תרפא אותי, פרופסור -פרק 12-

bl_bar 25/05/2018 797 צפיות אין תגובות

מייקל הביט בשאלה על הגבר השעון על הגדר מהרכב שלו, הוא לא הבחין באופנוע של שון בחנייה בדיוק כמו אתמול.

הפרופסור יצא מרכב, לוקח את תיקו ונועל את האוטו שלו לפני שצעד לקדמת השער בזמן שהביט על הגבר עם הראש מטה, עשן הסיגריה יוצא מפיו של האסייתי.

הוא חייך לשומר, "בוקר טוב" הוא מלמל אליו והבחין בזווית העין ששון הרים את ראשו, כנראה מסתכל עליו, הוא חשב לעצמו האם להסתכל אבל הוא החליט לבסוף שלא והתקדם לאוניברסיטה, מצליח לשמוע גיחוך מהאחר.

"אידיוט" שון מלמל לעצמו בשקט כשמייקל המשיך להתעלם ממנו, הוא זרק את הסיגריה מידו, לא דורך עליה לפני שנכנס גם הוא לתוך האוניברסיטה, רוצה לסיים עם היום הזה כמה שיותר מהר.

"בוקר טוב" שון שמע מלמול שקט מצידו כשעמד בפתח הדלת, מזיז את ראשו ממייקל שהביט בו לשנייה אחת מתוך הכיתה, ומסתכל על מיר שעמד לידו בכניסה.

"פתטי" שון ירק את המילה לאחר, עיניו יכלו להרוג את מיר אם הן היו יכולות, "איך היד?" ורוד השיער שאל בחיוך, מסתכל על היד החבושה של האחר ומתעלם מהתנהגותו של שון, מה שגרם לשון להתעצבן ולדחוף אותו אל משקוף הדלת בזמן שאחז בסנטרו, נצמד לפניו של הקטן.

"שון תתרחק ממנו!" האסייתי יכל לשמוע את מייקל מזהיר מרחוק והוא רק גיחך בכעס, ממשיך להביט על מיר במבט רצחני, "אני צריך עזרה עם האוננות, תירד לי אולי?" הוא שאל בחיוך מזלזל ומיר נאנח אבל המשיך לתת לאחר לאחוז בפניו, "שון!" מייקל צעק לפני שהזיז את האחר ממיר, מצמיד אותו למשקוף השני ואוחז בסנטרו של שון המופתע.

"זה לא נעים נכון?" חום השיער צעק על האחר שהזיז את פניו מהאחיזה שלו, "תפסיק עם ההתנהגות הטיפשית שלך, אתה לא ילד" מייקל אמר, דוחף את שון שוב אחרי ששחרר את האחיזה ממנו ומסתובב למיר שהביט עליו ברוגז לפני שנכנס לכיתה.

חום העיניים נאנח וחזר להביט על שון שנשך את שפתו התחתונה בכעס, "תיכנס לכיתה" מייקל אמר בחדות לפני שנכנס גם הוא פנימה, מסתכל על תלמידיו השקטים שהביטו על הסיטואציה מהכיסאות.

שון ירק קללות שקטות כשנכנס לכיתה, מזהיר עם מבטו את התלמידים שהביטו עליו ובמהרה הזיזו את עיניהם ממנו, לא מתכוונים להתעסק איתו.

"אתה לא הולך להניח את הראש על השולחן" מייקל הזהיר מרחוק את שון שהתכוון לעשות בדיוק את זה, "למה לי להקשיב לך?" שון שאל בבוז ומייקל הביט עליו באיום, "כי אמרתי" הוא השיב לאחר, לא מתכוון לשחק משחקים, "ו..?" שון שאל בגיחוך משועשע, מתכוון להניח שוב את ראשו על השולחן.

"אני אצטרך לדבר עם אבא שלך" חום העיניים אמר בחדות אבל גם באיטיות, פוגע בנקודה החלשה של שון בכוונה, ושון הביט עליו עם עיניים פעורות, אפילו מיר הופתע מדבריו של מייקל, מביט על שון בחשש.

