קיץ בלתי נשכח- פרק 42

. לרדת? לא אני לא ארד… מה אם הוא מתכנן לאנוס אותי? טוב אבל הוא צודק, אם הוא היה רוצה לאנוס אותי הוא כבר היה עושה את זה באותו יום בשירותים… אבל אולי הוא רוצה לרצוח גם אותי? טוב עדיף שאני לא ארד וזהו. אני אשאר פה בבית הכי נוח. 'אם לא תרדי, אני יעלה' נשלחה עוד הודעה מאדם. מה זאת אומרת? אבל הורים שלי לא יתנו לו להיכנס והוא יודע את זה… אז איך בכל זאת הוא יעלה? 'איך אתה תעלה? ההורים שלי לא יתנו לך להיכנס' כתבתי בחשש מהתשובה. 'את רוצה לראות שאני יכול?' הוא שלח לי ואני לא ידעתי מה לרשום לו בחזרה… איך הוא יעשה את זה? 'כן' שלחתי לו מתוך סקרנות בלבד. אבל אז חשבתי על העובדה שאם הוא יהיה לי בחדר אז זה בדיוק כמו שנהיה למטה. בכל מקרה ההורים שלי בסלון והם לא ישמעו בחיים מה אני עושה בחדר… ואז לפתע היה משב רוח גדול מהחלון של החדר שלי ואז אדם הופיע שוכב על המיטה שלי בנחת עם ידיו מתחת לעורפו. מה קרה פה הרגע? "איך?" אמרתי עדיין לא מבינה "זה מה שקרה בקיץ" הוא אמר ואני עדיין לא הבנתי איך הוא הגיע לחדר שלי מהחלון… מה קורה פה? "מה?" אמרתי ממש מבולבלת "אולי זה יזכיר לך" הוא אמר ואז הוא התקרב לנשק אותי אבל אני התרחקתי במהירות. אני לא יכולה לבגוד בטום, עד כמה שהוא כבר נמאס עלי… "נו אבל את חייבת לתת לי לנשק אותך, סול אמר לי שהקסם הכי חזק זה האהבה. חייב נשיקה של אהבה אמתית כדי שתיזכרי רון" הוא אמר נואש "סול? אתה מדבר עם דגים?" סול זה לא סוג של דג? לאיזה מן בן אדם קוראים על שם דג… "אוף נו רון את רוצה להיזכר? אז את חייבת לנשק אותי. מקסימום את לא תיזכרי זה לא שנגרם לך נזק, זאת רק נשיקה" הוא אמר מנסה לשכנע אותי ואפילו שזה טיפה עזר אני לא מתכוונת לבגוד בטום. "אני לא בוגדת בטום" אמרתי בהחלטיות "את גם ככה לא אוהבת את הרופא הצעיר הזה שלך…" הוא אמר בטוח בעצמו "מאיפה אתה יודע?" אמרתי לא מבינה "כי יצורים כמוך וכמוני יכולים להתאהב רק פעם אחת בחיים, ואת כבר התאהבת בי הקיץ הזה ככה שזה לא יקרה פעם נוספת" הוא אמר שוב באותו ביטחון "מה? יצורים כמוך וכמוני? מזה אמור להביע? מה אני חייזר?" אמרתי צוחקת ולא מבינה על מה הוא מדבר "קרוב" הוא אמר "אולי אני נראית כמו אחת אבל אני לא" אמרתי שוב צוחקת "רון אני לא צוחק איתך. את חייבת להיות רצינית. אני הכי אמיתי שיש" הוא אמר ואז התחלתי טיפה להילחץ "אז אתה אומר שאני קרוב לחייזר?" אמרתי שוב חוזרת לבלבול "כן, אבל לא. איך אני אסביר את זה כדי לא להפחיד אותך יותר מדי… את כמו וונדר-וומן" הוא אמר מנסה להסביר לי "מה? יפה?" המשכתי לצחוק כי ממש לא הבנתי למה הוא מתכוון "גם, אבל גם בעלת כוחות על שיכולים להציל את העולם" הוא אמר ואני התפוצצתי מצחוק "טוב אתה יכול ללכת זה בסדר, כבר סיפקת חומר לכל השבוע" לא הפסקת לצחוק על המיטה שבחדר שלי. אני? וונדר-וומן? כוחות על? להציל את העולם? זה פשוט פתטי… "רון את לא קולטת שאני לא צוחק איתך?" הוא אמר בחצי צעקה "שקט מפגר, ההורים שלי בסלון. אם הם ישמעו אותך הם יהרגו אותך" אמרתי "טוב אז בואי נצא. אני יצא דרך החלון ואת תצאי דרך הדלת ותגידי להורים שלך שאת אצל טום או אצל חברה אחרת ושרוב הסיכויים