שטן שלא ברא האלוהים- פרק 7

נויה^ 09/04/2016 1326 צפיות 2 תגובות

הייתי בדרכי חזור מפגישה של ייעוץ לימודים.
תמיד נשאבתי למקצוע קרימינולוגיה, מקצוע מעניין ביותר לחקור את הפשע מהיבטים שונים ולהתמקצע בתחומים נרחבים כדוגמאות פרופילאות, פסיכופתולוגיה, נוער בסיכון, אלימות במשפחה, עבריינות תנועה, פשעי מדינה, פשיעה באינטרנט ועוד. תנאי קבלה לתואר ראשון בקרימינולוגיה נחשבים לנוחים יחסית. עם זאת, הביקוש לתחום זה הולך וגדל, ויש להמשיך ולעקוב מול מוסדות הלימודים בהקשר לתנאי הקבלה.
ממוצע של בגרויות יש לי מעל 90 וכל שנותר היה עליי לעשות זה להוציא ציון 630 בפסיכומטרי.

חיכיתי לקו 5 שהיה אמור להגיע, אך הוא התעקב והקור הצליף בגופי וכל שרציתי זה היה לחזור ולעשות מקלחת חמה.
צפירת רכב קטעה את מחשבותיי, הבטתי על הרכב שצפר לי וזה היה סניר שסימן לי עם אצבעו שאעלה לרכבו.
אך לא זזתי מספסל התחנה והשתדלתי להיראות נינוחה.
אך זה היה בלתי אפשרי, רק לראות את פניו המשועשעות העמיד את שערותיי מהזעם שחשתי כלפיו.
"אני לא אזוז מכאן עד שתעלי, חבל שהאוטובוסים יצפרו ותגרמי לבלאגן שלם." הוא אמר בשיא חוצפתו וחיכה שאכנס לרכב.
בלית ברירה, מובסת וכעוסה, עליתי לרכב האאודי השחור שלו.
הריח היה כל כך נעים והיה גם חמים ויותר נוח מהספסל הקשיח שהקפיא את ישבני והרדים אותו. חגרתי את עצמי והבטתי בפניו הקשיחות. עצמות לחייו המרובעות בלטו ואי אפשר היה שלא לבהות בהן.
"מתי תפסיק לאיים?לא נמאס לך?" שאלתי אותו בטון מעט גבוה.
"בכיף." הוא אמר ולחץ על דוושת הגז ופנה ימינה בכיכר.
גלגלתי את עיניי והבטתי מבעד לחלון על הבתים שחלפנו במהירות לנגד עיניי.
"תודה." לבסוף אמרתי, בכל זאת…הוא לקח אותי הביתה במקום לתת לי לחכות בקור כלבים שהיה לאוטובוס שהתעקב ומי ידע מתי הוא היה מגיע בכלל.
"בכיף." הוא ענה, הפעם כשפניו רציניות יותר.
עצרנו ברמזור אדום, השמיים היו אפורים וזה נתן תחושה שהשעה הייתה שש אחר הצהריים שהשעה הייתה רק עשר בבוקר.
הבטתי לעברו, יד אחת שלו הייתה על ההגה וידו השנייה על רגלו הימנית.
הוא לבד ג'ינס שחור וחולצה ארוכה בצבע לבן.
כמו תמיד הבושם שלו היה חזק וגברי ולמה לעזאזל אהבתי את כל זה?
הוא התחיל לשגע אותי במחשבותיי, תמיד דאג לבקר שם גם כשלא רציתי.
היום הזה בוילה השכורה, מה שעשה לי והצורה שבה דיבר עליי כשהיינו בחצר…
נמשכתי לזה, לקול שלו, למשחקים האלה שנותנים לו את הסיפוק הזה ומעלה דרגה לאתגר שלו להשיג את מה שקשה לו.
החוצפה שלו וההשפעה החזקה שלו על כל אדם.
"את מסתכלת עליי." הוא אמר בשעה שהביט על הכביש ואני התבשלתי בתוך עצמי
"אני לא, סתם הסתכלתי…מעבר לחלון שלך." שיקרתי את השקר הכי לא אמין שלי והפכתי כבר לבדיחה מצידו ככל הנראה.
"את בחנת אותי." הוא קבע.
"אני לא." אמרתי בביטחון, אך הוא צד, לא משנה כמה רוע היה טמון בו, הוא נראה טוב. יותר מידי טוב.
"אם את אומרת…" הוא אמר והניח לזה, זה הפתיע אותי.
אולי הוא במצב רוח טוב היום.
"אתה במצב רוח טוב היום אה?" שאלתי אותו, אפילו לא ידעתי למה.