"אתה לא תעז" הצעיר מלמל עם לסתות נעולות, אגרופים נוצרים בידיו והוא הביט עמוק לתוך עיניו של חום העיניים שהביט עליו באדישות מאיימת, כאילו שאומר לו לנסות אותו אם יש לו את האומץ.

"לעזאזל" שון קילל, נשען לאחור על הכיסא ומשלב את ידיו, "אז אפשר לאלף אותך אחרי הכל" מייקל מלמל בכוונה בקול גורם לשון להרעיד את רגלו בכעס, האידיוט הזה לא מוכן להפסיק להציק לו.

הפרופסור התחיל ללמד, מדי פעם הוא מביט על שון, לפעמים מבטו מאיים ולפעמים מבטו מקצועי, לא באמת נותן לשון להבין שהוא מסוקרן לראות את תגובתו.

שון הביט קדימה, בוחן את מייקל כמו שהפסיכולוגית אמרה לו- החיוך הקטן כשהוא צחק עם תלמידיו, השיער החום שהיה כמו כתר על ראשו, העיניים החומות שבחנו את כולם שווה בשווה, תזוזות הידיים והרמות הגבה כשהוא התרכז בלהסביר את החומר לעומק, משהו שם הזכיר לשון משהו מוכר.

האסייתי שאב את פניו לחייו פנימה, חושף את גומותיו בזמן שהתרכז בהתנהגותו של מייקל, במראה שלו, באישיות שלו.

שון התרומם במהירות מהכיסא בזמן שידו הפצועה הכתה במהירות את השולחן, מקפיץ את האחרים.

מייקל הביט עליו, "מה אתה עושה?" הוא שאל בכעס, אבל מבטו השתנה למבט שואל כשהוא ראה איך שון בוהה בו ורועד מעט, נראה מפוחד.

"שון?" מייקל שאל מקדמת הכיתה והאחר רק בלע את רוקו והתיישב בחזרה בכיסא, מבטו צנח מטה והוא מצמץ מהר בעיניו, מבולבל.

חום העיניים הביט עליו בשאלה כמו בערך כל הכיתה, מיר הסתכל על האחר בחשש, הוא הולך לקבל התקף?

שון נשם עמוק, מרגיע את עצמו ולא מרים את ראשו מעלה, הוא יודע את מי הוא מזכיר לו, הוא מזכיר לו את סטיבן שהכיר לפני שגילה את האמת, הגבר עם השיער החום והעיניים החומות שחייך אליו באור והסביר לו כמו שצריך איך לנגן בפסנתר, מייקל הזכיר לו את הסטיבן ההוא שחייך לקבצן וחייך לאישה המבוגרת, לא נותן יחס למעמדם.
מייקל הזכיר לו את סטיבן, האקס המתעלל והאונס שלו, אבל לא את הסטיבן המכה אלא את הסטיבן הקודם.

חום העיניים המשיך להביט עליו לכמה שניות לפני שהבין שאולי זה עוד סתם תעלול של האחר, מחליט לחזור לשיעור ולהמשיך ללמד.

ורוד השיער לא הוריד את מבטו משון, יודע טוב מאוד שמשהו לא בסדר איתו, הוא מכיר אותו לא מעט זמן ואם האחר מגיב ככה זה אומר שמשהו לא טוב קרה.
—-
"ש-שון?" מיר שאל כשנגמר השיעור והאחר כנראה לא שם לב כי היה שקוע במחשבותיו, "א-אה?" שון מלמל בטון שקט, מזכיר לאחר את האסייתי שהכיר מהעבר, "מה אתה רוצה?" שון שאל בכעס, חוזר למצבו הקודם כשהתאפס על עצמו, "אתה בסדר, נכון?" מיר שאל והאחר כחכח בגרונו, מסתכל על האחר ומתלבט עם עצמו אם לשאול את מיר אם הוא רואה דמיון לסטיבן אצל מייקל, אבל כשהוא הביט בעיניו הירוקות של האחר שהביטו עליו בסקרנות הוא נאנח והתרומם מכיסאו, לוקח את התיק שלו ויוצא החוצה, עוקף את מיר ואת מייקל שנשאר לסדר את דבריו בכוונה באיטיות, רוצה לשמוע את השיחה וגם להגן על מיר אם צריך.

