תרפא אותי, פרופסור -פרק 10-

כל הדרך הוא שם את אוזניותיו, עוצם את עיניו בזמן ששמע יצירות שונות של נגינת פסנתר, זוכר איך שהוא היה נהנה לנגן ולהופיע, הוא לא באמת התייחס לנהגת שבמונית, הוא ידע שהם נעצרו למול האוניברסיטה כשהרכב לא רעד עוד.

הוא פקח את עיניו, מסתכל על הנהגת שהביטה עליו מהמראה וחייכה אליו, הוא רק נאנח וחייך אליה קלות לפני שיצא החוצה מהמונית, ג'יין כבר שילם בתחילת הדרך אז הוא לא היה צריך ליצור איזשהו דו שיח איתה.

שון לקח את תיקו וסגר את דלת המונית, מקשיח את פניו ולא משאיר שום זכר לשון ההוא של הבר לפני שהלך לכיוון שער האוניברסיטה, הוא לחלוטין היה יכול להבחין במבט המסוקרן שעל פרצופו של השומר, מחליט רק להרים אלו גבה באיום ולא יותר מזה.

–

כהרגלו הוא הוציא סיגריה מתיקו והכניס אותה בריפרוף לקצה פיו, מדליק אותה בזמן שכף ידו מכסה את האש של המצית מהרוח שמאיימת לכבות אותה, וכשראש הסיגריה נחרך כמו שצריך, הוא הוריד את ידו המכסה, אוחז בסיגריה עם ידו השנייה והפצועה, לצערו ג'יין הכריח אותו לחבוש את היד אחרי שהוא חיטא לו אותה שוב בבוקר.

הוא הוריד את ראשו מטה, מחליט שבשביל להתרכז ולהיות יותר עם עצמו, כדאי לו שלא להביט קדימה על האנשים שנכנסים בהמוניהם לאוניברסיטה, משתוקקים ללמוד ולהצליח.

–

הוא נגס מעט בשפתו, כנראה מתוך אינסטינקט טבעי אחרי ששאף את העשן, לאחר מכן הוא הכניס שוב את הסיגריה לפיו, לוקח את העשן פנימה אל גופו, משאיר אותו מעט בפה גם אחרי ניתוק הסיגריה ממנו, טועם את הטעם האפרורי לפני שהוציא את העשן מפיו, אגודלו מקפיצה מעט את הסיגריה הלבנה בין שתי אצבעותיו, תורמת לאיפור הסיגריה להיות כמו שצריך.

–

"בוקר טוב" הוא שמע את קולו של מייקל מעט מרחוק, מה שגרם לו להרים את ראשו ולהביט הצידה אל כיוון הקול, רואה את מייקל מחייך ומדבר אל השומר, לא מתייחס אליו, מה שלא באמת אפיין את הפרופסור שהכיר רק כמה ימים.

–

הוא כחכח בגרונו, מופתע כשמייקל נכנס לתוך האוניברסיטה ולא הביט לשנייה אחת עליו.

שון כיווץ את גבותיו, עוקב אחרי מייקל עם עיניו השחורות, רואה איך שהמבוגר יותר נכנס אל תוך האוניברסיטה ואפילו לא מביט לאחור.

האסייתי גיחך ברוגז בזמן שהחזיר את מבטו קדימה, מרים את ראשו מעלה ומביט לשמיים, "הוא היה צריך להתייחס אלי ככה מלחתחילה" הוא לחש לעצמו בשקט לפני שידו עשתה את דרכו לפיו, נותנת לו את הסיגריה.

–

הוא הוציא מפיו את כמות העשן האחרונה שיכל לספוג לתוכו מהסיגריה הגמורה, זורק אותה על הריצפה ודורך עליה, "אז אחרי שהוא פגש מישהו הוא כבר מתעלם" שון מלמל לעצמו, "מעולה" הוא הוסיף לפני שנאנח והרים את ראשו מעלה, מסרק את שיערו מעט מעלה עם אצבעותיו לפני שהוריד את ידו מטה והקווים השחורים חזרו מטה, מקשטים את פניו הלבנות לפני שנכנס אל תוך האוניברסיטה, לא מסתכל על השומר והולך קדימה.

