שלמות – פרק שישי

כשהגעתי הביתה, לא ידעתי לאיזה אסון אני נכנסת. אמא ישבה על הספה, ראשה מופנה אל מסך הטלוויזיה הכבוי, ויפחות שקטות נלוות לדמעות שזלגו במורד לחייה. לצידה ישב רואי, שעל פניו נראתה הבעה מודאגת, אך גם זועמת. ואוו, עבר לא מעט זמן מאז שראיתי את רואי בבית.
"רואי?" שאלתי בשקט, כי ידעתי שאם אשאל את אמא משהו, היא תתקשה לענות לי.
רואי הסיט את מבטו במהירות אל פניי והבעתו התרככה עוד יותר.
"אמא, אני לוקח את אלמוג לסיבוב. אני צריך שתדאגי לעצמך, בסדר?" רואי שאל את אמא בשקט והיא הנהנה במהירות. הוא טמן נשיקה בשיערה וקם מהספה.
"אלמוג, תניחי את תיק הבית ספר שלך וצאי החוצה, אני מחכה לך ברכב." הוא אמר ברכות ויצא מהבית. הבטתי באמא כמה שניות, היא עדיין התייפחה ובכתה, ולי כאב בלב.
ידעתי למי כל הבכי הזה קשור. הוא יכול להיות קשור רק לאבא.
התקרבתי לאמא, נשקתי לשיערה נשיקה רכה והתקדמתי לכיוון דלת הכניסה של הבית. הנחתי לצידה את תיקי ויצאתי מהבית. לא הייתי מאושרת מהרעיון של רואי, לא רציתי להשאיר את אמא לבד כשהיא ככה.
נכנסתי לרכב של רואי והבטתי בו בעיניים שואלות.
"אמא… אמא סוף סוף הבינה שאבא בוגד בה." הוא אמר בשקט, והפך אותי ליותר מבולבלת.
"אבל אמא תמיד ידעה את זה, לא?" אמא לא טיפשה, אני הייתי בטוחה שהיא יודעת ופשוט שותקת.
רואי נאנח,
"היא הלכה לעבודה שלו כדי להביא לו את הארנק ששכח בבית וראתה אותו מתנשק עם המזכירה שלו." קולו של רואי היה מלא בכעס, ואני הבנתי אותו. איך אבא מסוגל לבגוד ככה באמא, האישה שנתנה עבורו הכל?!
בהיתי במוט ההילוכים וניסיתי להבין מה אמא מרגישה. אמנם חשדתי שאבא בוגד באמא, אבל… לא באמת האמנתי.
לא יכולתי לעלות אפילו סיבה אחת שמגיע לאמא שיפגעו בה בצורה הזאת, היא אמא כל כך טובה, רעיה כל כך טובה… אני לא מבינה, לאבא שלי אין שכל?
"מה עושים עכשיו?" לחשתי בשקט, ולאט לאט עיניי הוצפו דמעות.
"אמא בנתיים לא רוצה לקום וללכת, היא נשארת עם אבא." זעם השתלט על עיניו של רואי, ואני הבנתי למה הוא כל כך זועם. היא ראתה בעיניים שלה שאבא בוגד בה, מה היא צריכה יותר מזה, כדי שהיא תוכל לקום וללכת?
"אבל היא וגם אני לא רוצים שתשארי בבית בימים הקרובים, אלו הולכים להיות ימים קשים, ואנחנו לא רוצים שתחשפי לכל זה." בשניה אחת שוב רואי נהיה רך.
"רואי, אני ילדה גדולה-"
"אני לא מתווכח, אלמוג. אני מודיע לך- את הולכת לגור איתי ועם אריאל בשבוע הקרוב." רואי התניע את הרכב ואני נאנחתי בתבוסה.
"בסדר, אבל אני צריכה לקחת תיק מאורגן-"
"אנחנו לא הולכים עכשיו לבית, עכשיו אני לוקח אותך ליום כיף." רואי חייך חיוך קטן, ואני הצלחתי לעלות על פניי חיוך.
"תודה, רואי." כרכתי את זרועותיי סביבו וחיבקתי אותו בחוזקה.