הוא רץ מהר במדרגות, עולה מעלה לגג ובודק טוב טוב אם אין אף אחד שם לפני שחייג לברטה, כל גופו רעד והוא כירסם את ציפורניו בזמן שהמתין שהמבוגרת תענה.

"שון, מה נשמע?" קולה של האחרת נשמע מהצד השני ושון נאנח בהקלה, רק מלשמוע את קולה הוא הצליח להירגע איכשהו, יש בה קסם מיוחד, "א-אני חושב שאני יודע למה אני ככה" שון אמר והיא הרימה גבה, "ככה?" היא ביררה, "למה אני מקבל התקפים לאחרונה" הוא הסביר והיא לקחה במהירות דף נגיש ועט, מתכוננת לרשום את הכל לפרטי פרטים.

"תסביר לי" היא אמרה והתיישבה בכיסא משרדה והוא התיישב גם כן על הספה שעל הגג, "הוא דומה לסטיבן" הוא מלמל בשקט, גופו חוזר לרעוד, "מי?" היא שאלה שוב, מסתכלת לאופק ומחכה שהאחר יענה, "מייקל" הוא לחש בקול רועד.

"ה-הוא מזכיר לי את סטיבן של פעם, המזויף" הוא מלמל בשקט והיא נאנחה, "אתה מתכוון לסטיבן הכביכול טוב שהכרת?" הוא הוסיפה לשאול, "בדיוק" הוא השיב, מכרסם את צד לחיו הפנימית בחשש, "זה גורם לך להירתע ממנו?" היא שאלה בסקרנות והוא חשב לרגע, "אני לא יודע" הוא השיב בכנות והיא הנהנה לעצמה.

"יש עוד משהו?", "לא" שון ענה והבין שהגיע הזמן לנתק את השיחה, "אם יהיה עוד דברים תדאג לעדכן אותי" היא אמרה בחדות, מתכוונת למה שהיא מבקשת והוא הבין זאת, "אעדכן" הוא מלמל לפני שבירך אותה ללהיתראות וניתק את הטלפון.

הוא נשען אחורנית על הספה, לא מצליח לעכל את הסיטואציה, מייקל מזכיר לו את פאקינג סטיבן, איך לעזאזל הוא לא הצליח להבין את זה לפני התת מודע שלו? איך הוא לא קישר את הכל
מההתחלה? אולי הם לא באמת נראים אותו הדבר, סטיבן יותר שרירי ממנו, סטיבן שאהב אותו- טוב, שהעמיד פנים שאהב אותו, היה יותר עדין איתו ונתן לו כתף חמה בכל פעם שהוא היה צריך, סטיבן היה האישיות שגרמה לו לרצות להתפתח ולהיות מישהו גדול, שניהם חלמו להיות פסנתרים מכובדים- טוב, אולי סטיבן האמיתי לא באמת רצה את זה, אבל הסטיבן המתחזה כן היה כזה והוא הזכיר לו את מייקל.

הפרופסור קצת יותר קשוח, אבל הוא מסתכל על כולם כשווים, הוא עוזר לתלמידים לרצות להיות יותר מוצלחים, הוא איכשהו מצליח גם להיות כתף חמה והוא גרם לשון איכשהו, ממש ממש ממש טיפונת, להרגיש בסדר בנוכחותו.

שון נאנח לעצמו, "כנראה שגם הוא מתחזה" הוא מלמל בשקט, מאבד את האמונה הפצפונת על מייקל, הטראומה לא מאפשרת לו להצליח להאמין שהמבוגר יותר אדם טוב כמו שהוא מפגין.

צליל הודעה נשמע מהטלפון שלו והוא הרים את מכשירו, מחייך לעצמו כשקרא את ההודעה של ג'יין.

'תאכל עכשיו אם לא אני בא אלייך!' היה כתוב על מסך הטלפון של האסייתי שציחקק כשראה את הסמיילי העצבני שג'יין שלח ביחד, "לא כולם רעים בסופו של דבר" הוא מלמל לעצמו בשקט, 'אני אוכל, משוגע' הוא שלח לג'יין בחזרה וקיבל פרצוף מחוייך ומרוצה בתגובה לאחר מכן.