–

הוא פתח את דלת הכיתה, מביט על מייקל שהסתכל עליו לשנייה לפני שהזיז את עיניו בחזרה לשולחנו, ממשיך לסדר את דבריו.

שון נגס מעט בפנים פיו לפני שהזיז גם הוא את עיניו ממנו, הולך לסוף הכיתה ולא מביט באף אחד, אפילו לא על מיר שבהה ארוכות על כף ידו החבושה של שון, מרגיש יותר מדי אשם.

שחור השיער התיישב על הכיסא והניח את ראשו על השולחן, עוצם את עיניו.

–

"שנתחיל" הוא שמע את מייקל מרחוק אומר לתלמידים, היה אפשר לשמוע את החיוך שלו, היה לו עד כדי כך טוב עם ההוא מאתמול? שון החזיק אנחה, 'עדיף שזה יהיה ככה' האסייתי חשב לעצמו כשמייקל התעלם מנוכחותו והתחיל ללמד את התלמידים הקשובים, נותן לשון את ההרגשה של פעם, שלאף אחד לא באמת היה אכפת מהעתיד שלו, העיקר רק ללמד ולא להתעסק עם הבן של הבן אדם שמשלם לא מעט למקום העבודה שלהם.

—————-

השיעור עבר לאט מהרגיל ושון הזדקף והתמתח כשהוא לבסוף נגמר, רואה שמיר עוד נשאר לשבת בכיסאו בעוד שכל התלמידים כבר יצאו החוצה, נשארים רק הם ומייקל שעוד סידר את דבריו.

ורוד השיער שאף אוויר ארוכות לפני שהנהן לעצמו ונשף אותו החוצה באיטיות, מתרומם במהירות מכיסאו ומסתובב אחורה, רואה ששון כבר נעמד גם הוא וירוק העיניים הלך אליו, פוגש את עיניו של שון שהביט עליו בשאלה.

"קח" מיר אמר בלחש מהיר כשהוציא מתיקו תחבושת ומשחה, "אתה בטח תצטרך להחליף את התחבושת בהמשך היום" הוא הוסיף לפני שלקח במהירות את ידו הבריאה של שון והניח עליה את הדברים, מתרחק במהירות אחורה מהאחר.

האסייתי הביט על ורוד השיער ונאנח לעצמו, מוריד את עיניו לכף ידו בעלת החפצים לפני שהתקדם ליציאת הכיתה, מפתיע את מיר וגם את מייקל שהסתכל על הסיטואציה, שון לא נזף במיר וזה היה מוזר לשניהם.

אבל אז הם הבינו ששון לא באמת מתכוון לקחת את זה ממיר, כי הוא זרק אותם לפח שבכניסה לפני שעמד למול דלת היציאה והתכוון לצאת החוצה, "אתה לא מתכוון לטפל בעצמך?" מייקל לא שלט בעצמו ולבסוף דיבר למרות שהחליט עם עצמו אתמול להתרחק משון כמה שיותר, לא רוצה להמשיך להרגיש משהו מוזר לתלמידו.

"לא" שון אמר כשהוא עם גבו אליו לפני שיצא החוצה, הולך ימינה למדרגות ועולה באיטיות לגג.

–

מייקל נאנח והלך לפח, מתכופף ומוציא את התחבושת והמשחה מתוך פח הזבל, מסתכל על מיר שהיה נראה מבואס מהמצב, "תעשה עם זה מה שבא לך" ורוד השיער אמר לפרופסור לפני שלקח את תיקו שלו ויצא גם כן החוצה, הולך לגינת האוניברסיטה.

"איי איי איי שון, מה אני יכול לעשות איתך?" חום העיניים לחש בשקט, מסתכל על החפצים שבידו לפני שהניע את ראשו לשלילה, "אתה לא הולך להתייחס" מייקל אמר לעצמו והלך לשולחנו, לוקח את תיקו ויוצא החוצה, מביט על מדרגות הגג לכמה שניות לפני שהלך שמאלה אל משרדו, לא מתכוון להיות קרוב לשון.

—-

שון שכב על הספה, שומע מוזיקה באוזניותיו ועוצם את עיניו, מרגיש את השפעת כדור השינה עוטפת את גופו ומרדימה אותו לאט לאט, מכניסה אותו אל תוך מעגל השינה.