"כן, אני חושב ששנינו צריכים את זה." רואי מלמל, ואני כבר הבנתי שמשהו לא בסדר.
התנתקתי מהחיבוק והבטתי ברואי בדאגה,
"רואי, מה קרה? רבת עם אריאל?" שאלתי במהירות ורואי חייך חיוך קטן,
"אני לא חושב שאני יכול לדבר איתך על זה, קטנטונת." הוא פרע את שיערי בחיבה ואני החמצתי את פניי,
"אני אחותך הקטנה! אתה יכול לדבר איתי על הכל." שילבתי את ידיי על חזי ורואי ניסה לא לצחוק, אך נראה שלא ממש הצליח לו.
"אז… מאז שאליה נולדה, אני מרגיש שחיי המין שלי ושל אריאל נפגעו מאוד-"
"אני אחותך הקטנה! מה אתה מדבר איתי על דברים כאלו?!" שאלתי בלחץ והרגשתי את לחיי מאדימות מרוב מבוכה. רואי התחיל לצחוק ואני גלגלתי את עיניי,
"אתה יכול לדבר איתי על הכל, חוץ מסקס. אני לא מדברת איתך על אופק ועל מה שאנחנו עושים-"
"שכבתם?!" רואי התלהם, ואני נבהלתי יותר ממנו,
"מה?! לא! לא אמרתי דבר כזה, מאיפה אתה שומע?!" רואי נשף בהקלה.
"טוב, אז רציתי לספר לך משהו חשוב יותר." לפתע פניו של רואי אורו. חייכתי חיוך רחב,
"נו, תדבר," דחקתי בו עם מרפקי, וחיוך יפה נמרח על פניו,
"יש תאריך לחתונה. יש אולם. את רק צריכה ללכת לקנות עם אריאל את השמלה." רואי היה נשמע מאושר ואני חייכתי חיוך קטן,
"אני חושבת שהיא תעדיף ללכת לקנות את השמלה עם טל, לא?" שאלתי בחשש. אני מודעת לכך שאריאל אוהבת אותי מאוד, וגם אני אוהבת אותה, אבל… היא לא תרצה ללכת לקנות את שמלת החתונה שלה עם חברה שלה, ולא עם אחותו של ארוסה?
"את האמת שאריאל אמרה לי שהיא רוצה שאת תבואי איתה לקנות את השמלה." רואי חייך חיוך רך ואני הנהנתי באיטיות.
אנחה ארוכה נפלטה מפי וחיוך רחב נפרש על פניי, הנחתי את ידי על כתפו של רואי,
"אח גדול, אני מאושרת בשבילך." אמרתי בכנות ובאהבה. באמת, אני מאושרת עד הגג בשביל רואי.
"אני אוהב אותך אלמוגי," רואי חיבק אותי אליו חיבוק ארוך ואני נבלעתי בגופו הרחב והשרירי.
"תגידי, יש לך חשק לפיצה?" אני ורואי התנתקנו מהחיבוק, ועיניי אורו,
"מתי אין לי חשק לפיצה?"
***
"אין על הפיצה של דומינוס," אמרתי ונגסתי במשולש הפיצה.
"לשם שינוי אני מסכים איתך," רואי נגס במשולש שלו, שהיה חצי אכול.
ישבנו במזללה הפשוטה והמעופשת הנקראת דומינוס והתענגנו על כל ביס.
מדי כמה שניות הרגשתי עיניים ננעצות בי, והתביישתי. העיניים שננעצו בי היו שייכות לחבורת הנערים שישבה מסביב שולחן בקצה השני של החדר הקטן, וככל שהזמן עבר, ויותר עיניים ננעצו בי, אני השפלתי את מבטי אל הפיצה שלי ואיבדתי את התיאבון.
כעבור כמה שניות של מחשבה הנחתי את המשולש החצי אכול שלי בחזרה על מגש הקרטון הזול וניגבתי את פי עם מפית נייר.