שון נאנח והניח את הטלפון שלו, מוציא מתיקו כריך שג'יין התעקש לדחוף לו לתיק ביחד עם חטיף שוקולד קטן ששון אהב, "הבלונדיני הזה" הוא מלמל בחיוך, מתחיל לאכול את הכריך קודם, מניע את רגליו באיטיות על הקרקע בזמן שהביט על האופק ומדי פעם על השמיים, נאנח לעצמו כשניזכר במייקל והרים את הטלפון שלו וחיבר אליו אוזניות, מניח אותן על אוזניו ומפעיל את מנגינות הפסנתר, מתחיל איכשהו להירגע.
—-
"מממ" הוא מלמל באושר כשמצץ מעט את ממתק השוקולד, מצליח להמתיק את הרגשתו המבלבלת כשהטעם השוקולדי התפזר בפיו.

עיניו נפערו כשהביט על גופו של מייקל שניצב לפתע למולו, הוא הוריד במהירות את אוזניותיו מאוזניו ואת השוקולד מפיו, ממשיך להביט על האחר בהלם, לא מצליח להגיב ורק מרכין את מבטו מטה, גורם לאחר להביט עליו בשאלה ולהבין שזה היה טוב שהוא החליט לעלות בסוף לגג, הוא לא טעה, שון מתנהג מוזר.

הפרופסור התיישב גם כן על הספה ושון התרחק לצד השני, עיניו השחורות זזו הרחק ממייקל, לא מביטות לכיוונו של חום העיניים שהביט עליו, מנסה לחקור את התנהגותו המשונה.

"קרה משהו?" חום השיער שאל ושון בלע את רוקו, "לא" הוא מלמל בקול שקט, מנסה איכשהו לשלוט בעצמו אבל לא באמת מצליח, ליבו פעם בחוזקה והוא הרגיש איך שגופו נחלש מהמחשבה על סטיבן.

"שון" מייקל אמר והניח את ידו על כתפו של האחר שקפא מהמגע, גופו התקשח ונשימתו נעתקה ברגע, עיניו פעורות והוא הביט מטה אל כיוונו של המבוגר יותר, "מה קרה?" מייקל שאל בדאגה והתקרב לאחר, "זה אני" מייקל מלמל, הוא לא ידע למה הוא אמר את זה אבל שון הצליח להירגע משום מה אחרי זה, האסייתי הצליח להבין שזה בסך הכל רק מייקל.

שון הזיז את ידו של מייקל ממנו וכחכח בגרונו, עדיין לא מביט עליו, "תמשיך להתעלם ממני, זה עדיף ככה" שחור השיער מלמל ומייקל נאנח, רואה מעט לכלוך על צד פיו של שון והוא חייך לעצמו, "אני לא יכול לקחת אותך ברצינות ככה" הוא מלמל ושון הביט עליו, הוא לא ציפה שאגודלו של מייקל יגע בשפתיו וינגב אותן באיטיות.

האסייתי במהירות תפס את ידו של האחר, מרחיק אותה ממנו, "מה נראה לך שאתה עושה?" הוא שאל ברוגז ומייקל ציחקק כששון הקשוח חזר לעצמו, "היה לך לכלוך" הוא השיב ושון נשף ארוכות ושיחרר את ידו של מייקל בזמן שניגב את פיו שלו עם ידו החבושה, מביט בהפתעה על מייקל שליקק את אגודלו, יוצר בניהם נשיקה בעקיפין.

"אני הולך" שון אמר בבוז, רוצה להתרומם מהספה אבל מייקל אחז בו והשיב אותו בחזרה עליה, "תקשיב שון, אני לא יודע מה קרה בינך לבין מיר, אבל אל תתנהג אליו ככה" הפרופסור אמר ברצינות והתלמיד גיחך לעצמו בשקט, אז גם מייקל מעדיף את מיר על פניו, כמו סטיבן.

