פורץ מנעולים- פרק 6

מהפרק הקודם:
ברקע נשמעו החדשות "גל הפריצות ממשיך," אמר שדרן הרדיו "זוהי הפריצה השלישית החודש ובזירת הפשע לא נמצאו חשודים. מצלמות האבטחה לא הצליחו לקלוט את הפורצים אך כמה מהעוברים באת המתרחש טוענים כי ראו קבוצה של בני נוער מסתובבים סביב המקום מספר רגעים לפני הפריצה. מהמכולת נגנב סכום כסף בן ששת אלפים שקלים וכמה בקבוקי שתיה."

פרק 5:
"ואו," אמרה טליה כשסיימה להתנגב "אתם שמעתם את זה?"
הנהנו בראשינו.
"אתם קולטים שבני נוער פורצים לחנויות? וזה עוד פעם שלישית," אמרה רותם בעצבנות "לאיזה רמה נמוכה אפשר להגיע".
"עזבי אותם רותם," רועי קם לקחת את האייס-קפה שלו "אני אומר לך זה סתם פוזה, או שהם יפסיקו אחרי שתרד להם ההתלהבות או שיתפסו אותם והם יעופו לכלא".
אני לא יודעת מה עבר לי במוח, אבל מול עיני ראיתי את הפנים של ליאור.
יכול להיות שאתה קשור לכל זה?
לא, אין סיכוי, זה יכול להיות כל אחד. יסמין, תנשמי.
*
חזרתי הביתה מותשת.
הבית היה מלא ריח של תבשילים באוויר. אימא עמדה במטבח וקצצה בצל.
לא סתם אני בת למשפחת סוארס, ארגנטינאית משני הצדדים. למרות שרק אימא זורקת מדי פעם כמה מילים בספרדית, אף אחד לא מדבר אצלנו את השפה באופן קבוע.
"היי אימא," נתתי לה חיבוק קטן של "שלום".
"שלום לינדה שלי," תמיד אהבתי שאימא קראה לי לינדה, פירוש המילה "יפה" בספרדית, זה היה הסימן לכך שאימא במצב רוח טוב.
"מה את מבשלת?" שאלתי בסקרנות, אהבתי את המאכלים הארגנטינאים שלה.
"צלעות בקר, וגם את פשטידת הפטריות שדודה גראסיה תמיד מכינה".
"נשמע נהדר," שאפתי את הריחות המגרים לאפי.
"דרך אגב," אימא עזבה לרגע את הסכין ופנתה אליי "איך היה היום הראשון?"
"שום דבר מיוחד," אמרתי ונזכרתי בדניאל "טוב אימא אני רצה לחדר, נטע כבר בבית?"
"כן, היא בחדר" שמעתי את אבא אומר מהסלון "רוז, הריח מצוין!" קרא אבא.
נכנסתי לסלון וראיתי את אבא יושב על הספה מול הטלוויזיה, מעביר ערוצים בשלט בעצבנות "אין שום דבר לראות," שמעתי אותו ממלמל בעצבנות.
"היי אבא," התיישבתי לידו "לא חשבתי שאתה בבית, חזרת מוקדם". אמרתי בהפתעה והסתכלתי על השעון שהראה את השעה חמש וחצי אחר הצהריים.
"כן," נשף את המילה בכבדות "העבודה הורגת אותי, אז החלטתי לחזור היום מוקדם לנוח".
אבא שלי היה שוטר בדרגה גבוה, שותף לוועדת החקירות. מעטים האנשים שלא הכירו את השם של אבא שלי, אדם סוארס.
"מה הפעם?" שאלתי בהתעניינות.
"גל הפריצות הזה שהתחיל פה בסביבה לא ממזמן, עסק קטן עם סיפור גדול. כולם מדברים על זה ועושים רק רעש".
"אוי אבא, אני בטוחה שאלה סתם ילדים בלי חיים שעושים שטויות, קטן עלייך".
ניסיתי להישמע מעודדת, למרות שעדיין ניסיתי לשכנע את עצמי שלליאור אין שום קשר לזה. ובכל מקרה, למה זה צריך לעניין אותי?
*
עליתי במדרגות וזרקתי את התיק על המיטה. שמעתי קולות צחוק מהחדר של נטע ממולי, החלטתי להצטרף אל אחותי ולהגיד לה שלום.
התקרבתי לדלת חדרה שהייתה סגורה והקשבתי לנטע מדברת עם הקול הזר שלא הכרתי.
"…הפתעת אותי ממש!" נטע צחקה צחוק קטן. יכולתי לשמוע את החיוך בקולה.
"כן אה," הקול הזר אמר "גם אני לא ממש ציפיתי לזה".
"והנה אתה כאן, כאילו לא עברו בכלל שש שנים."
פתחתי את הדלת.
"הי, נטע, את לא תאמינ-" עצרתי באמצע המשפט.
הסתכלתי על נטע ואחר כך עליו.