פרק 35 – להיות מאושר

"אבל זה ברור שאתה פסיכופט."
"שתדעי, שאומרים שפסיכופטים הם גאונים." ברור שהוא ייקח את הדבר הכי נורא שאמרתי בתור מחמאה. הרגשתי את הפלאפון שלי רוטט.
"הלו."
"דניאל," הטון של בר גרם לי להפסיק לצחוק. "איפה את?"
"ישבתי לאכול עם רועי, בדרך חזרה. מה יש?" נלחצתי. רק שלא קרה משהו לתום.
"אממ, חשבתי שתרצי לדעת," שתדבר יותר מהר. היא מלחיצה אותי.
'מה יש?' רועי אמר ללא מילים כשנעצרתי במקומי. "שמעת על האירוע שהיה מקודם?"
"איזה אירוע?" שאלתי אותה, אבל זה היה ברור שהיא לא תוכל להגיד לי משהו בפלאפון, אז השאלה שלי הייתה מופנית אל רועי.
"היתקלות עם מחבלים, המחבלים נהרגו ושני חיילים מהצד שלנו נפגעו." הוא זרק את המידע, כאילו הוא לא חשוב. עצוב שזה היה מצב שגרתי אצלנו.
"בר, מי אלה?"
"זה דור."

__________

"היא אמרה שהוא במרפאה אצלנו?"
הנהנתי.
"דניאל, את בסדר?"
הנהנתי שוב.
"לא ידעתי שאתם קרובים כל כך.." הוא חייך, יכולתי לשמוע את זה, אבל לא הסתכלתי לעברו. הסתכלתי רחוק, רואה את המרפאה, מחשבת כמה זמן ייקח לי להגיע לשם, והגברתי את המהירות שלי אפילו יותר.
"את ממש לחוצה," הוא גיחך שוב, עושה עבודה גרועה בלהרגיע אותי. "אני אפילו לא זוכר שראיתי אתכם-" הוא נעצר במקומו, האישונים שלו נדלקו. יכולתי לראות שהוא הבין.
הוא צמצם את הפער בנינו כשרץ קלות. "זה דור, הזה ש-?"
עדיין לא הסתכלתי עליו.
"באמת?"
הפניתי את המבט אליו למאית שניה, מגלה הכל דרך העיניים המודאגות שלי.
"וואו, אוקיי, טוב. בואי נמהר."
הנהנתי.

__________

שנאתי את הריח של המרפאה, שנאתי ריח של בתי חולים ושנאתי ריח של רופאים בקרבת מקום. היא הייתה רועשת יחסית לימים אחרים.
"חכי פה, אני אברר איפה הוא." הוא ניגש לפקידה, מדבר איתה חצי דקה ואז ניגש שוב אליי. "הוא בחדר של החובשים."
התקדמתי, לראשונה אני זו שנגררת אחרי רועי. הוא פתח את הדלת, וראיתי הרבה אנשים, הרבה בנות, ואפילו לא דור אחד.
הוא הציץ פנימה יותר ממני, ואז הוסיף, בפעם השנייה בכמה דקות, "חכי פה."
הסתובבתי וראיתי אותו ניגש אל חובש, מברך אותו ב'מה קורה אחי' בטח, כי מה שיכולתי לראות מפה זה את לחיצת היד שלהם. התיישבתי על אחד מכיסאות ההמתנה כשרועי דיבר עם החובש שלא הצלחתי להיזכר בשמו כרגע.
הם הסתובבו אליי בו זמנית, כשרועי מצביע על הנוכחות שלי, ואז הסתובבו והמשיכו לדבר.
עברו עוד כמה שניות עד ששניהם התקדמו אליי. "תודה אחי." הוא טפח לו על הגב, והוא השיב בחיוך שגלש גם לעברי. הוא נכנס לחדר שדור היה בו, נשאר ליד הדלת כך שיכולתי לשמוע אותו.
"חברים, מצטער, אבל הוא צריך לנוח, אני צריך לבקש מכם לצאת."
ראיתי את כל הבנות, את תומר, ועוד שותף שלו לעבודה, יוצאים מהחדר. הנמכתי את עצמי בכיסא והצלחתי, הם לא שמו לב אליי כשיצאו.
החובש חיכה זמן בטוח עד שראה את כולם יוצאים מהמרפאה. הוא הוציא חצי גוף מהדלת, מחייך כאילו קורא לי להיכנס.
"את צריכה אותי פה?"
"לא, תודה רועי." חיבקתי אותו קלות.
"בטח, אחר כך נדבר על מה שהסתרת ממני." הוא נזף בי, ואז משך אותי לחיבוק יותר חזק, מעודד, מראה שהוא התבדח.
חייכתי חצי חיוך ואז הוא הלך.
התקדמתי אל החדר, מרגישה את הרגליים שלי נחלשות.
"תודה רבה," מלמלתי אל החובש שהתרחק מהדלת כבר, אבל עדיין השאיר אותה פתוחה עבורי. "בכיף דניאל." אמר, גורם לי להרגיש רע על זה שאני אמורה לזכור את השם שלו בוודאות.

