פרידה ושגעונות

הם הסכתלו אחד על השניה דקות ארוכות, היא מתאמצת להסתיר את החיוך אך השפתיים עוד רגע נקרעות אחת מהשניה, מתאמצות להשאר דבוקות, אך שנייה הלבנות לא איחרו להציץ מבעד לשפה המתוקה. הוא לא מסית את מבטו , כולו בעיניה. הוא מסתכל ויודע שהיא לא אוהבת את העיניים שלה , ואיך זה מחרפן אותו , הלוואי שהיתה מבינה שאם היו לה עיניים בהירות היה כנראה כמו חייזר, והיתה מאבדת את כל העומק , המבט היה הופך להיות זר ומנוכר, ולא רך ומזמין כמו המבט החום והלוהט שלה. כמה מגוכך , הוא חושב לעצמו. היא הבן אדם הכי יפה עלי אדמות , והיא , באמת באמת מתמימות , חושבת שהיא מכוערת . איך יכול להיות דבר כזה בעולם? שני אנשים ככ קרובים עם מחשבות ככ רחוקות? איך היא יכולה להסתכל בראי , ולראות את אותו העולם שאני רואה מולי כעת ולחשוב שהוא לא נפלא? החיוך שלו הופך לפליטת צחקוק. היא מנידה את ראשה , ממתינה להסבר , אך הוא מגלגל עיניים נוצצות ומרכין את ראשו בויתור. אל תבכה שוב מתוקון שלי. בבקשה. היא לוחשת ואוחזת בלחיו. לאלא בוכה , צוחק למען האמת. את מצחיקה מתוקה. את מצחיקה אותי מאוד השיב. מצחיקה? היא התפלאה. "בטוח אני לא מצחיקה אותך עכשיו פשוש שלי. נדמה לי שזה לא מצחיק שהדמעות שלי לא יוצאות כשמגיע זמנן. זה אפילו טיפשי. הן תמיד חייבות לצאת ברגעים הלא מתאימים. כשאני מנסה לפתור שאלה בשיעור האחרון שלפני הבגרות במתמטיקה. או כשאני מסתובבת בקניון לחפש בגדים. או כשאני ממהרת למרכז העיר אבל המקלחת גורמת לי.. " היא נזכרת במקלחות הארוכות שהיא נהגה לעשות לעצמה בתקופה שהם היו זוג, היא היתה עומדת שעות ואז יושבת ואז עומדת , רק להשאר במיים השורפים , ולבכות להנאתה. אבל עכשיו הדמעות לא יצאו.
"לא.. מפגרת. לא הדמעות. את מצחיקה , תראי כמה את יפה. את כלכך יפה שזה הזוי כמעט שאת את. כאילו , את לא מפורסמת, את מי שאת ואת עדיין הכי יפה שיש, איך לא הבחנת בזה עדיין?" הוא מתחיל לצחוק , לצחוק ממש. "זה מגוכך מתוקה שלי , את לא קולטת? תראי תשיער שלך , את לפעמים מדברת שטויות כל כך באמת.. "המילים שלו ממכרות , והיא בוחנת אותו במבט מאושר , מהנהנת שימשיך. "את נפלאה מתוקה שלי. ממש נפלאה , וגם יפה מאוד. יפה מידי." הצחוק משתלט על קולו . "מגוחך! והשפתיים שלך! "והצחוק שלו מתגלגל , כבר בקושי מצליח לנשום, והיא קורנת ממש מאושרת להקשיב. והצחוק שלו מתחיל להוריד דמעות , צחוק שהוא קצת משוגע וקצת עצוב. הוא מתחיל ליבב בצחוק "הצורה שלך , את לא מבינה מתוקה שלי , כל אחד ימשך מיד , איך אני הייתי נמשך" והצחוק הופך לרעידות , ועכשיו תורו להסתיר את שיניו , כמו משחק ישן, אך השפתיים רועדות וחלקות מידי , והשיניים לא מציצות בחיוך , אלא בגניחת עצב כואבת. הוא מאבד את זה לגמרי. הידיים לא מצליחות לנגב את הלחיים והאף מכל הסמטוחה, והוא נאלץ להיעזר בגינס הבהיר שלו , שמימלא רואים כל כתם קטנטן. וכעת מלא באיכסה. השיער שלו כבר פרוע מידי בשביל לחפר על האדמומיות שתקפה את פניו ועיניו והוא חדל לאמץ את עיניו בחיוך המאולץ שפקד אותו באותה שעה ארוכה. בין ניגובי הנזלת הוא מציץ לראות מה מצבה , אולי היא זקוקה לחיבוק אוהב עכשיו או מבט מנחם וחם אבל לצערו לא. היא נשארה היא. אפילו מבט מרחם לא נישא עלייה. העיניים שלה יבשות , כמו תמיד. יבשות אך מקשיבות. היא אוהבת אותו בכל ליבה , אבל היא לא יודעת מה היא אוהבת , והאם זו אהבה. היא יודעת שהיא יפה , היא תמיד ידעה. היא לא זקוקה ולא נזקקה לטפיחות שכם. כשתגלה מהי אהבה באמת , היא תחדל לשתוק בזמן ניאומים מרגשים שכאלו, כשהיא תאהב באמת היא תקשיב לנאום שכזה , כאשר היא אוחזת בכפות רגלה הקרות , בתנוחת עובר גמלונית , היא לא תשמע את המילה השלישית הרביעית של כל משפט שיחלוף מפאת נשימותייה הקצרות והלא רציונליות , שיערה ידבק לסדינייה יחד עם הנזלת השקופה. היא כלל לא תתרכז ולא תזכור שבוע אחרי על מה דיבר אותו נער ,כיוון שכל הזמן תתור נפשה אחר רעיון מקורי איך לאבד את עצמה בדרך המהירה והנוחה ביותר.