"מה שתגיד" שון אמר וניסה לנער את ידו של מייקל ממנו אבל האחר משך אותו חזק יותר, "מייקל, תעזוב אותי" שון קרא לראשונה בשמו של האחר למולו בכזאת רצינות ומייקל החסיר פעימה, מפתיע את עצמו עם תגובתו.

"שון, קורה איתך משהו, נכון?" מייקל הפתיע בשאלה ושון הפסיק לנער את ידו, מביט בכעס על האחר, "תפסיק להתעניין לי בחיים האישיים" הוא אמר ברוגז, גומותיו יוצאות החוצה כשהוא מצץ פנימה את לחייו בכעס.

מייקל שתק ורק הביט על האחר, וברגע של שקט הוא שמע צלילים עמומים ושקטים, מביט על האוזניות שנחו על הספה לצד שון לפני ששיחרר את אחיזתו מהאחר ולקח במהירות את האוזניות, מצליח להניח אותן על אוזניו לכמה שניות, שומע את מנגינת הפסנתר בברור לפני ששון משך את האוזניות במהירות, מגלגל אותן בלחץ בזמן שמייקל הסתכל עליו, מנסה להבין את התנהגותו של האחר.

"אל תיגע בדברים שלא שלך!" שון צרח בכעס, מאבד את עשתונותיו לרגע וזורק את השוקולד שמידו לפני שהפיל את מייקל לשכיבה, ידיו חונקות את הפרופסור מעט, מאפשרות למייקל לנשום אבל המגע לא היה נעים במיוחד.

"אל תעז לגעת בדברים שלי יותר" שון אמר בכעס לגבר השוכב שהסתכל עליו בדאגה, רואה ששון עובר משהו ומחליט שלא להתנגד, שיערו החום פרוש על הספה מתחת לראשו, בעוד שעיניו מקובעות על עיניו של האסייתי שהביטו עליו מלמעלה.
הקטן נשם עמוק כשהבין מה הוא עושה, הוא שיחרר לאט את ידיו מצווארו של מייקל והתכוון להתרומם אבל האחר משך אותו אליו, נותן לשניהם להיות קרובים אחד לשני, פנים אל מול פנים.

"מה עובר עלייך שון" מייקל לחש בשקט, טונו רגוע ככל האפשר בזמן שהביט על עיניו המלוכסנות והרועדות של האחר שהיו נראות כאילו והן חוקרות אותו.

שון הביט על מייקל מקרוב ומבלי שליטה ברורה הוא שלח את ידו הפצועה בעדינות לפרצופו של מייקל שהופתע ממעשיו, מגעו של הצעיר העביר צמרמורת לא ברורה בגופו של האחר וליבו החל לפעול מהר יותר מהרגיל, מרוכז בפניו הצחות והעצובות של שון שהביטו בו בכאב.

האסייתי ליטף מעט את לחיו השמאלית של האחר לפני שעלה מעלה אל גבותיו, מלטף את השיערות החומות והמעוצבות שהיו ככתר מעל לעיניו החומות של מייקל ולאחר מכן הוא עלה מעלה אל שיערו של הפרופסור, נאנח בכבדות ועוצם את עיניו לכמה שניות לפני שפקח אותן, מראה למייקל את עיניו הלחות שהתחילו לדמוע.

הוא היה דומה לסטיבן, יותר מדי דומה לטעמו של שון, זה הפחיד אותו.

"א-אני" שון מלמל בלחש, דמעה נופלת מטה אל לחיו של האחר ונוזלת מטה, כאילו ומייקל הוא זה שבוכה כרגע.

הפרופסור רק הביט עליו בהשתוקקות, רוצה שהאחר ימשיך את דבריו, "אני שונא אותך" שון לחש בקול שבור, אומר את זה למייקל אבל למעשה הוא אמר את זה לסטיבן שהשתקף מהאחר.

שון התרומם באיטיות ממייקל, מתיישב על הספה ומנגב את עיניו, מבחין באיך שחום העיניים מתרומם באיטיות לישיבה למולו, יודע שהוא מסתכל עליו.

