שד

"אז, מה עם זאת?" אני שואלת ומחייכת.
"אה…" אלינור אומרת ומטה את הפנים קצת הצידה, "מצטערת מותק" אני נכנסת חזרה אל מאחורי הווילון ומחליפה את השמלה לשמלה כחולה כהה ממשי, שמלה יפהפייה.
"אני עדיין לא מאמינה שזה קורה!" היא אומרת מעבר לווילון. "גם אני לא" אני אומרת בחיוך, אפילו שהיא לא רואה אותי.
אחרי חודשים שהוצאות לאור רדפו אחרי, סוף סוף בחרתי אחת טובה שתוציא את הספר הדיגיטלי שלי. אף אחד לא האמין שהוא יהיה כזאת הצלחה, אף אחד לא האמין בכלל שאני יודעת לכתוב, אבל זה בדיוק הקטע – אני כותבת בדיוק מה שאני חושבת, בדיוק מה שהקורא חושב. ועכשיו יש לי מסיבת עיתונאים ואני צריכה לדבר על הספר וכל השטויות האלה.
"איך זאת?" אני שואלת ויוצאת מאחורי הווילון. "מהממת!" היא אומרת ומוחאת כפיים. אני מחייכת וזורקת לה את המפתחות לאוטו.
"יאללה, זזנו! יאפרו אותנו כבר שם!" היא קמה וזורקת עלי עליונית. "אוץ'…" אני אומרת ושתינו מצחקקות.
———————————————-
"תודה רבה, אם למישהו יש עוד שאלות אני אשמח לשמוע, צרו קשר!" אני אומרת וקמה מהכיסא. כמה שאלות נזרקות לאוויר אבל אני לא מקשיבה. יש לי משהו חשוב יותר לעשות עכשיו, אני חושבת בחיוך. אני הולכת אל סוף האולם. העיתונאי החמוד שרוב הזמן היה בצד הולך לכיווני. השיער השחור שלו נופל על העיניים המהפנטות והוא נראה כל כך יפה…
"היי" אני אומרת לו בחיוך.
"היי" הוא עונה לי באותה נימה ומושיט את ידו, "בן" אני מושיטה את ידי ואוחזת בידו החזקה והיציבה. "דניאל"
אנחנו מהנהנים אחד לשני ברשמיות ואני מתחילה לצחקק מהג'נטלמניות שלו. "מה קרה?" הוא שואל.
"סתם, מצחיקה אותי ההתנהגות שלך" חיוך קטן עולה על שפתיו. "איך היה?" אני שואלת ומביטה בו בציפייה.
"ראיתי טובים יותר" הוא אומר. אני מסתכלת עליו בפליאה. "אתה ישיר"
"אני מוכן להתערב שאת יותר. קראתי את הספר שלך" הוא עונה. אני מהנהנת.
"דניאל! דניאל! היה מדהים!" אלינור צועקת ורצה אליי. אנחנו מתחבקות בהתרגשות. "אני יודעת, אבל מסתבר שבן לא חושב ככה" אני אומרת, מסתכלת עליה במבט מלא משמעות ומחווה כלפיו בראשי.
"טוב, אז הוא שקרן, נתראה אחר כך?" היא אומרת.
"כן, אני כבר אגיע לבד" אני אומרת ופונה אל בן. "מה דעתך לספר לי מה לא עשיתי טוב בארוחת ערב?"
"אמרתי לך שאת ישירה" הוא עונה בחיוך.
———————————————-
בארוחת הערב להפתעתי הוא באמת מדבר על הספר ועל מסיבת העיתונאים, ולא סתם בוהה בי כמו אנשים אחרים במסעדה.
כמו ג'נטלמן אמיתי הוא משלם את החשבון ואנחנו יוצאים החוצה. "רוצה שנמשיך את השיחה אצלי?" הוא שואל. "מצטערת, אני לא שוכבת עם אנשים בפגישה הראשונה, אפילו לא כאלה נחמדים כמוך" אני עונה ומעבירה את ידי באיטיות על קו הלסת שלו, ואז ממשיכה ללכת לצידו. הוא מוביל אותי אל ספסל. אני מתיישבת על הספסל הקר והוא לידי.