"מה, זהו? אפילו לא סיימת משולש אחד," רואי שאל בחוסר הבנה ואני חייכתי חיוך קטן ומעט מזויף,
"אני לא כל כך רעבה." אמרתי בשקט ורואי הביט בי במבט בוחן, ואז סובב את מבטו אל חבורת הנערים. שלושת הנערות שישבו לצד הבנים צחקקו שראו שרואי מביט בהן, ואחת הסמיקה. עצרתי את עצמי מלגלגל עיניים. תמיד שאני מסתובבת עם רואי, אני שמה לב שכל הבנות שרואות אותו מסמיקות ומצחקקות ומשחקות בשיער שלהן. טוב, הבנתי למה הן התנהגו ככה- רואי הוא סופר חתיך.
רואי הסיט את מבטו מחבורת הנערים וגלגל לעברי עיניים,
"מהם את מתרגשת? באמת, אלמוג." הוא סיים את משולש הפיצה שלו והניח את ידו על בטנו, מפיו נפלטה אנחה,
"התפוצצתי." הוא הכריז ואני צחקקתי וקמתי מהכיסא,
"לאן עכשיו?" שאלתי בחיוך רחב. שמחתי ללכת.
"נלך עכשיו לבית שלך שניה, תארזי תיק עם בגדים ועם ספרים ללימודים."
***
כשנכנסתי לבית, שקט מילא אותי. אמא לא הייתה בסלון, ואני הודתי על כך בליבי. לא רציתי לראות אותה שוב בוכה ונשברת.
עליתי במדרגות בשקט ופניתי לכיוון חדרי. הוצאתי מהארון חולצות, תחתונים, חזיות ומכנסיים ותחבתי הכל בתוך המזוודה שהכנתי קודם לכן על המיטה. סידרתי את הבגדים בקפידה בתוך המזוודה וכשסיימתי להכניס לתוכה את כל הדברים שאני צריכה רכסתי אותה.
לאחר מכן הכנתי את תיק הבית הספר שלי ותחבתי בו את כל המקצועות המלומדים.
"אלמוג, את צריכה עזרה?" קולו של רואי נשמע מהסלון ותוך שניות ספורות נשמעו צעדים העולים במעלה המדרגות. חייכתי בהקלה והתקדמתי לכיוון המדרגות. רואי כבר סיים לעלות את כל המדרגות והוא התחיל להתקדם לכיוון חדרי, אני עקבתי אחריו בצעדים מהירים.
הוא נכנס לחדר ולקח בידו האחת את התיק לימודים שלי והניח אותו על כתפו הימנית ובידו השניה הרים את המזוודה שלי.
"רואי, אני יכולה להרים את המזוודה-"
"תפסיקי לדבר שטויות ותתחילי להתקדם לכיוון הרכב." רואי דחק בי ואני הנדתי בראשי וצחקקתי מעט, ואז התחלתי להתקדם לכיוון המדרגות. ירדתי אותן במהירות והתקדמתי לכיוון דלת הכניסה. הבית עדיין היה ריק, השקט אפף אותו. העפתי מבט אחרון בסלון הריק, ופתחתי את דלת הכניסה. יצאתי מהבית ולפתע הרגשתי הקלה. רואי יצא אחרי ואני סגרתי את הדלת ונעלתי אותה. עקבתי אחרי רואי לכיוון הרכב שלו, והרגשתי שלווה. אני יודעת שאצל רואי ואריאל אני ארגיש שייכת, אני ארגיש אהובה. רואי ואריאל בקושי רבים, ואם הם רבים, הריבים תמיד מסתיימים בנשיקה רכה מצידו של רואי ואריאל נמסה אל תוך זרועותיו.
נכנסנו אל הרכב והתחלנו בנסיעה. מדי פעם העפתי מבט אל אחי הגדול וחייכתי. אחרי שאריאל ילדה את אליה, רואי הוחזר בחזרה הביתה על ידי רז, והם שכבו. אני זוכרת את ההבעה שהייתה לאריאל על הפנים ברגע בו היא גילתה שהוא שכב עם רז, ואני לא חושבת שאני איי פעם אשכח את ההבעה הזאת. הדמעות זלגו במורד לחייה וראו בעיניים שלה שכל העולם שלה קרס תחת רגליה.
אחרי שהיא ורואי השלימו, רואי אמר למפקד שמעליו שנולדה לו ילדה, וכך הוא בעצם התפטר מתפקידו.
