פשוט אוהבת כשאין אהבה

היי לך
אני יושבת במרפסת אחרי לילה נטול שינה, השעה רבע לחמש וצינת הבוקר חודרת מבעד לפוטר האפור שלי, שירים שקטים מתנגנים באוזני וליחשושי מנועי האוטובוסים בוקעים מבעד לשירים, אבל המחשבות, המחשבות עלייך.
ואם היית לידי, אם היית לידי כשקשה לי הבנאדם שיוכל לחבק אותי ובאמת לחבק, בנאדם שידע לספוג את הכעס, התסכול וכמובן שאת המוזריות שבי, בנאדם שאצלו אני יוכל לבכות, אני מתגעגעת לפאקינג לבכות!, כצה זמן לא בכיתי… ארבע, ארבע וחצי חודשים, זה קשה.
אני.. שכל הזמן אומרת שזה לא טוב לשמור, להדחיק, אני הראשונה שעושה את זה, מדחיקה הכל, מעדיפה לא להתמודד עם המציאות שלפעמים מתאכזרת מעל כל דמיון.
אבל אתה, אתה תוכל לספוג הכל, לך יהיו ידיים חמות שבתוכם אני ירגיש מוגנת שבתוכם אני יוכל להסיר את כל המסכות.
בני אדם רואים את מה שהם רוצים לראות, את החיוך את הצחוק, את הגוף, את הפנים, את הבגדים, אבל מהנשמה הם מתעלמים, ממה שמסתתר מאחורי החיוך, מעדיפים שנחייך מעדיפים שלא נעמיד אותם במצב של 'מנחמים' כי אלו בני אדם, אבל אתה, אתה תהיה שונה.
אבל איפה אתה? למה אתה לא מופיע? למה אתה נותן לי לחשוב שכל בנאדם ברחוב זה אתה? ולבינתים את הבכי אני שומרת, את החיוך אני לא מורידה, ומתנחמת בזרועות הלא אמיתיות של אבא שלי, האבא ששם בשמים שיודע מה שאני מרגישה אבל… לפעמים זה קשה לא, לא לפעמים זה פשוט קשה! אני צריכה מישהו לידי… אבל אני יודעת שכשיבוא הזמן אתה תהיה פה….
ועכשיו אני עוצרת את הדמעות מחכה לך, ויודעת שזו רק פנטזיה שלי, כי אהבה לא קיימת אבל את הפנטזיה הזאת אני אוהבת יותר מכל שאר הפנטזיות.
אז סתם שתדע
אני אוהבת אותך
אהובי החלומי