קיץ בלתי נשכח- פרק 21

-בוקר-
קמתי בבוקר בבהלה ובכעס כשאדם זרק עלי כרית והכריח אותי לקום בשש בבוקר להתחיל להתאמן… "די תעזוב אותי זה רק שש בבוקר ואני עייפה… " אמרתי עדיין במיטה מכוסה בשמיכה עם עיני חצי פקוחות "נו קומי אין לי כוח אליך גם ככה… " הוא אמר בקרירות מרירה "נו אז לך, אני אבקש מסול שמישהו אחר, *יותר נחמד*, יאמן אותי.. " אמרתי בהדגש על היותר נחמד "מה את עושה הצגות? קומי לפני שאני מרים אותך עם המיטה, את יודעת שאני מסוגל… " הוא אמר באותה קרירות… הקרירות הזאת מעצבנת אותי! מה אני כבר עשיתי? אני רק אמרתי שאני לא אוהבת אותו מה הוא נעלב? "אני לא מבינה, מה אני עשיתי לך שאתה כל כך נעלב? " קמתי מתנוחת השכיבה ועברתי לישיבה על המיטה "אני לא נעלב אני פשוט עושה את מה שאמרת, את לא רוצה איתי שום מגע… " הוא אמר "אתה יודע שלא באמת התכוונתי לזה… " אמרתי "אז למה את כן מתכוונת? כי אני כבר לא יכול עם המשחק הזה יותר" הוא פתאום כעס "על איזה משחק אתה מדבר? " אמרתי מנסה להרים את הקול שלי אבל לא ממש מצליחה כי אני עדיין חצי ישנה "אני מדבר על המשחק שלך. רגע אחד את זורמת ורגע אחד את קרה, רגע אחד את כיפית ורגע אחר את דוחה, רגע אחד אנחנו מתנשקים ורגע אחד את אומרת לי לשכוח מהנשיקה… אני לא יכול יותר רון. אני לא בובה שלך שאת יכולה לעשות בה מה שאת רוצה, תחליטי מה את כבר רוצה לעשות כי אני כבר רוצה לוותר… " הוא אמר מיואש ובעיקר שבור לב "אני לא יודעת… " אמרתי מבולבלת מעצמי "גם אני לא… " הוא אמר עצוב "עד שתחליטי מה קורה איתך, את מוכנה לבוא להתאמן כי אין לך עוד הרבה זמן עד הקרב… " הוא אמר ואני קמתי בלית ברירה מהמיטה הרכה והנעימה שלי… יצאנו החוצה והתחלנו להתאמן. הוא אימן אותי בהתחלה בהגנה עצמית לפני שאני משתמשת בכוחות שלי. ככה התאמנו שעות על גבי שעות בשמש החמה שיוקדת עלינו מלמעלה. עשינו הפסקות מדי פעם אבל זה היה רק כדי לשתות מים ולנוח 5 דקות… האימונים היו ממש קשים אבל ידעתי שאני חייבת להתאמץ כמה שיותר כדי להיות כמה שיותר מוכנה לקרב. כל האימונים חשבתי על מה אני באמת עושה עם הקשר הזה שלי ושל אדם כי הגעתי למסקנה שאני באמת משחקת בו… רציתי לבחור לטובת האהבה אבל לא ידעתי אם באמת כדאי… אחרי האימונים המפרכים אני ואדם התקלחנו, לא ביחד, והשעה כבר הייתה 17:00. אז אחרי שסיימנו להתקלח ולהתארגן אכלנו ארוחת צהריים כי כבר גווענו ברעב. "אז החלטת? " אדם שאל די סקרן בין ביס לביס "זה לא כזה פשוט להחליט אתה יודע.. " אמרתי "למה זה דווקא מאוד פשוט, כיף לך איתי? " הוא שאל "כן.. " אמרתי "את אוהבת להיות לידי? " הוא קטע אותי "כן אבל.. " עניתי בשנית "אז מה כל כך קשה? " הוא שאל וגמר לאכול "זה שיקולים אישיים שלי.. חוץ מזה אני לא מבינה למה אני מחליטה בין שני צדדים מנוגדים לחלוטין? למה זה שחור נגד לבן? למה אני לא יכולה לבחור אפור? " עניתי ופיניתי את הצלחת שלי גם ושנינו התיישבנו חזרה בשולחן "ומה זה אפור בשבילך? " הוא שאל "לא יודעת.. אולי שנמשיך להיות ידידים? " שאלתי ואז הבנתי שזאת שאלה מטומטמת "לא את יודעת שזה לא יהיה הוגן כלפי וכלפייך שנמשיך להיות ידידים כאילו לא קרה כלום.. " הוא אמר "טוב אז עדיף שפשוט נשמור מרחק וזהו.. " אמרתי בשקט "אוקי.. אם זה מה שאת רוצה.. " הוא כאילו האשים אותי "למה אני תמיד יוצאת הרעה בכל זה? " אמרתי טיפה כועסת "מה זה קשור? למה את חושבת שהכל קשור אליך? " גם הוא הרים טיפה את קולו "אוקי זה די מטומטם להגיד בהתחשב בעובדה ש*אתה* הצבת *אותי* בפני החלטה.. אז כן זה קשור אלי. אבל אני לא מבינה איך אתה יכול להאשים אותי בזה כאילו אני עושה לך בכוונה..? " הנמכתי חזרה את קולי כי כבר הבנתי מה התוצאות של צעקות.. "כי אני באמת מתחיל לחשוב שאת עושה את כל זה רק כדי לשחק בי.. " הוא אמר "איזה מן סיבה יש לי לעשות את זה? אני בקושי מכירה אותך. הדבר היחיד שאני יודעת עליך הוא