סגרתי את הדלת אחריי, מסתובבת והולכת אל החלק הלא חשוף של החדר, אל המיטה שציפיתי לראות עליה את דור שוכב.
אבל זה לא היה דור, בהחלט לא היה נראה כמו דור. הוא היה שפוף, מלא בחבלות, עם תחבושת ענקית שהקיפה את הכתף ואת יד שמאל שלו. כשהתקרבתי קצת יותר, יכולתי לראות שגם שקיות שחורות עיטרו את פניו, אבל לא ידעתי אם זה קשור למה שקרה לו או לזה שהוא אמר לי שהוא 'לא ישן טוב, יותר ממה שאני כבר, מאז מה שקרה'.
"דניאל," הוא כחכך בגרונו, מזדקף קצת במיטה אבל גם גורר אנחת כאב.
"את-, את בוכה?" העברתי יד על הלחי שלי, וגיליתי שם רטיבות שלא הרגשתי לפני. ניגבתי מהר את הדמעה.
הוא כיווץ את גבותיו, נעזר בידו ומושך את רגליו אל מחוץ למיטה, כאילו הוא מסוגל לקום ממנה עכשיו ולהתקרב אליי.
"אל-" עצרתי אותו מלקום, מתקרבת אליו עוד יותר ומושיטה יד בכדי למנוע ממנו זאת, אבל לא נוגעת בו.
"בבקשה אל תבכי." הוא הרים את ידו בחשש והעביר אותה על הפנים שלי, ובפעם הראשונה מאז שאני זוכרת, לא נרתעתי ממגעו. משהו הרגיש במגע שלו כל כך רגיל.
"למה את בוכה? זה בגללי? אני בסדר." כן, אתה גם נראה ככה.
משכתי באפי, נרגעת מהבכי.
"אני בסדר. הם טיפלו בי, אוספים אותי הביתה מאוחר יותר. אני אהיה בסדר גמור."
העברתי יד על הכתף שלו, מגע כמעט בלתי מורגש.
"כמה פעמים זה צריך לקרות לך עד שתפסיק?" הקול שלי היה אמור לצאת תוקפני, אבל הוא נשמע כמו התחינה הכי עלובה ששמעתי אי פעם.
"את היית צריכה לראות איך הוא יצא מזה." הוא ניסה להצחיק אותי.

"אני לא ידעתי מה קרה לך." הוספתי בפנים חסרות כל הבעה. "אני חשבתי שזה יותר גרוע. אני לא ידעתי מה לחשוב." היד שלי עברה ללטף את פניו מבלי שייחסתי אל זה יותר מידי חשיבות.
"אני מצטער."
"אתה צריך." הוא הסתובב במיטה, מוריד את הרגליים ממנה ומתיישב עליה, הפעם מבלי להשמיע קולות כאב. הוא בטח פחד מהתגובה הדאגנית שלי אליהם.
"אני בסדר, ואני יכול ללכת." הוא משך אותי אל בין רגליו, יד אחת שלו נחה על המותן שלי. "הוא מת ואני חי."
"אמרתי לך פעם שזה כבר לא רק אתה יותר."
הוא השתתק. הפנים שלו התאבנו, כאילו הוא פחד מהפגנת הרגשות שלי שוב.

