, אך לא הראיתי לו את זה…הרגשתי פגעתי בנקודה רגישה.
"הווו…אל תדאגי יהלום." הוא אמר את המילה 'יהלום' כאילו אמר את הדבר הכי מגעיל בעולם, הוא קירב את פרצופו אליו,
"בסך הכול מנעתי ממך זיון ללילה, יש הרבה גברים בים…" הוא אמר בגסות,
נפגעתי. מי הוא שידבר אליי ככה?! דחקתי את הדמעות שעלו במעלה גרוני,
"הוו…אז אני מבינה שאתה באופן תמידי חושב על דפיקת אנשים…" התכוונתי לשני המשמעויות, והוא הבין.
הוא הניף את ידיו לצדדים והטיח אותם, כמחווה של 'Take it or leave it'.
הוא התיישב על האופנוע ונסע.
כבר לא יכולתי לסבול יותר עד הטיול השנתי, מזל שנשארו רק יומיים.