"טוב, כל הערב דיברנו בעיקר עליי, מה איתך? מה אתה אוהב?" אני שואלת.
"בירה, ים, בנות, חדר כושר…" הוא עונה ומושך בכתפיו. "ו… ציור" עיניי נפערות בפליאה. "לא..!" אני אומרת בתדהמה. "באמת?"
"כן" הוא עונה, "בגלל זה רציתי שתבואי אליי, רציתי לצייר אותך"
"אם ככה… למה לא?" אני קמה ומושכת אותו לעמידה. הנגיעה בידו מעבירה בי צמרמורת.
אנחנו הולכים אל המכונית ונוסעים בשתיקה. כעבור כמה דקות הוא פונה ואנחנו נכנסים אל חניון. גם את ההליכה למעלית אנחנו עוברים בשתיקה. אנחנו עולים כמה קומות ונכנסים לדירה.
"ואוו…" עיניי בולעות את המראה המדהים שנגלה לעיניי. הסלון בעל מראה גותי, עם ציורים מדהימים, רובם רישומים, תלויים על הקירות.
אנחנו יוצאים מהסלון אל מסדרון ונכנסים בקצהו לחדר מנוגד לחלוטין לסלון. מצעים בהירים מכסים מיטה גדולה, וילונות משי בצבעים תואמים של שמנת נראים כנוזלים על הרצפה, ועוד ועוד ציורים…
"חשבתי… חשבתי שזה יהיה טוב אם תשבי בנוחיות במקום טבעי…" הוא אומר ומסמיק. "את יכולה, אה, לשבת על המיטה?"
אני מהנהנת ומתיישבת על המיטה בזהירות, לא רוצה לקמט את המצעים. רגלי האחת מקופלת מתחת לשנייה וידיי עליהן. הוא מתיישב מולי על כיסא ומתחיל לצייר. בזמן שהוא מצייר אני בוחנת אותו, איך הוא מחזיק את העיפרון ומשרבט באיטיות, איך הוא מתרכז…
כשהוא מסיים לבסוף אני באה ונעמדת לידו, בוחנת את הציור.
"ואוו… תמיד אהבתי לצייר, אבל כשאני רואה את זה…" הציור הצליח לשקף אותי טוב מכל תמונה. הביטחון בעיניים, הגאווה… אני לא רוצה להתאפק יותר. הוא מניח את המחברת בצד ואני מושכת אותו לעמידה, אליי. אני מעבירה את ידי על תווי פניו החזקים, על הזרועות המוצקות… הוא מעביר את אגודלו על שפתי ואני נדהמת ממגעו הרך והעדין. אני מושיטה את ידי אל עורפו ומקרבת את פניו אלי, רוצה להרגיש סוף סוף את נשיקתו על שפתיי… הוא מעביר את שפתיו על צווארי, מושך את הרגע עוד ועוד… לבסוף הוא מעלה את שפתיו, ובפעם הראשונה מאז שנפגשנו הוא מביט בי בעיניים. עיניו מעורפלת, מדהימות ברמה שבחיי לא ראיתי. אני מקרבת את שפתיי אל שפתיו באיטיות, עד שהן כמעט נוגעות אחת בשנייה. אני שוברת את המרחק ומצמידה את שפתינו.
קור עוטף אותי. קשה לי לנשום. אני מסתכלת בפניו בפחד, ופניו מהבהבות מול פניי, תופסות צורה אחרת וחוזרות למצבן הטבעי לסירוגין. שפתינו כבר לא נוגעות אחת בשנייה, אבל אני מרגישה כאילו הנשמה שלי נמשכת החוצה מפי ועוברת לפיו. שובל זוהר עובר בין פיותנו, ואני מרגישה כאילו ליבי מתרוקן, נפער בי חור גדול של ריקנות.
אני כבר לא עצובה ולא מפחדת כשאני נופלת על צידי, ראייתי מיטשטשת, ואני מספיקה לומר עוד מילה אחת לפני שמשתלט החושך; "שד"