אריאל עשתה לו פרצופים במשך שבוע, כי היא לא הייתה מרוצה שהוא וויתר על מה שהוא אוהב בשבילה, אבל בסוף היא העריכה את המעשה היפה הזה שהוא עשה למענה ולמען אליה.
רואי היה מרוכז בנהיגה, ואני איחלתי לעצמי בליבי שאני ואופק נאהב ככה.
***
'יש לך הודעה חדשה מאת: אופק'. הבטתי בהצג שהופיע על מסך הטלפון שלי ונשכתי את פנים הלחי שלי. שכבתי על המיטה בחדר האורחים בביתם של רואי ושל אריאל, שהפך להיות כמעט באופן קבוע החדר שלי, ומצאתי את עצמי נכנסת להודעה שאופק שלח לי.
'אלמוג, אני יכול להסביר, בבקשה תחזרי אלי. אני אוהב אותך'. קראתי את ההודעה שוב ושוב, עיניי ריפרפו על המילים שגרמו לליבי לפרפר בתקווה.
יצאתי מההודעה ונכנסתי אל אנשי הקשר. הוא היה הראשון ברשימת המועדפים.
התקשרתי אליו והצמדתי את הטלפון אל אוזני וחיכיתי למענה.
כעבור שני צלצולים אופק ענה,
"אלמוג." הוא אמר את שמי וקולו היה מעט צרוד.
"כן," עניתי בסתמיות והרגשתי דמעה חמקמקה זולגת במורד הלחי הימנית שלי.
"אני מצטער, זו הייתה ידידה שחשבה שזה מצחיק… אני מתגעגע אלייך, אלמוג." בלעתי את רוקי ועצמתי את עיניי.
"זה בסדר, גם אני מתגעגעת אלייך, אופק." לחשתי בשקט ונאנחתי אפילו יותר בשקט. אני באמת מתגעגעת אליו. אולי אני סתם נלחצתי וניפחתי את העניין.
"אני אוהב אותך." הלב שלי דפק במהירות משלושת המילים היפות האלו שהוא אמר. חיוך קטן עלה על שפתיי,
"גם אני אוהבת אותך."
***
"אלמוגי, ארוחת ערב." אריאל נכנסה לחדר וחייכה אלי חיוך יפה. חייכתי אליה בחזרה וקמתי מהמיטה.
"התגעגעתי אלייך," אריאל אמרה בכנות ואז חיבקה אותי אליה בחוזקה. צחקקתי וחיבקתי אותה בחזרה,
"עוד מעט חתונה, הא? שכחת לספר לי?" התגרתי בה. אריאל צחקה מעט,
"אל תדברי שטויות, את יודעת שאת באה איתי לקנות את השמלה, נכון?" היא שאלה אותי ושתינו יצאנו מחדר האורחים.
"כן, אני יודעת. אני בטוחה שאת תהיי הכלה הכי יפה שיש." החמאתי לה בכנות. אני באמת חושבת שאריאל תהיה הכלה הכי יפה שיש. יש לה יופי עדין ומיוחד, היא יפה בכל דבר.
"אל תגזימי," אריאל הניפה את ידה בביטול ואני גלגלתי את עיניי, אך לא עניתי לה.
"תראו מי יצאה מהכלוב," רואי חייך חיוך גדול ואני חייכתי חיוך משועשע,
"שתוק." אמרתי בגסות, ואריאל צחקה. רואי החמיץ את פניו ושלושתינו ניגשנו אל השולחן הערוך והתיישבנו.
לאורך כל ארוחת הערב הבטתי באריאל ורואי אשר הגניבו מדי פעם נשיקות קטנות, ולמרות שאריאל ירדה על רואי מדי פעם ועקצה אותו, הוא רק חייך חיוך רחב והביט בה בעיניים אוהבות ומלאות רכות. בכל פעם שראיתי אותו מביט באריאל בצורה הזאת, ידעתי שהוא בחיים לא ימצא מישהי יותר טובה ממנה.
בכל פעם שאריאל הביטה ברואי, המבט שלה היה מלא ברגש ובאהבה, וידעתי שגם היא לעולם לא תוכל להיות עם גבר אחר.
רואי היה הנסיך שלה. ואריאל הייתה הנסיכה של רואי.