פואטיקה על אהבה.

אתה הבחור הזה שאני רוצה לרקום על בד לבן. כמו ציירת משוגעת.
לרדת על רגלי ולמרוד ביצירותיי. לערבב את הצבעים באי שפיות ולהשליך.
אתה הבחור שגורם לי לחוש כל כך טוב. אינך שלי, ועם זאת אתה כל כך כן.
אתה הבחור הזה שאני רוצה לחוקק עליו את מילותיי, ששפתיי לא יצאו משפתיו,
שגופי לא ישכח מגעו. שריחו לא ירפה מאפי ובכל רגע אראה אותו על ידי.
אתה הבחור שהצליח לפלס דרכו אל תוך לבי, וכשצחוקך מהדהד, גופי רועד.
יש רגעים יקירי, שאני אוחזת בלבי, כה חזק! שמא יברח לקראתך. שמא יזעק שמך.
אינך שלי. ועם זאת, אתה כל כך כן.
שבויה בקסמיך. בין ידייך. ערומה לקראתך. מבקשת את שאהבה נפשי,
אך אתה שייכת לאחרת, אחת שאינני מכירה, ועם זאת, מעריכה שהיא נמצאת.
מעריכה אותה על בחירתה בך. מאושרת עבורה שזכתה שימיה יחלפו עמך.
שלילותיה צמודים על ידך, באותה המיטה. והיא חשה במגעך.
מציירת אותך כציירת משוגעת, שורטת את גופך. חורטת עליך מילותיה.
ומגשימה חלומותיי.
אתה הבחור האסור ועדיין, אינני מסוגלת ללכת ממך. אני מתקרבת ומתרחק.
כל כך חוששת לפגוע בך ועם זאת, להיפגע.
אתה הבחור, שרק המחשבה עליו, מעוררת אותי. מעוורת רגשותיי והם, בשלהם,
גואים בי עד שכרון חושים. אתה מעיר בי כל תא ותא ללא הפסקה.
אתה הבחור שגורם לי להסתחרר רק במילה אחת. שנותן לי את מקומי, כפי שהוא.
שכל כך קרוב ורחוק בו זמנית.
אתה הבחור שמחרפן אותי, וגורם לי לתהות כיצד זה יתכן.
הרי, אינך שלי ועם זאת.. כל כך כן.