על המשפחה שלך ועל הכוחות שלך.. אה ושקוראים לך אדם.. " אמרתי בזלזול "אני לא חייב לך שום דבר. עשיתי טעות שבכלל סיפרתי לך גם על המשפחה שלי.. " הוא החזיר בלגלוג "אתה קולט שמה שהולך בינינו פשוט מוזר? אתה מכיר אותי כמעט כל החיים שלי ואני בקושי יודעת עליך משהו.. " אמרתי כדי להבהיר את הנקודה שאני רק רוצה להכיר אותו כדי שאני אוכל לסמוך עליו.. "יש דברים שאת לא צריכה לדעת.. " הוא אמר "אתה יודע מה? נמאס לי.. נמאס לי לשלוח לך סימנים כל הזמן.. והכי מצחיק הוא שאתה קורא מחשבות ואתה עדיין מחליט להתעלם מאופן העובדה שאני רק רוצה ללמוד לסמוך עליך אבל אתה לא כל כך נותן לי את האפשרות הזאת.. " אמרתי "אולי כי אני לא רוצה שתסמכי עלי יותר מדי" הוא אמר במהירות "אז למה אתה מתעקש שנמשיך להיות אחת בקרבת האחר? " אמרתי לא מבינה "כי אני אוהב אותך, אבל אני לא רוצה שתסמכי עלי.. זה מסובך את לא תביני.. " הוא אמר "אולי אני באמת לא אבין.. " אמרתי ויצאתי מהבית לכיוון ביתה של אנה כי אני בניגוד אליו לא שחכתי מאחותו ואני אמרתי שאני אתנצל ואני הולכת לעשות את זה. הגעתי שוב אל פתח הבית החום ודפקתי על הדלת בעדינות שלוש פעמים ולאחר כמה דקות אנה פתחה לי. "אה החברה של אדם.. מה את רוצה? " היא אמרה טיפה בחוסר עניין וטיפה בזלזול "באתי להתנצל על אתמול, לא בשם אדם אלא בשמי… פשוט לי ולאדם יש הרבה מתח סביב המילה הזאת אהבה וכל מה שנוגע לה ככה שאני די נדלקתי מהרעיון שאני חברה שלו… בקיצור אני מצטערת" אמרתי כשאני עדיין עומדת על פתח הדלת מבקשת חמלה ורחמים "גם אני מצטערת.. " היא אמרה והחוסר עניין והזלזול התחלפו במעט חמלה וסליחה "אני התפרצתי עליך בלי שום סיבה, אני לא יודעת מה השם שלך בכלל.. " היא המשיכה וחייכה "רון" חייכתי גם אני "בואי תכנסי" היא אמרה ואז יצא לי לראות את הבית גם מבפנים, הוא לא היה שונה משאר הבתים. הבית היה מרוהט באפור ובורדו והוא היה נראה ממש טוב. התיישבתי על הספה הרחבה שהייתה בסלון והיא הביאה שתייה וחטיפים. "רגע אז אם את לא החברה שלו אז מה את בשבילו? " היא שאלה "זה סיפור ארוך… אני אקצר אותו כשאני אגיד פשוט שאנחנו ידידים טובים.. " אמרתי "זה לא נראה ידידים טובים מהעיניים שלי… ברגע שהוא ראה שאת נעלמת הוא התחרפן לגמרי. הוא פשוט עזב הכל ורץ לחפש אותך… " היא חייכה חצי חיוך "לא זאת לא אהבה, הוא פשוט סוג של שומר עלי כבר הרבה מאוד זמן… " הסברתי "לפי המבט הדואג שהיה לו בעיניים זה היה נראה קצת יותר משומר ראש.. " היא חייכה חיוך תחמני קטן "אוקי את רוצה לשמוע את האמת? " רציתי כבר לספר את זה למישהו שבאמת יכול לעזור לי.. "ברור" היא אמרה בהתלהבות "אוקי אז את הסיפור עצמו אני מעדיפה שתשמעי את זה מאדם אבל אני יספר לך על כל הקטע שלי ושל אדם.. פגשתי את אדם לפני שישה ימים ובערך מיום השני שהכרתי אותו הוא אמר לי שאני אתאהב בו, והוא היה ממש בטוח בזה. בילינו הרבה זמן ביחד במשך השישה ימים כי הוא היה הבן אדם היחיד בחיים שלי שאמר לי את האמת בפרצוף מבלי להתחשב בנסיבות ומבלי להתחשב ברגשות שלי ואהבתי את זה אצלו. וכמו שהוא אמר, התאהבתי בו. התאהבתי כמו כל נערה טיפשה בהתאהבות הראשונה. אהבתי אותו אבל בניגוד לכל הנערות האחרות אני רציתי להסתיר את זה כמה שיותר.. פשוט יש לי את ההרגשה הזאת שבסוף אני אפגע ואני לא רוצה לקחת את הסיכון מראש.. הוא בעצמו אומר שאסור לי לסמוך עליו ואני כבר לא יודעת מה לעשות.. אתמול נוצר מצב שהתנשקנו וזאת הייתה הנשיקה הראשונה הכי טובה שיכולה להיות אבל התנתקתי ממנו ברגע שקלטתי מה אני עושה ואז נוצר בינינו מן דיסטנס כזה של מבוכה.. גיליתי שהוא מאוהב בי כבר כמה שנים טובות ואז היה לי אפילו יותר קשה להכחיש את האהבה שלי אליו כי כל כך כאב לי עליו.. ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות.. " אמרתי מיואשת. הרגשתי כאילו אבן ירדה לי מהלב כשסיפרתי את זה לאנה. "אוקי