–

הוא מצא את עצמו פותח את עיניו, מסתכל לצדדים ורואה את הדירה הישנה שלו, ריח הדם והשתן עטפו את האף שלו בחוזקה, מקשים עליו לנשום כראוי.

עיניו נפערו כשהוא ראה את סטיבן מנגב את ידיו עם מגבת שהיה עליה דם מרוח, הוא לא הצליח לדבר או לצעוק או אפילו לזוז, הוא רק הביט בבהלה על סטיבן שישב על הספה שמעליו, נותן לו להבין שהוא שוכב על הריצפה.

עיניו של סטיבן פגשו את שלו והשרירי חייך, "ישנת הרבה" הגדול יותר אמר בלחש לפני שהתרומם מהספה והתכופף עם רגליו מטה, מלטף את פניו המדממות של שון בעדינות, גורם לאחר להירתע לאחור והוא חייך בעצבנות, "אל תהיה ככה איתי שוני, אל תהיה רע אליי" השרירי אמר בחיוך לפני שעלה על גופו השוכב של האחר שעדיין לא יכל לזוז כמו שצריך.

"ל-למה אתה עושה לי את זה?" שון הצליח למלמל, קולו חלש והוא היה חסר כוחות, כבר יומיים שהוא כלוא בתוך הדירה שלו עם סטיבן שממשיך להכות אותו ולעשות בו את כל מה שהוא חפץ לעשות בו.

"מממ בוא נחשוב" סטיבן אמר, ידיו מטיילות באיטיות על גופו העליון של שון ומגיעות באיטיות לצווארו של האחר, נחות עליו ולא באמת חונקות, "כי אני רוצה" סטיבן רכן קדימה, רוצה לנשק את שון אבל האחר הזיז את פניו הצידה, מסרב לנשיקה ומרגיז בכך את סטיבן עוד יותר.

השרירי התיישר מעט אחורה ושיחרר יד אחת מצווארו של האחר בעוד שהוא מחזק מעט את אחיזתה של ידו השנייה בצווארו של השוכב, מניף את ידו המשוחררת והמאוגרפת מעלה ובחוזקה שולח אותה מטה אל פניו של שון, מטיח את אגרופו, גורם להאחר לייבב בכאב.

"חבל שאתה בוחר בדרך הזאת" סטיבן מלמל, מחזיר את פניו הפצועות של שון אליו עם ידו המכה, מסתכל על עיניו המלוכסנות והדומעות של האחר והוא חייך בשמחה, "אתה יפה כשאתה בוכה" סטיבן לחש, שולח את ידו השנייה גם אל צווארו של שון ומהדק בחוזקה את האחיזה, נותן לשון להיאבק עם ידיו החונקות, רגליו של הצעיר נעו במהירות, מתפתלות מתחת לגופו החזק של בן זוגו.

"אל תדאג, אני לא אהרוג אותך, רק תישן ותיתן לי להינות עם הגוף שלך" סטיבן מלמל בנעילת שיניים, מחכה ששון יאבד את הכרתו בזמן שחנק את גרונו, לא מאפשר לשון לנשום.

—

"היי!" שון שמע בעמעום ברקע, עדיין מרוכז בתוך החלום שזרק אותו אל העבר, "היי תתעורר" הוא שמע, מרגיש את גופו זז מצד לצד.

–

עיניו של האסייתי נפערו בבהלה כשהוא צעק וזז מידיו של הגבר המבוהל שניער אותו אחרי שראה ששון מזיע ומדבר מתוך שינה בזמן שהתפתל בספה שעל גג האוניברסיטה, שון הביט עם עיניים דומעות על הגבר הלא מוכר, מתקשה לנשום ומתחיל לשרוט את גרונו עם אצבעותיו, עוצם בחוזקה את עיניו.

"אתה בסדר?" הגבר שאל בחשש, רואה את התנהגותו של האחר ונלחץ, "א-אני אקרא לעזרה" הוא אמר בפחד כשראה את האחר מכה את הספה בחוזקה, מנסה בכל כוחו לצאת מההתקף.

הגבר רץ החוצה, משאיר את שון לבד על הגג.