שתשני אצלה כדי שלא יפחדו שאת לא חוזרת" הוא אמר "ולמה שאני אעשה את זה? ועוד בשבילך…" אמרתי והסתכלתי עליו בזלזול "אני מכיר אותך, את תמותי מסקרנות ולא תצליחי להירדם בלילה עד שתביני מה האמת…" הוא חייך חיוך ביטחון, הוא תמיד בטוח בעצמו. אבל הוא צודק, וזה הכי הפחיד אותי. "טוב אני הולכת אני הולכת" אמרתי והוא צחקק ויצא דרך החלון באותה מהירות שנכנס. לקחתי תיק עם כמה בגדים כדי שבאמת ההורים שלי יחשבו שאני הולכת לישון אצל מישהו ושמתי גם משחת שיניים וכל מה שצריך בשביל לישון אצל חברה טובה ובאתי לצאת מהבית "לאן?" אבא שלי ראה אותי יוצאת "לעדן. כולם נפגשים אצלם היום ואולי הבנות יישארו לישון אצלה" אמרתי בחיוך מזויף ותמים "אוקי תיהני, בלי שטויות" הוא חייך ואני יצאתי מהר. התקדמתי אל הספסל שליד הבית שלי וראיתי את אדם מתיישב עליו גם הוא "אז אפשר לעצור איפה שהתחלנו?" הוא שאל ברצינות ואני שוב נזכרתי בבדיחה המצחיקה שהוא סיפר לי לפני כמה דקות וברח לי גיחוך אבל אז התעשתי על עצמי והייתי טיפה רצינית, עד כמה שאפשר להיות במצב שלי. "אתה באמת מצפה שאני אאמין שיש לי כוחות על מאשר שאני יאמין שהרגת את אחותי? אתה ממש טועה" אמרתי בביטחון "אני צריך להראות לך משהו" הוא אמר ואז הוא אחד בי ובתוך שנייה היינו ליד הבית חולים. שוב אל תשאלו אותי איך הוא עושה את זה ולמה אבל כנראה שהוא רץ ממש מהר… הגענו לקבלה של מזכירות בית החולים "למה רצית להביא אותי ל…" התחלתי לומר לא מבינה אתם מוזמנים לשים את השיר הבא:

"אל תשאלי שאלות" הוא קטע אותי. "אני רציתי לדעת אם בקיץ האחרון נפטרה נערה בגיל 17 בערך שנראית בדיוק כמו זאת שעומדת לידי…?" הוא שאל והצביע עלי "מה שם המשפחה שלך?" המזכירה שאלה בעוד שענייה לא זזות ממסך המחשב "סהר" אמרתי בקול שקט. "סהר, סהר, סהר…. לא אין פה כלום מצטערת" היא אמרה ועיניה עדיין לא זזו מן מסך המחשב שמאיר את אישוניה. היא זומבי או משהו כזה? רגע אבל היא אמרה שאין לה סהר ברשימה… איך זה הגיוני? "את בטוחה?" אמרתי לא מבינה מה קורה פה… ההורים שלי שיקרו לי? "כן, עוד משהו?" היא אמרה בחוסר עניין והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה פשוט לברוח. רצתי. רצתי הכי מהר שיכולתי. לא יכולתי לעצור. רצתי עד שהרגליים שלי התמוטטו על רצפת מדרכה ברחוב נטוש שלא הכרתי. שכבתי על הרצפה עם הידיים על ראשי. מה לעזאזל קורה פה? אני באמת לא מבינה מה קורה פה…. שמישהו יסביר לי בבקשה, שמישהו יגיד לי שהוא עובד עלי ושהכל לא מציאותי. שזה סתם בדיחה. בבקשה אלוהים תגיד לי שאתה מותח אותי, שאתה רק בודק עד לאיפה אני יכולה לסבול. אם אתה באמת בודק עד לאיפה אני יכולה לסבול תדע שזה עכשיו, אתה יכול להעלים את כולם ולתת לי לחזור לחיים שלי. כי אני באמת לא יכולה יותר… אני לא עומדת לבכות. אני לא נשברת יותר די. אם מישהו בוחן אותי ואוהב לראות אותי סובלת, לא מגיע לו שאני אתן לו את התענוג. נשארתי על הרצפה, לא התכוונתי לבכות אבל גם לא התכוונתי לקום משם. למרות שהרצפה הייתה מלוכלכת ושחורה לא היה לי אכפת, גם ככה יש לי בגדים מיותרים בתיק… לפתע הרגשתי מגע חם מלטף את גבי. "אני פה איתך" שמעתי את קולו של אדם.