למה לחפש אחר צרות?
"דווקא לא, בכלל לא." הוא אמר והבעת פניו הייתה רצינית.
"מממ…" המהמתי בשקט והחלטתי להפסיק לדבר.
הוא כנראה מאופק עכשיו, אך זה גם הפתיע אותי.
הוא אוהב בדרך כלל להוציא את כל כעסו על אנשים, אני גם אחת מהם.
"אני כל כך עצבני, שבא לי לרצוח מישהו." הוא הוסיף ובדרך כלל אנשים אומרים זאת מהכעס או עצבים.
אך כשהוא אומר דבר כזה, הוא באמת מתכוון לכך. ידיו התהדקו סביב ההגה בחוזקה ולסתותיו היו נעולות וקשיחות.
לרגע הוא הפחיד אותי וחששתי לשבת כאן לצידו, ידעתי שלא יפגע בי…אך משהו בי אמר לי להירתע מהבן אדם הזה.
לקחת צעד לאחור ופשוט לשכוח מקיומו.
אך איך עושים את זה כשהוא נמצא בכל מקום שאני נמצאת בו?
הנייד שלו רטט בתוך כיסו וידו שלפה אותו באדישות.
הוא הביט על הצג ונראה פתאום כל כך מסוכן.
כל כך מאיים וקצר רוח.
לבסוף הוא ענה לשיחה ללא מילים.
"אמרתי לך מה לעשות נכון?למה אתה חייב לבחון את הסבלנות שלי?" הוא שאל בשקט אך אפשר היה לשמוע את הכעס בקולו.
"פעם הבאה אופיר, אני לא אדבר. אז תסיים עם זה היום, או שאף אחד לא יוכל להציל אותך אם אצטרך לבוא אליך." גופי אוטומטית החל לרעוד מהאיומים שלו כלפיי אופיר.
יכולתי להבין מה הוא הרגיש מהאיומים שלו, הרי סניר הוא לא אחד שרק מדבר.
הוא יותר מוכר בגלל המעשים שלו, כי הוא בקושי מדבר.
הוא ניתק את השיחה וזרק את הנייד שלו על השמשה של הרכב והוצאתי קול מבוהל מפי.
הוא הסיט מבטו לעברי ועיניו סערו כמו שאף פעם לא ראיתי.
"תתעלמי ממני." הוא פקד עליי ונראה שכל רגע היה מתפוצץ מולי מהזעם שמילא אותו.
עצרנו ברמזור אדום, הוא העביר את ידו בסנטרו כשפרק ידו היתה על החלון וידו השנייה על ההגה.
עיניו היו נעוצות בכביש אך מחשבותיו במקום אחר.
משהו עבר עליו, היה אפשר להרגיש זאת.
כאילו משהו אחר הטריד אותו.
"הכל בסדר?" שאלתי, למרות בקשתו להתעלם ממנו.
הוא שתק, כשהרמזור התחלף לירוק הוא שם גז ונסע כמו מטורף על הכביש.
עקף כל רכב שיכל לעקוף ואני כבר ראיתי את מותי מגיע.
"בבקשה תיסע יותר לאט." ביקשתי כשכל גופי שיקשק מהמהירות הלא מציאותית הזאת.
הוא פשוט מכונת הרג.
"אני נוסע לאט." הוא אמר ובאמת שלא רציתי לדעת מה זה מהר בשבילו.
הנייד שלי רטט בתוך תיקי, הוצאתי אותו.
זה היה ממספר חסום.
"הלו."
"שלום שלום רומי…" קולו היה צרוד ושונה.
הרגשתי שהתחלתי לאבד אוויר, לא יכולתי לנשום כשורה וגופי רעד בטירוף.
סניר עצר את הרכב בצד הכביש והביט בי במבט מסוקרן.
נחנקתי, לא הצלחתי לשחרר את האוויר מראותיי כשקולו של לידור נשמע מעבר לקו.
"מה השתתקת?אה?להלשין יכולת טוב מאוד, זנזונת קטנה." הוא אמר והדמעות חנקו אותי עד כאב.
"אין שום בעיה, רק…תצפי לי כשאני אצא מהכלא, תצפי לביקור צפוף ומעניין." הנייד נפל מיידי על רגליי וסניר מיהר לקחת אותו.
"הלו." קולו של סניר תקף את לידור.
אך הוא כבר הספיק לנתק.
הדמעות ירדו והפחד הזה שעד שנצלחתי להשתחרר ממנו ולהרגיש קצת יותר בטוחה חזר, כל הביטחון נמחק ושוב הרגשתי רדופה.
"מי זה היה?" סניר שאל והניח את ידו על ברכי.
"אני…זה…" לא הצלחתי לחבר משפט אחד פשוט.