–

האסייתי הפיל את עצמו מהספה ביחד עם הטלפון והאוזניות שלו כשהבחין בתיקו על הקרקע כשפקח את עיניו, מבין שלבד הוא לא יצליח לצאת מזה.

הוא שלח את ידו הרועדת במהירות לתיק, מבלגן את התוכן של תיקו החוצהמ ומוציא את קופסת כדורי ההרגעה, בידיים רועדות הוא פתח אותה, מוציא משם כדור אחד לפני שהכניס אותה בחזרה אל תיקו.

שון דחף הכי עמוק שהוא יכול את הכדור לפיו החנוק לפני שסגר את פתח פיו, נועל את שפתיו עם כף ידו ומנסה בכל כוחו לבלוע את הכדור, הוא התקשה מספר פעמים, ממשיך להיחנק בזמן שדמעות חשש יורדות מעיניו, הוא שרט את הריצפה עם ידו הפצועה, עוצם את עיניו בחוזקה ובולע במהירות את הכדור בעזרת תנופה אחורנית של ראשו.

—–

דלת הגג נפתחה במהירות ומשם יצאו הנער ביחד עם מייקל שהתנשם בכבדות, כנראה שרץ כל הדרך לשם.

מייקל ראה את שון יושב על הריצפה בזמן שניסה לנשום כמו שצריך והוא רץ אל הגבר הצעיר והתכופף לפניו, מביט בתוך עיניו של שון ורואה שהוא מנותק לחלוטין מהכל, הוא יכל להבחין בעיניו הדומעות של האחר ובסימנים האדומים שעל צווארו, עדויות למאבק של שון עם גרונו.

"שון אתה שומע אותי?" מייקל אמר בפחד, רואה ששון מביט בו אבל לא באמת מסתכל עליו, האוויר נשמע יוצא בקיטוע מגרונו של שון ומבטו היה נראה ריקני ושבור, מייקל הסתכל עליו ארוכות, לא באמת יודע מה קורה אבל הוא הבין שכנראה שון שבור יותר ממה שהוא הניח לעצמו.

"היי" מייקל לחש, מניח את ידו על כתפו של שון שנרתע במהירות מהמגע, גופו המיוזע רעד ועיניו הדומעות התרוצצו מצד לצד, לא מוצאות מנוחה.

"שון זה אני" מייקל אמר בחיוך, נושך את שפתו כשהרגיש שהוא עומד לבכות מכאב לב על האחר, הוא נאנח כששון לא הגיב לו ולבסוף הוא התקדם אליו באיטיות, מהסס לרגע, אבל לבסוף הוא חיבק את גופו הרועד של שון, "שששש הכל בסדר" חום שיער מלמל בלחש, טופח באיטיות על גופו המבוהל של שון, לא באמת נותן חשיבות לגבר האחר שעמד לידם והסתכל על המצב.

–

"זוז" חום העיניים שמע אחרי כמה רגעים, קולו הקשוח של שון נשמע והוא התרחק במהירות, מביט על שון שניגב את עיניו, פרצופו קשוח כמו שהוא רגיל להיות בזמן שהסתכל עליו.

"אתה בסדר?" מייקל שאל, מניח את ידיו על כתפיו של שון שהעיף אותם במהירות ממנו, "אמרתי שתזוז" שון אמר בנעילת שיניים, כדור ההרגעה השפיעה עליו סוף סוף והוא יכל לחזור לעצמו.

האסייתי לקח את תיקו ודחף את התוכן שיצא החוצה בחזרה לבפנים ביחד עם הטלפון והאוזניות לפני שהתרומם באיטיות, עוקף את גופו הישוב של מייקל ומסתכל על הגבר שהביט עליו בבלבול לפני שעקף גם אותו.

–

"רגע" מייקל אמר והתרומם, רץ אל שון ואוחז בידו, גורם לתלמיד לנער בחוזקה את ידו ממנו, "אמרתי לך לזוז!" שון הסתובב וצעק על האחר שהביט עליו בדאגה.

