קיץ בלתי נשכח- פרק 3

״מה? תגיד לי אתה יצאת מבית משוגעים? כוחות על? מה? תקשיב אני לא מכירה אותך ותודה שהצלת אותי ואתה יכול ללכת עכשיו ולא לחזור.. ״ אמרתי וקמתי אל הדלת על מנת שיבין שהוא צריך לצאת מהחדר שלי ולחזור לבית משוגעים שהוא ברח ממנו ״תחשבי שנייה, מה שראית בסמטה, איך זה הגיוני שאני הרגתי אותו מבלי לגעת בו ואיך זה הגיוני שהוא כל כך הכאיב לך רק על ידי זה שהוא כיוון עלייך את היד שלו? וההורים שלך, למה הם הסכימו לזר כמוני להיכנס לבית שלהם ולטפל בך? תסתכלי לי בעיניים ותראי שאני לא משקר..״ הוא אמר והתקדם אלי עד שהיינו קרובים ולא הייתה לי ברירה אלא להסתכל לו בעיניים הכחולות-אפורות שלו ״איך אתה רוצה שאני אאמין שאני בעצם מישהי מעולם אחר שהיא היחידה שנשארה מאוכלוסייה של מושיעים בעלי כוחות מיוחדים שנלחמים נגד מפלצות ושדים? אתה יודע איזה משוגע אתה נשמע?״ אמרתי כשאני מתרחקת שני צעדים ממנו אחורה כי המרחק בנינו היה קצת מטריד ״רון אני יודע שעכשיו את לא מאמינה אבל אני יודע שאת בסוף תביני שאני דובר אמת.. אני אתן לך את הזמן לחשוב עד שיתחיל את הקיץ כי אין לנו הרבה זמן.. השארתי ספר שמתעד את כל מה שאמרתי בתמונות אמתיות וכתובים בו עוד דברים שלא אמרתי שחשוב שתדעי, תסתכלי בו, תחשבי קצת ובעוד חמישה ימים אני בא לקחת אותך.. ״ הוא אמר והחזיק את הידית של הדלת כדי לצאת מהחדר ״רגע חכה רגע, גם אם כל זה נכון? למה נראה לך שאני אעזוב את הכל לטובת עולם שאני לא מכירה?" עצרתי אותו לפני שהוא יצא מהדלת ״אני יודע שזה נשמע אגואיסטי אבל אין לך כל כך ברירה, זה או שאת באה איתי ואני שומר עליך ואני עוזר לך לנצח את כל המפלצות והשדים או שאת נשארת פה ונותנת למפלצות והשדים האלה להרוג אותך כמו שהם כמעט עשו בסמטה..״ הוא אמר ״אבל ההורים שלי יכולים להגן עלי, אם לי יש את הכוחות האלה גם להורים שלי חייב להיות לא?״ עצרתי אותו פעם נוספת מלצאת מהחדר שלי ואז הוא חזר להתיישב על המיטה ואני באתי לידו ״את צודקת..״ הוא אמר ״נו אז אני לא צריכה אותך..״ קטעתי אותו ״תני לי לגמור את המשפט. את צודקת אבל ההורים האמתיים שלך מתו במלחמה נגד המפלצות והשדים חודשיים אחרי שהם ילדו אותך.. מסרו אותך לאנשים האלה בעולם הזה כדי שלא יגלו עליך עד שיגיע הזמן.. אלה לא ההורים האמתיים שלך..״ הוא אמר ואני עוד יותר לא האמנתי לדברים שיצאו לו מהפה ״תגיד אתה רציני? זאת בדיחה? איפה המצלמות? קודם הסיפור על הכוחות ועכשיו שההורים שלי לא ההורים שלי?״ אמרתי והלכתי לסלון מהר כדי לוודא אם זה נכון ״זה נכון מה שהוא אומר? אתם לא ההורים שלי?״ אמרתי בכעס ובפחד כשעמדתי בסלון מול הספה שההורים שלי ישבו עליה וראיתי איך הם מרכינים את הראש שלהם והדמעות שלי עולות על גדותיהן והתחילו לרדת בזרם שוטף. רצתי חזרה לחדר נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות ״אל תדאגי רון זה כלום, את תתגברי על זה.. הם עשו את זה רק כי הם אוהבים אותך..״ שמעתי את קולו של אדם והרגשתי ליטוף בגבי ״לך״ קטעתי אותו ״אבל..״ הוא ניסה להשחיל מילה ״לך כבר״ קטעתי אותו בצעקה והוא הלך ואני המשכתי לבכות. אחרי כמה שעות של בכי מתמשך הלכתי לסלון להורים שגיליתי שהם לא ההורים האמתיים הם ראו שאני באה לסלון וישר קמו לעברי ״רון אנחנו יודעים שאת כועסת אבל…״ אמא שלי אמרה ״אני לא רוצה לשמוע אתכם, איפה הספר?