שברת את החומה שבלב-1
קמתי לעוד בוקר של צעקות,לעוד בוקר של כאבים בלתי מוסברים.כמה זבל בן אדם יכול לאכול בעשרים וארבע שעות?.התיישבתי על המיטה מחכה לדיסה המגעילה שאמורה לספק אותי עד הערב. "לינה קמת היום מוקדם." השוטר חייך אלי בזילזול וזרק לעברי את הצלחת עם הדיסה,הרגשתי את הצורך לקחת משהו כבד ולדפוק לו על הראש,שיסבול כמו שאני סובלת כל השנתיים האלה. לקחתי את הדיסה והנחתי מתחת למיטה,לא התכוונתי לאכול את זה. "את בסוף תמותי פה." שמעתי קול גברי והסתובבתי במהירות.
"ולמה אכפת לך מזה?" שאלתי בזילזול את השוטר הגבוה שעמד שם. פניו היו גבריות,היו לו עיניים ירוקות חודרות,שיער שחור מסודר בצורה מושלמת,עצמות לחיים גבוהות,זיפים לא מוגזמים שנתנו לו מראה של דוגמן,שחום וחטוב. אני לא אשקר אם אגיד שהוא מושלם. "אולי הרגת את אמא שלך אבל לא מגיע לך." הוא אמר בשקט ועיניי התחילו לדמוע,אני הרגתי את אמא שלי?אני רצחתי את האישה שהייתה הכי חשובה לי בחיים?. "אני לא הרגתי אותה!" צרחתי בעצבים וביאוש ושמתי את ידיי על פני,מנסה לא להראות חולשה. "פשוט תתנהגי טוב במשפט היום וישחררו אותך." הוא אמר והלך.ניגבתי את דמעותיי בכאב. המחשבה שחושבים שרצחתי אותה כאבה לי.כאב לי לדעת שאני לא אוכל לראות את אמי יותר. "בכלא לא בוכים," שמעתי קול של אישה והבטתי בה בזילזול,שנאתי פה את כולם.כולם פה התנהגו כמו פראי אדם והגעיל אותי לשמוע איך הם הרגו בן אדם ונהנו מזה אפילו שגם אני הייתי כזאת,הרגתי בני אדם בשביל האנדרנלין האדיר שזורם בגוף אחרי הרצח. "אני מבינה שאת לא מתכוונת לענות,נכון?" היא שאלה בעצבים
"אני אמורה לדבר איתך בכלל?" שאלתי אותה באותו הטון,שנאתי שבני אדם דיברו אותי,שנאתי את הטימטום שיוצא להם מהפה. האישה התקרבה אלי,היא הייתה בשנות הארבעים לחייה ונראתה כמו גבר. היא תפסה בצווארי וחנקה אותי.נסיתי לדחוף את ידה החזקה וראיתי את ההנאה על פנייה,היא נהנתה להכאיב לי ולראות אותי מתפתלת מכאב.הרגשתי את עיניי נעצמות בכאב ואת ראשי נחבט באבן. פקחתי את עיניי באיטיות מביטה בעיניים הירוקות שהביטו בעיניי והרמתי את ראשי בכובד. "מה לעזאזל?" מילמלתי בכאב
"כמה צרות את יכולה לגרום?" השוטר מקודם שאל אותי בשקט
"הלך לי הצוואר." מילמלתי מנסה להחזיק את הדמעות אבל הן היו יותר חזקות ממני. הרגשתי איך אני נשברת במהירות כמו זכוכית. הבטתי בשוטר שהביט בי עם רחמים,הוא ניגב את הדם מצווארי וניגב את דמעותיי.מגעו העביר בי רטטים משונים בגוף שלא הכרתי אף פעם. "את לא אמורה להיות במקום הזה.את מדהימה." הוא אמר בשקט ועזר לי לקום, "בבקשה תתנהגי היום כמו בן אדם במשפט,אני רוצה לטובתך." הוא אמר בשקט קם והלך. הבטתי באישה שמקודם חנקה אותי,היא התקרבה אלי בצעדים איטיים שהעלו לי את הדופק על פעם. "אני רואה שאת האסירה המועדפת על אלרואי." היא אמרה בחיוך מגעיל
"מ..מי?" שאלתי בשקט
"השוטר שעזר לך.אז בואי ניגש לעניין,את לא משתחררת היום מהכלא אם כן הוא ואחותך יסבלו כמו שלא סבלו בחיים." היא אמרה וגיכחה לעצמה.
"את כלבה!" צרחתי והסתובבתי,הנחתי את מרפקיי ואת בטני על הקיר ונתתי לדמעותיי לזרום,דווקא לי מגיע הסבל הזה?
תגובות (0)