"אתה יכול ללכת, אל תספר לאף אחד את מה שקרה פה" מייקל אמר לגבר שקרא לו להגיע והאחר הנהן במהירות, הולך משם הכי מהר שהוא יכול, הוא לחלוטין לא יספר את זה לאף אחד, אחרי הכל אם השמועות יתרוצצו, שון ישר ידע שזה הוא ואז אבא של שון יעיף אותו מהאוניברסיטה והוא ממש לא רוצה לעוף משם.

—-

"שון אני רוצה שתסביר לי מה קרה" מייקל אמר בשקט, מביט על העצבני שרק נשף בחדות, "לא קרה כלום" שון אמר והסתובב, מתכוון ללכת אבל שוב מייקל עצר אותו והוא נגס בשפתו בכעס, חוזר להסתובב אל המבוגר ממנו בזמן שמשך את ידו אליו, מנתק את המגע.

"אל תיגע בי" שון איים, אבל מייקל לא התרגש מהאיום והמשיך להביט על האסייתי בדאגה, "זאת לא הפעם הראשונה שלך שאתה עובר משהו דומה נכון?" הפרופסור שאל, מודאג לשון כתלמיד וכבן אדם כאחד, "זה לא עניינך" שון השיב בכעס, "אני האחראי עלייך כשאתה כאן, אז זה ענייני" חום

העיניים השיב לאחר שגיחך בזלזול, "אף אחד לא אחראי עלי" שון אמר, עיניו מכות את עיניו של האחר עם כעס טהור ומייקל נאנח, "אתה לא תספר לי, נכון?" המבוגר אמר ושון הרים גבה, נותן לאחר להבין שהתשובה היא- לא, הוא לא הולך לספר לו מה קרה.

"אני מבין" מייקל מלמל, מביט על שון שהיה נראה הפוך מכל המצב- שיערו מבולגן ודבוק מעט על עורפו ופניו המיוזעים, חולצתו רופפת בחלק של צווארו- כנראה מהמאבק עם עצמו, ועיניו עדיין לחות מהבכי הלא נשלט.

"אתה יכול ללכת" הפרופסור הוסיף, "אני ארשום שהיית בשיעור" מייקל אמר לבסוף, מביט לכמה שניות על שון לפני שעקף את הצעיר ממנו.

"היית צריך להתעלם ממני ככה עוד מההתחלה" שון מלמל ומייקל נאנח כשהיה למול הדלת, "כנראה" הוא מלמל בשקט לשחור השיער, פותח את הדלת ויורד מטה במדרגות, הולך למשרדו.

–

שון נאנח בזמן שהכה את מצחו, "מטומטם" הוא אמר לעצמו, מרגיש פתטי וחלש כל כך, "היית צריך להרוג אותי כשיכולת סטיבן" הוא לחש, פיו רועד והדמעות מילאו מחדש את עיניו, הוא הרגיש עוד יותר חסר תועלת כשנתן לעצמו לפרוק חצי מהכאב שלו עם בכי חזק.

—-

מייקל זז מצד לצד במשרדו, מכרסם את אצבעותיו בדאגה וחשש, "שון" הוא לחש לעצמו, נושך את שפתו התחתונה, "מה אתה עובר לעזאזל" הוא מלמל, חושב איך הוא יכול לגלות אולי טיפונת על מצבו של המסקרן.

—

"אני לא מאמין שאתה מתקשר אליי!" קמרון אמר בהתרגשות לטלפון, "אין לי זמן לדבר יותר מדי כרגע" מייקל אמר והאחר נשף בבוז, "למה התקשרת?" המתולתל שאל לבסוף, רוצה לדעת מה האחר רוצה ממנו שהוא בחר להתקשר אליו, מה שממש לא מאפיין את מייקל.

"איזה עוד שמועות יש על שון חוץ מזה שהוא היה פעם בוטום?" מייקל אמר במהירות, גורם לאחר לכווץ את גבותיו בשאלה, "למה אתה שואל?" קמרון היה סקרן לדעת, "זה לא משנה למה, פשוט תגיד" מייקל אמר בטון כעוס וקמרון הבין שהוא לא צריך לשאול יותר מדי שאלות.

"אממ תן לי לחשוב שנייה" קמרון מלמל, חושב על שמועות ששמע, "מהר" מייקל מלמל, לוקח דף ועט ועומד מכופף למול השולחן בזמן שהוא אחז בטלפון עם כתפו שהצמידה את המכשיר הסלולרי לאוזנו.

