שונה לגמרי (פרק 4)

"…הייתי צריכה להתחיל להתאבל עלייך לפני שנה, ולא לפני שבוע…"

We keep this love in a photograph, we made these memories for ourselves
Where our eyes are never closing, hearts are never broken
…Times forever frozen still

אני עצבנית, אני כועסת, אני עצובה, אני מאוכזבת, ואמי, שכנראה לא מכירה אותי טוב נכנסת לחדרי.
"נני, את יודעת שהחיים ממשיכים נכון?" היא שואלת ומתיישבת על הכיסא בחדרי.
"בשביל מייקל הם לא!" אני אומרת.
"איך לא קראתם לו הביתה? לא אמרתם לו להפסיק! הייתם מענישים אותו!" אני מתחילה לצעוק.
"הוא כבר היה אדם מבוגר, הוא ידע לאן הוא נכנס. הוא הרחיק אותנו ממנו, לא נתן לנו להיכנס" היא אומרת בשלווה גמורה.
"הייתם יכולים לקרוא למשטרה! שיפרצו לביתו! למה בכלל הוא התחיל? האם דאגתם לו? ניסיתם לדפוק ולא נפתח אז פרשתם?!" אני צועקת ובוכה.
"איך את יכולה לומר את זה? תמיד תמכנו בו! תמיד! זה כנראה בגלל פלואר" אומרת אמי ומתקרבת לדלת.
"פלואר?! את יכולה להאשים את פלואר?! היא תמיד היתה שם בשבילו, וכשהיא נדרסה ומתה זה היה כשהיא אהבה אותו! הוא לא היה לוקח סמים בגלל שחברה שלו מתה!" אני צועקת ולוקחת את התמונה שמונחת על המדף שלידי וזורקת אותה על הרצפה והיא מתנפצת.
אמי ממהרת החוצה ואומרת: "מקווה שלא חשבת לצאת היום" וטורקת את דלת חדרי.
"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי מחוץ לחדרי.
"גיל ההתבגרות שלה… היא תמיד היתה ילדה קשה. דומה לאחיה… מה אכפת לך?! לא היית מעורב בגידולם של הילדים בכלל!" אמי אומרת.
אני? דומה לאחי בעוד משהו חוץ מהמראה החיצוני?
אני לוקחת את התמונה המנופצת על השטיח בחדרי.
אני ומייקי, יושבים ביחד, אני בת 3 והוא בן 7, בונים ארמונות חול על חוף הים, נראים כל כך מאושרים על החול הרך.
הרוח מעיפה חלק משערי על פניי, ואליהם דבוקים גרגירי חול קטנים, ואני מסתכלת על הארמון שבנינו, שלא היה כל כך מוצלח.
הוא מחייך למצלמה, מחזיק את כף המשחק בידו, ואבא יושב ברקע ואוכל אבטיח, מביט בנו בשמחה.
חבל שבאותו רגע לא הבנתי שזה אחד הרגעים הכי מאושרים בחיי.
שאמא ואבא היו מסתדרים, שאני ואחי היינו משחקים.
אמי ואבי החלו לריב ברגע שאחי עזב, ואני לא יודעת למה הם נשארו באותו בית, שמעתי אותם פעמים רבות מדברים על גירושים.
אני אוספת את רסיסי הזכוכית וזורקת אותם לפח, ואת התמונה הדהויה, אני מחזירה למסגרת מחוסרת הזכוכית ומניחה על המדף.
אני נרדמת בלילה, מלאת מחשבות, האם כדאי לי להמשיך להתאבל או להמשיך… לחיות?

…Because I'm happy clap along if you feel like a room without a roof
אני מתעוררת לצלילי השעון המעורר, שמכוון לשיר happy ומתחילה לקפץ לכיוון הארון.
אני לוקחת אחד מהבגדים הרגילים שלי, הצבעוניים והשמחים, ומסרקת את השיער שלי ומתאפרת.
אני לוקחת את הגיטרה שלי, היום יש שיעור מוסיקה, נרשמתי אליו בחופש ולא יצא לי להיות בו.
אני לוקחת את הטוסט שמוכן על הצלחת שלי לדרך ואומרת: "ביי אמא ואבא! שיהיה לכם יום נעים", והולכת לדלת ויוצאת, ושומעת לפני שיצאתי את אמי ממלמלת: "גיל ההתבגרות…"
"היי רייבן!" אני אומרת ומחבקת אותו כשאני מגיעה, וכל האנשים שבערך ביליתי איתם זמן מסתכלים עליי במבט שואל. (רונאלד, שרלוט, ג'ואן ולורה, וכמובן רייבן)
אני נכנסת לשיעור ומתיישבת במקום פנוי, ולידי נכנס באיחור ומתיישב דיימון.