״ קטעתי אותה והיא הרכינה את ראשה והביאה את הספר. הספר היה בעל כריכה כחולה כהה מעץ שעליה חרוט ״the real truth״ הלכתי אל החדר וישבתי על המיטה. ניגבתי מעט את הדמעות ופתחתי במתח ובחשש את הספר המפחיד שהיה בחיקי: ׳לפני אלפי שנים, קמה עיר מיוחדת במינה, פאוור-טאוון. כל אחד שם קיבל כוח איתו הוא שירת את העיר. כולם רצו לגור בעיר הזו, אך לא לכולם היה מקום. למרות כוחות העל שהיו ליצורים שמשתוקקים רק לעבור את שערי העיר, לא הרשו להם להיכנס כי כבר לא היה מקום. אז כל היצורים הדחויים החליטו להקים עיר משלהם, הם קראו לה פאוור-סיטי. למרות שגם לעיר הזו היה ביקוש רב, היא לא הייתה יפה ומיוחדת כמו העיר המקורית. וזה מילה את היצורים הדחויים בקנאה יוקדת. הם החליטו להרוס את העיר והחריב אותה עד עפר. אז הם גייסו צבא והתאמנו במשך עשרות שנים. אבל בינתיים אצל העיר המקורית גם התפתחו דברים חדשים. גם הם הקימו צבא חזק למדי אך היה להם יתרון הרבה יותר גדול. הצבא שלהם היה בנוי מיצורים שכמו כולם היו נראים כמו בני אדם אך היו להם כוחות הרבה יותר גדולים ממה שלכל השאר היה. כולם קראו להם המושיעים, כי הם היו התקווה היחידה שלהם לנצח במלחמות נגד פאוור-סיטי. היה להם את הלב האמיץ והטהור ביותר והם תמיד נשבעו להגן על הצדק ולרדוף שלום. המלחמות נגד פאוור-סיטי היו קשות והיו הרבה שפכי דמים. ככל שעבר הזמן המלחמות היו יותר קשות וכך גם איבוד המושיעים. המנהיג של פאוור-טאוון, סול, הבין שלא נשארו כבר הרבה מושיעים והוא ידע שהוא צריך לפעול לפני שיגמר הזמן. הוא לקח ארבעה מושיעים אמיצים ושלח אותם הרחק מהעיר שלהם, הוא פיזר אותם בכדור הארץ. שניים מהמושיעים, שמותיהם היו סטפני והנרי, נפגשו בדרך מקרית בטיול מאורגן לפריז. השניים התאהבו אהבה אמתית שאפשר לראות רק בסרטים. השניים התחתנו במהרה והולידו ילדה כובשת ביופייה. שיער שחור ועיניים חומות כהות, נראית רגילה כדי שתשתלב בין כולם וכדי שלא ימצאו אותה אבל סטפני והנרי ידעו שיש בה משהו מיוחד. הם החליטו לקרוא לה לילי. סטפני והנרי אהבו את לילי כמו שלא אהבו בחייהם. אך לכל משהו טוב חייבת להיות בעיה, שני ההורים נקראו למלחמה איומה בין שתי הערים והלכו להילחם. אך לפני שהלכו לעיר שלהם, הם השאירו את לילי ואת הספר הזה על דלת ביתם של שני הורים שלא הצליחו להביא ילדים לעולם. ההורים האלה קראו את הספר ושינו את שמה למען ביטחונה לרון והעניקו לה חיים מלאי אהבה וביטחון. בינתיים במלחמה בין הערים, סטפני והנרי נפלו קורבנות במלחמה ומתו ביחד עם שני המושיעים האחרים. כולם חשבו שהכל נגמר, רק סול ידע על לילי המיוחדת. הוא היה חייב לדעת שהיא בטוחה. לאחר זמן קצר הוא החליט, הוא מינה לה שומר שישמור מרחוק שהיא בטוחה ויצאה מכלל סכנה. הוא מינה ילד בן עשר אשר היה מוכן למשימה יותר מכל אחד אחר לשמור על לילי, אדם קראו לו. אדם כל כך התרגש מהמשימה שהוא ביצע אותה באופן כל כך מושלם, שאפילו הלוחמים הכי אמיצים לא היו יכולים לבצע אותה בצורה הזו. לילי הייתה חשובה לו יותר מהחיים שלו עצמו. עוד בהיותו בן עשר, הוא השתמש בכוחותיו כדי לעצור יצורים אחרים שהיו גדולים ממנו פי 3. בזמן שלילי ואדם בילו את זמנם על כדור הארץ, הקרבות בין שתי הערים המשיכו והחמירו יותר ויותר עם השנים. תושבי פאוור-טאוון חשבו שזה הסוף, ותחשבי פאוור-סיטי כבר התחילו לחגוג. אבל אף אחד מהם לא ידע שאי שם רחוק, מסתתרת ילדה קטנה שתראה לכולם את האמת האמתית..׳ קראתי את הספר כמו תולעת ספרים וככל שקראתי יותר שלב ההלם שלי עלה יותר ויותר. כל העולם שלי התרסק מול העיניים שלי. כל מה שהאמנתי בו, כל מי שסמכתי עליו, הכל פשוט נהרס.. שאני יאמין לאיזה ספר פסיכי שטוען שיש לי כוחות מיוחדים ואני צריכה להציל עיר מעולם אחר שמלאה ביצורים שדומים לי או משהו כזה? מה ההורים שלי רצו לבחון מה נקודת השיגעון שלי? טוב אין לי כוח לשטויות האלה אני הולכת לישון ומחר הכל יגמר…. שמתי את הספר מתחת למיטה שלי ושכבתי על המיטה. עצמתי את העיניים וניסיתי להירדם, בדגש על ניסיתי.