"אה!" קמרון אמר במחיאת כף, "יש שמועה שרצה בין הפרטנרים שלו שאמרו שהוא לוקח כדורי שינה אחרי שהוא בודק שהם נרדמו, חלק לא באמת ישנו או שחלקם התעוררו וראו אותו לוקח כדור לפני שהוא חזר לשכב לצידם" המתולתל אמר, יושב למול מחשבו בביתו, מייקל עצר אותו בזמן שכתב פרוייקט מסויים לעבודה שלו.

מייקל כתב את דבריו של קמרון על הדף, "כדורי שינה" הוא מלמל לעצמו בלחש, "כן" קמרון מלמל ששמע אותו, "יש עוד משהו?" הוא שאל וקמרון שיחק עם אצבעותיו, חושב על עוד שמועה, "יש עוד שמועה שאומרת שהוא נרתע מגברים שריריים" המתולתל הוסיף ומייקל הביט על מה שכתב בבלבול, "פול שרירי" הוא אמר וקמרון הנהן, "כן, בגלל זה אלו רק שמועות, לא הכל אמיתי, אבל אם זה נכון כנראה שפול חשוב לו" האקס הוסיף ומייק הכה בעדינות את הדף עם העט מספר פעמים, "עוד משהו?" הוא מלמל בשאלה לטלפון, שומע את קמרון ממלמל לעצמו בשקט, כנראה חושב.

"צלקות" הצעיר מלמל לטלפון, "צלקות?" מייקל שאל בבלבול, "כן, אומרים שיש לו קצת צלקות" קמרון מלמל, "וזהו, אני לא חושב שיש עוד משהו" הוא הוסיף לטלפון כשלא הצליח להיזכר בעוד שמועות חוץ ממה שכבר אמר.

"אוקיי, תודה" הפרופסור אמר וניתק, גורם לקמרון להביט בזעזוע על הטלפון שלו, "רק לשון הוא דואג" הוא מלמל בשקט, מביט ברוגז על הטלפון אבל לבסוף הוא חייך כשמצא את זה משעשע לפני שחזר לעבודתו על המחשב.

–

"כדורי שינה, גברים שרירים וצלקות" מייקל מלמל, מרים את דפו למול עיניו ומתהלך בתוך משרדו, מנסה לפענח את מה שכתב אבל כשלא הצליח הוא התרגז וניער את הדף בחוזקה, "זה עוד יותר מבלבל" הוא אמר בכעס לאוויר הריק, "לעזאזל שון, מתי תתקשר כמו שצריך" הוא המשיך.

—

"שון?" ג'יין שאל בבלבול כשראה את הצעיר ממנו נכנס לבר הרועש והוא הלך אליו, משאיר את הברמנים האחרים להיות מאחורי הבר בזמן הזה.

–

"למה חזרת?" הבלונדיני שאל אבל הוא במהרה השתתק כשהביט על שון, רואה את המראה השבור של האחר, "בוא לחדר" הבלונדיני אמר בלחש, אוחז בכף ידו של שון ולוקח אותו לאיזור המגורים שלהם, הולך איתו בשקט במסדרון שהוביל לחדרו של שחור השיער.

ג'יין פתח את דלת החדר עם המפתח שהיה עליו, נותן לקטן ממנו להיכנס לפניו.

שון התחיל להתפשט, זורק על הריצפה את בגדיו המיזעים בזמן שג'יין הביט עליו כשעמד ליד הדלת הסגורה, "היה לך התקף?" ג'יין שאל בשקט ושון שתק, נותן לאחר להבין שזה לא היה עוד התקף רגיל, אלא חזק יותר.

"א-אתה רוצה שאני אעזור לך?" הבלונדיני החזיק את עצמו מלבכות, מביט על איך ששון פורם את התחבושת מידו, "אני אסתדר" האסייתי מלמל בקול שקט לפני שלקח מגבת מהארון והלך למקלחת, משאיר את הבלונדיני להניח את כפות ידיו על פניו בזמן שבכה בשקט על מצבו של האחר, לא מסוגל לדמיין לעצמו את מה ששון מרגיש כרגע.