"תעוף לי מהחיים" שון פלט בכעס לפני שהתרומם ולקח את תיקו והטלפון שלו, הולך במהירות מהגג ומשאיר את מייקל לשבת המום על הספה בזמן שניגב את לחייו הלחות מדמעותיו של האחר, חושב לעצמו מה לעזאזל קרה כרגע לפני שהתרומם ורץ מחוץ לגג, יורד במהירות במדרגות ומביט לצדדים, מחפש את שון שנעלם מהאופק.

מייקל פתח במהירות את דלת הכיתה, מבחין בתלמידים שישבו בפנים וכשהוא הזיז את עיניו אחורנית הוא יכל להבחין בשון ששכב עם גופו העליון וראשו על השולחן.

חום העיניים נאנח לעצמו שהבין שהוא לא יכול לדבר עם האחר כשיש תלמידים בכיתה והוא החליט פשוט להיכנס פנימה ולעשות את עצמו מסדר את שולחנו לפני השיעור, מדי פעם הוא הרים את ראשו והסתכל על הגבר המסתורי ששכב בסוף הכיתה, הוא רצה לדעת עליו יותר.

מבלי באמת להבחין, הוא מצא את עצמו בוהה בשון גם כשכל התלמידים התיישבו, מחכים לפרופסור שיתחיל את השיעור.

"פרופסור?" סטודנט אחד שאל, גרום למבוגר יותר להרים גבה בשאלה ולצאת מהבועה שבה הוא נמצא, הוא הביט בתלמידיו בבלבול ואז על שעונו, מבין שהגיע הזמן ללמד.

הוא חייך אליהם בסליחה והם חייכו אליו בחזרה בהבנה לפני שהתחיל את השיעור, מנסה להתרכז ככל שהוא יכול בלימוד ולא בשון שהמשיך לשכב על השולחן.
—-
שון הצליח למזלו לצאת מהכיתה ישירות כשהשיעור הסתיים, מנוע ממייקל לגשת אליו כשיש עוד תלמידים בתוך הכיתה.

היפני הלך במהירות מהאוניברסיטה, מתקשר עוד בדרכו ליציאה לחברת מוניות ומזמין מונית לבר, מדגיש שהנהג שהוא רוצה תהיה אישה ולא גבר.

האסייתי המתין בזמן שהיה שעון על שער, מדליק סיגריה בזמן שחיכה למונית, מקווה בכל ליבו שמייקל עדיין לא יצא החוצה כשהבחין בתלמידים יוצאים ועוזבים את האוניברסיטה.
—-
הוא נחנק מעט מהעשן כשהוא ראה את מייקל יוצא מהשער ומסתכל עליו, שון החליט להזיז את מבטו ולהמשיך לעשן, רוצה שהאחר יבין את הרמז וילך, אבל מייקל לא באמת מקשיב לו.

הפרופסור גם נשען על הגדר ושון יכל להרגיש את הסורגים זזים מעט כשגופו של האחר נשען עליהם, "מה זה היה מקודם על הגג?" מייקל שאל ברצינות, מביט על שון שהסתכל עליו, "תשכח מזה" שון מלמל, מסתכל על הסיגריה שבין אצבעותיו הפצועות לפני שהכניס אותה שוב לפיו, שואב את העשן פנימה.

"אני רוצה לדעת מי אתה" מייקל פלט בכנות ושון כחכח בגרונו בהפתעה כשלא ציפה לדבריו של האחר.

"לא" שון אמר בגיחוך מיואש, רואה את המונית מגיעה והוא זרק את הסיגריה על הריצפה ודרך עליה קלות לפני שהביט על מייקל, "אתה לא רוצה" הוא אמר בשקט לפני שהלך מהפרופסור שלו והתקדם למונית, נותן למייקל להבין שהוא לא עם האופנוע שלו ובגלל זה הוא לא ראה אותו בבוקר בחנייה.

מייקל הביט על המונית שנסעה ולאחר מכן הוא הוריד את עיניו לסיגריה המעוכה שעל הריצפה לפני שהתכופף והרים אותה, מסתכל עליה ונאנח, "למה אני מרגיש כמוך כשאני מביט בו?" הוא שאל את החפץ הדומם לפני שנאנח שוב וזרק את הסיגריה בפח הקרוב לפני שהתקדם אל המכונית שלו, נוסע לביתו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך