שמיים שחורים
דף נייר מעולם לא היה נראה ריק כל כך. אינספור רעיונות ואפשרויות. אולי נכתוב סיפור? שיר? אולי בכלל נצייר ציור או שסתם נקשקש על הדף. אולי. אבל רק אולי.
דף נייר מעולם לא היה נראה ריק כל כך.
קר בחוץ. אני חושבת שאולי זה יהיה היום הכי קר שיהיה השנה. הרוח מעיפה את השיער שלי ויש ריח של גשם וקור. אני מסתכלת סביבי בגן הנטוש. רואה ולא רואה. אני שומעת את רייצ'ל קוראת לי להצטרף אליה ואל כולם אבל אין לי כוח להעמיד פנים.
אנחנו חיים בעיירה קטנה. עיירה נידחת באמצע שום מקום. כולם תקועים אחד עם השני. כולם מכירים את כולם. אין סודות.
הייתי רוצה לטייל בעולם ולהבין. להבין מי אני. מה המשמעות של החיים שלי ? למה אני פה ?
אני בת 17. מה שאומר שבעוד שנה אני אסיים את הלימודים ואחשב חוקית כבוגרת. חופשייה.
רייצ'ל שוב קוראת לי והפעם אני מתייאשת ומצטרפת עליהם.
אני נכנסת הביתה חולצת נעליים בכניסה, תולה את המעיל ומשליכה את המפתחות לקערה בכניסה. לפעמים זה כל כך מוזר איך הכל דומם ואפלולי כשכולם ישנים. מוכר ולא מוכר. השעה כבר ממש מאוחרת. עוד מעט כבר יעלה הבוקר.
אני ממהרת לעלות במדרגות לחדר שלי וסוגרת אחרי את הדלת במהירות.
אני רואה ששכחתי לסגור את החלון והחדר קפוא. בדרכי לחלון אני מועדת על ערמות ספרים שמפוזרים בכל החדר הקטן שלי וכמעט דורכת על המכחול שמלא בצבע. אני מתלבטת אם להחליף לפיג'מה ומחליטה שאני עייפה מדי אז אני מתמוטטת על המיטה ונותנת לחשכה לעטוף אותי.
"גרייס, קומי! " אני שומעת את ג'ון צועק לי מבחוץ. אני נאנחת ומתיישבת על המיטה. את המכחול שלא שטפתי אני אצטרך לזרוק. אני יוצאת מהחדר ונתקלת בבחורה. גבוה ממני וכנראה מבוגרת אולי בשנתיים. היא מחייכת ופונה בנינוחות אל עבר חדר האמבטיה, לבושה בלבוש מצומצם ביותר. אין לי מושג מי זאת.
ג'ון, אחי הגדול, יוצא אחריה עם שיער סתור וחיוך עקום ומסתכל עלי בעיניים הירוקות הענקיות שלו.
"יופי התעוררת. בוקר טוב". לוקח לי רגע להבין שהוא מדבר אלי.
"אהא ממש בוקר נפלא" ואני נועצת בו פרצוף של מה-לעזאזל-מי-זאת.
"אמא ואבא יצאו אבל הם השאירו פתק" בהתעלמות ברורה מהפרצוף שלי ואז הוא מניד ראש לכיווני במחווה של להת' נדבר ופונה אחרי הבחורה לחדר האמבטיה.
אני מדדה לאט למטבח ומתחילה להכין את התה-חלב המפוצץ בסוכר היומי. על ארוחת בוקר אני מוותרת ואני כמעט מפספסת את הפתק שאמא ואבא השאירו. אבל רק כמעט. "בוקר טוב. גרייס אל תשכחי את העבודה שלך וג'ון תתנהג יפה, אוהבים אמא ואבא." אני מנסה להחליט מה ללבוש כשהנייד שלי מצלצל.
"מממ"
"יופי את ערה. 10 דקות אצלך" אומרת רייצ'ל ואז אני שומעת את קליאו צורחת משהו לא ברור ברקע.
אני חושבת ששתי אלה משוגעות. מצא מין את מינו. זה תמיד היה אנחנו. ולא אני לא נדושה או קיטשית. זאת פשוט האמת. אלה תמיד היו אנחנו. אני באמת צריכה להפסיק להרוס מכחולים.
"שמעת אותי גרייס?" היא נשמעת עייפה.
" כן".
אחרי 10 דקות אני בכניסה ומחכה לראות את הפיאט הלבנה של רייצ'ל. מכונית שסבא שלה קנה לה כפיצוי על זה שהוא פיספס את היום הולדת שלה. הוא פיספס את היום הולדת שלה מהיום שהיא נולדה.
אני שומעת את המכונית עוד לפני שאני רואה אותה ואני כבר מתחילה ללכת לכיוונה כשאני שומעת קול מאחורי. הבית שלנו נמצא יחסית בקצה של העיירה ממש מול היער. אני מסתובבת ורואה עיניים. רייצ'ל צופרת במכונית, חסרת סבלנות ואני בלית ברירה נכנסת למכונית ומתרחקת מהעיינים.
תגובות (2)
אני במתח.. את כותבת נהדר. זה על רקע אמיתי, חלום שחלמת או סתם השראה שלא תלויה בדבר?
תודה רבה. וזה היה סוג של שילוב של כולם. זאת הייתה השראה בעקבות כמה ספרים שקראתי ופשוט חלמתי על הרעיון הגדול ואז המילים פשוט זרמו להתחלה של סיפור כשכתבתי.