"אני לא מבין למה את לא שונאת אותי עדיין, אחרי כל מה שעשיתי לך.." הוא העביר את היד שלו על פניי.
"אני לא אשנא אותך אף פעם." הודיתי. לא משנה כמה הוא פגע בי, הוא היה מיוחד, לא הצלחתי לשנוא אותו. ובאמת שרציתי כבר כמה פעמים.
"את צריכה. בבקשה, את צריכה."
נשכתי את פנים הלחי שלי. למה הוא מתכוון בזה בכל פעם מחדש.
"זה לא מגיע לי, דניאל. בבקשה. את צריכה לעבור הלאה." הוא הוריד את היד שלו ממני.
"אני יודע שאני אשנא כל אחד שתצאי איתו, אבל את צריכה לעשות את זה, למצוא מישהו שיהיה טוב בשבילך."
נענעתי בראשי, למה הוא חושב שהוא יודע מה טוב בשבילי תמיד?
"למה נפרדת ממני?"
"כי את טובה מידי בשבילי."
"מה זה אומר דור?"
"זה אומר שאת טובה מידי בשבילי. זה לא מגיע לי. לא מגיע לי שתאהבי אותי. את לא צריכה לאהוב מישהו כמוני."
"דור, מה קרה שם היום?"

"אני קפאתי."
הובלתי אותו שוב לשכב על המיטה הקטנה, וקירבתי כיסא אליה, מתיישבת עליו ומניחה את הידיים שלי על המיטה, עליהם את ראשי. כשהוא שתק, עצמתי את עיניי, מקווה שהחוסר קשר עין אולי דווקא יועיל לו והוא יפתח כלפיי סופסוף.
"השטח הפתוח הזה, הנוף הזה, עם הרעש של היריות. זה החזיר אותי למתן."
השארתי את ראשי למטה אבל לקחתי את היד הרחוקה שלו, תופסת בה ומעבירה את אצבעותיי עליה.
"ליום שהוא נרצח." מתן, השם היה מוכר לי. אותו המתן שהוא כלל בסיפורים מהילדות, החבר הטוב שלו, מתן?
"אני סיפרתי לך על מתן. היינו חברים הכי טובים. אחים. גדלנו יחד במושב. עשינו הכל ביחד." לחצתי קצת את היד שלו, מעודדת אותו להמשיך.
"הכל. הוא ידע על מה אני חושב לפני שאמרתי את זה בקול, ויכולתי להכיר את כל המבטים שלו, במיוחד את האלה שאומרים שאנחנו הולכים להסתבך בצרות." יכולתי לשמוע שהוא חייך עכשיו. "אני לא חושב שרבנו אי פעם. אה כן, הוא הכניס לי אגרוף פעם אחת, בגיל 17. הוא גילה שהתנשקתי עם אחותו. אבל זה עבר לו אחרי יומיים. הכעס. ההערות לא עברו לו אף פעם."
הנחתי את הסנטר שלי על היד, מסתכלת עליו כשהוא דיבר.
"זה היה ברור שנתגייס יחד, לאותו המקום. היינו מורעלים. התאמנו ביחד לפני הצבא, הלכנו לאותם המיונים והתקבלנו בסופו של דבר לאותו המקום. עשינו את הטירונות יחד, את כל ההכשרה. היינו שם אחד בשביל השני. כולם קינאו ביתרון הזה שבאנו איתו, כשאח שלך איתך במקום הכי קשה."
הוא עצר, לקח נשימה ארוכה לפני שהוא המשיך.
"זה היה ביום רביעי, אחרי הצהריים, חצי יום מרחק מהבית אחרי 21 מתישים. הם הודיעו על חדירת מחבלים והקפיצו אותנו. הגענו תוך 3 דקות, סרקנו את השטח. הבנות בתצפית אמרו שהם חזרו אחורה ברגע שראו את הרכב מתקרב. הוא התלונן על הטרחה, אמר שאם כבר הגענו לפה, שלפחות יהיה אקשן. ואני צחקתי, אמרתי לו שלא צריך שום אקשן, שמחר אנחנו בבית וזה כל האקשן שאנחנו צריכים. שניה לפני שהוא סיים את ההערה על זה שאחותו הסופ"ש בבית, ושאני לא אעז להתקרב בזמן שהיא שם, הרגשתי את הכאב הכי גדול שהרגשתי אי פעם. כדור צלפים נכנס לי אל תוך הרגל. לפני שקלטתי מה קרה, השתטחתי על הרצפה. לא האמנתי בכלל שאפשר לדמם כל כך מהר." הוא גיחך.
"על פי הנוהל, כל החיילים השתטחו ישר, התכופפו והתחבאו. שמעתי חילופי יריות ואז חייל שהיה איתי בצוות אומר שהמחבל למטה, שהוא הרג אותו. מתן דאג לי. ממש דאג. הוא צעק שיש חייל פצוע, שיקראו לצוות הרפואי. וכשהוא ראה שאני לא יכול לעמוד הוא נעמד, מכין את עצמו ללהרים אותי, מזיז את הנשק לצד שלו. ואז שוב שמענו יריות. אני רק זוכר את מתן נופל, סנטימטרים ממני," ניגבתי את הדמעות שברחו לי.
"את מבינה? זה היה התרגיל שלהם. הם שלחו מישהו להתקרב לגדר ואז העמידו צלפים עלינו. כששמעתי את היריות השניות, כבר לא הרגשתי את הכאב. גררתי את עצמי אל מתן, ששכב שם, עם כדורים שפספסו את הווסט המגן שלו. הם פגעו בו, שניים בכתף, ואחד בצוואר. הוא איבד יותר מידי דם. אני ניסיתי לעצור את זה. את כל הדם שהיה שם. אני ניסיתי. אני לא הצלחתי, זה היה יותר מידי. החובשים אמרו לי שלא היה מה לעשות, אבל זה לא נכון. אם הייתי מתקדם יותר מהר אליו, הייתי מספיק לעצור את זה."
"דור, אתה-"
"אם הייתי רואה את הצלף הזה, אידיוט, מה חשבתי לעצמי שלא בדקתי את השטח יותר טוב. אם לא הייתי נפצע, הוא לא היה צריך לעזור לי, אני לא הייתי גורם למוות שלו."
"דור, זו לא הייתה אשמתך."
"זו הייתה אשמתי," הוא חייך חיוך מריר, כל זכר לדמעות שברחו לו נעלם, כאילו הוא לא הסכים לעצמו להתאבל על מה שקרה. "אם לא הייתי נורה, הוא היה עכשיו בחיים. אני הייתי צריך לשמור לו על הגב, ובאשמתי הוא נהרג. נרצח."
"לא. באשמתם הוא נרצח." התעצבנתי. "באשמת הבני זונות שעשו את זה, המחבלים האלה, אתה לא קשור לזה." העברתי יד על הפנים שלו, אבל הוא נשאר חסר תזוזה.
הוא שתק. לא מסכים לקבל את הניחומים שלי.
"בגלל זה יצאת לקצונה?"
"לא יכולתי לראות את אותו הגדוד. את אותם האנשים. את החצי שהסתובבו עם פנים למטה כאילו הם אלה שהכירו אותו כל החיים, או את החצי השני שריחמו עליי, על מי שהרג אותו. את מבינה עד כמה מעוות זה? הם אומרים לי 'אנחנו מצטערים על האובדן' ואני-"
"אתה לא אחראי לזה. אפילו לא קצת." תפסתי את הפנים שלו בשתי ידיי, מנסה להכניס לו לראש קצת מההגיון.
"את לא צריכה להיות עם מישהו כמוני. מישהו שהרג את החבר הכי טוב שלו לא אמור להיות מאושר. הוא לא אמור לאהוב מישהי ושהיא תאהב אותו בחזרה."