הכל התבלבל במוחי ולא הצלחתי לחשוב בהגיון.
סניר לבסוף נסע ולקח אותנו לבית קפה הקרוב שהיה בדרך.
"בואי, נשתה קפה ונירגע קצת שנינו." הוא אמר והנהנתי במהירות.
פתאום הרגשתי יותר בטוחה כשאני איתו.
יצאנו מהרכב, הוא נעל אותו ונכנסנו לבית קפה קטן וחמים במיוחד.
המארחת קיבלה אותנו בחיוך והובילה אותנו לאחד השולחנות של המעשנים.
"אני רוצה קפה שחור חזק, בלי סוכר. מה את רוצה רומי?" הוא שאל והביט בעיניי.
"אני רוצה נס קפה חזק, עם מעט חלב."
אמרתי והמלצרית רשמה זאת בפנקס הקטן שאחזה בידה.
"ומה את מזמינה לאכול?" הוא שאל אותי ונדתי את ראשמ לשלילה.
"אני לא רעבה." אמרתי.
"אין דבר כזה, את חייבת לאכול." הבטתי בו מעט מופתעת, הדאגה שהפגין כלפיי.
זה כל כך לא אופייני לו לדאוג למישהי בצורה כזאת.
"אני אקח קוראסון שוקולד חם." אמרתי לבסוף והיא הנהנה בחיוך.
המלצריץ הלכה עם ההזמנות וסניר תחב סיגריה בפיו והציע לי אחת.
"לא תודה, יש לי." אמרתי והוצאתי מתיקי את החפיסה שלי.
"מי זה היה?" הוא שאל אותי כשעיניו הסקרניות היו נעוצות בעיניי עמוק עמוק בתוכן.
"האקס שלי." קולי רעד רק מלהגיד זאת, גופי גם רעד וידי שהייתה מונחת על השולחן נעטפה בידו של סניר.
גלים של חשמל זרמו בגופי, זה הרגיש כל כך חזק ועוצמתי שלא הבנתי למה.
אולי בגלל הביטחון שאני מרגישה לידו, או בגלל המגע החם שלו.
הייתי כה מבולבלת שלא ידעתי מה לחשוב.
"תירגעי, אף אחד לא יפגע בך." הוא אמר בטון מרגיע ובטוח.
"סניר…האקס שלי בכלא. הוא איים עליי כשיצא הוא יבוא לבקר אותי." אמרתי לו כשדמעה ארורה החליטה לזלוג ולהתגלש על לחיי.
סניר הביט בה ואז בעיניי.
"אף אחד לא יפגע בך, כל עוד אני כאן." הוא אמר זאת וכאילו כאן חתם שמהרגע הזה הוא ידאג שאף לידור לא יתקרב אליי.
"אני מעריכה את זה, אבל…אין צורך באמת-"
"את בטוחה איתי, עכשיו תספרי לי מה הוא עשה לך בדיוק." הוא רצה לדעת.
שקלתי אם לספר לו, זה לא כמו לספר לבן אדם רגיל.
סניר עוד מסוגל לפגוע בו מהכלא.
"הוא…עזוב. לא בא לי לדבר על זה." אמרתי לו והוא השאף מהסיגריה שלו כשהוא עדיין עם היד משולבת בידי.
"אוקיי." הוא אמר ובחן את פניי.
"הוא הכה אותך נכון?" הוא שאל ועיניי נעצמו ונשכתי את שפתיי בכאב.
"אל תתביישי להגיד לי, זה בסדר. כי אני יכול ללמד אותו לקח." הוא אמר זאת ולסתותיו ננעלו.
כאילו הבין שזה מה שעשה דרך שתיקתי וזה עיצבן אותו.
"עזוב, אני רוצה שהוא פשוט ישכח שאני קיימת." אמרתי לסניר.
זה כל מה שרציתי, אבל הרגשתי כאילו לעולם לא אוכל להיפטר מלידור.
כאילו הוא ירדוף אחריי כל הזמן עד שישיג את מבוקשתו.
"את יודעת שהוא יחפש אותך, אני מכיר טיפוסים כאלה." הוא אמג בביטחון.
"הוא לא היה כזה, הוא השתנה." אמרתי לו והבעתו של סניר הייתה כעוסה ועצבנית.
"בדיוק. הוא השתגע נשמה, והוא לא ירגע עד שימצא אותך."
הוא אמר וידעתי שהוא צדק, הוא כל כך צדק שכמעט והתעלפתי מהפחד והחרדה שתקפו אותי בבת אחת.


תגובות (2)

תמשיכיי

09/04/2016 21:04
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך