תרפא אותי, פרופסור -פרק 18- (18+)

הוא כבר ביום החמישי שבו הוא כלוא בתוך דירתו עם סטיבן, גופו צנום יותר מתמיד והוא צמא עד יובש וקילופים נוראיים על שפתיו, הבטן שלו שורפת מבפנים מחוסר מזון וישבנו צרב כאילו והוא מרוח בחומר כימי שאכל אותו מבפנים מכל מעשיו של סטיבן.

שון שתק, כבר מאבד את היכולת לצעוק ולצרוח, כל גופו כבר לא היה שלו והוא הרגיש כמו רוח רפאים שכלואה בתוך גופה מיוסרת, הוא הביט לתיקרה, לא מסתכל על פניו של סטיבן המשועשע שנע בתוכו, מכה את קירותיו הפנימיים כמו סכינים בפנים עם איברו המלא חיים, אוהב את זה שהאחר כבר לא מתנגד לו.

סטיבן אחז בסיגריה בפיו, שואב את העשן לתוך פיו לפני שניתק את הסיגריה בברוטליות משפתיו, רוכן קדימה ומקרב את שפתיו לשפתיים המתות של האחר לפני שסגר את אפו של שון עם אצבעותיו בזמן שחיבר את השפתיים שלהם ביחד ונשף את העשן לבפנים, חונק את האחר עם העשן המריר והלא מוכר שנכנס לתוכו בכפייה מבלי יכולת לצאת החוצה.

השרירי ציחקק כשהתרחק, רואה איך ששון לוקח כמות אוויר גדולה מפיו בזמן שהשתעל בחוזקה, "אוי שוני, אתה כל כך טוב" הוא מלמל בשעשוע, גופו התחתון נע מהר יותר והוא דפק את האחר בחוזקה, שומע רק ייבובים שקטים ששון ניסה לחסום בזמן שעצם בחוזקה את עיניו, רואה לשקוע בעולם אחר.

"תסתכל עלי!" סטיבן צעק, מרעיד את גופו של שון שבמהירות פקח את עיניו כשהסיגריה הרותחת כובתה על עצם הבריח שלו, פיו נפתח מעט וגניחת כאב יצאה החוצה.

"אתה יודע מה אבא שלך אמר לי היום?" סטיבן שאל בנעילת שיניים, ממשיך לזוז בתוך גופו המת של האחר, שון רק הביט עליו, עיניו ריקניות וחסרות תקווה, "הוא אמר לי שהוא יודע שלא טסנו" סטיבן ציחקק והקטן הביט עליו בשאלה, "אתה חושב שהוא יודע מה אני עושה לך כאן?" סטיבן שאל, "אוי זה יהיה משעשע לראות את האבות שלנו רבים" הוא המשיך והזדקף, יושב עם ברכיו על הריצפה הקרירה בזמן שאצבעותיו מתחפרות בתוך יריכיו הרכות של שון, יודע שזה ישאיר סימנים על גופו של האחר.

"אני הולך לגמור" הגדול יותר אמר בחיוך והסתכל על איך שאיברו נכנס ויוצא מהחור המדמם של שון, הרקטום של האחר פצוע כבר מכל החדירות היבשות והחוזרות של סטיבן, אבל השרירי לא ריחם, ממשיך לזוז ונהנה מצלילי התיפוף שיצר.

"או פאק" הוא מלמל לפני שיצא מגופו של שון והתרומם מעט רק בשביל ללכת אל פניו של הקטן, מכניס את הכיפה שלו לתוך פיו של שון ומאונן לעצמו מעט לפני שגמר את הזרע בתוך פיו של האחר, "אתה רעב, לא? תאכל את זה" הוא מלמל בחיוך, רואה איך שזרעו יוצא החוצה אל תוך שון.

הוא סגר את פיו של האסייתי בחוזקה כשסיים לגמור בתוכו, "תבלע" הוא אמר בשעשוע ושון כמעט ונחנק כשבלע את הזרע החמים של האחר, מרגיש ביחד עם הנוזל נגיעות דם שהיו כנראה שלו, מרטיב מעט את גרונו היבש.

"ילד טוב" סטיבן לחש ופתח את פיו של שון, "רק עוד קצת" הוא אמר בחיוך, מתיישב למול פרצופו של שון ומחדיר את איברו במלואו לתוך האחר, דופק את פיו בחוזקה, עיניו של שון דמעו והוא נחנק כנגד האיבר של סטיבן, האסייתי ייבב כשסטיבן אחז בחוזקה בשיערותיו השחורות, מרגיש כמו מלך העולם על שון, סוף סוף מישהו שהוא יכול לעשות בו כל מה שהוא רוצה מבלי שאבא שלו יצייץ.
—

"אוי שוני, אתה כל כך טוב שאני עומד לגמור שוב" האנס מלמל לאחר כמה חדירות, מלטף את לחיו הפצועה של שון בזמן שהחדיר את איברו הכי עמוק שיכל ושון לא הצליח לנשום, מרגיש איך שסטיבן חונק אותו מבפנים, תקוע בתוך גרונו ומפריש שוב נוזל שנכנס לקני הנשימה שלו, גורם לו להשתעל בחוזקה ולהקיא החוצה את הזרע והמיצי קיבה שצרבו את גרונו.

"איכס! חתיכת בן זונה!" המבוגר יותר צעק כשרגלו ואיברו התמלאו בקיא של האחר, "איך אתה מעז?" סטיבן צעק ושון רק עצם את עיניו, מרגיש את החבטות המוכרות על גופו הריקני.

——-
"שון?" האסייתי שמע בעמעום ברקע, "שון תקום!" הוא המשיך לשמוע, עיניו עצומות וכל גופו רועד, נלחם בסדינים שעל המיטה ואז הוא התחיל לצרוח, רגליו מונפות באוויר, כאילו ובועט במשהו.

"שון?" מייקל צעק לדלת כששמע את הצעקות ורעשי המאבק הלא ברורים, מנסה להבין מה קורה מאחורי הדלת הנעולה.

ואז הוא שמע בום ואחריו שרר שקט והתנשמויות כבדות.
–
האסייתי התעורר מחלום העבר שלו כשהוא שוכב על הריצפה, מרגיש את טעם הזרע הדמיוני בגרונו, מרגיש את המכות מפעם על גופו, מרגיש את החנק ואת חוסר היכולת לינשום.

הוא שמע את צעקותיו של מייקל ברקע והוא זחל לשידה, פותח את המגירה ומגשש עם ידו מעלה על הקופסאות, מוציא קופסא אחת ופותח אותה, גורם לכמה כדורים להישפך על הריצפה.

האסייתי בלע במהירות את הכדור, אוחז במיטה ועוצם את עיניו בחוזקה, מנסה לנשום בכל כוחו.
—-

"אני קם!" הוא צעק לדלת כשהכדור הצליח להשפיע עליו, מכניס את כל הכדורים שנפלו על הריצפה בחזרה לקופסא ולאחר מכן מכניס את הקופסא למגירה.

"שון תצא עכשיו!" חום השיער צעק, מפחד ממה שהוא שמע, יכול להיות ששון במקרה עוד בפעם מתנהג מוזר?

"לך לעזאזל מייקל, אני אצא כשיבוא לי" הוא ירק לדלת הסגורה והאחר נאנח, "יש לך 20 דקות להתעורר על עצמך, אני בטוח שאבא שלך לא יהיה מרוצה מההתנהגות שלך" הפרופסור הזכיר לאחר את המצב ושון קילל בשקט, נאחז במיטה ומתרומם לאט לאט עם רגליים רועדות.

שון אחז בחוזקה בשידה ויישר את עצמו, נושם עמוק ומרגיש איך שהאוויר הנקי נכנס בנדיבות לתוכו, מפנק אותו ביכולת לנשום כרגיל, דמעת הקלה צונחת מעיניו.

זה רק חלום.
—
הוא פתח את הארון והוציא משם מגבת ובגדים נקיים, הוא חייב לנקות ממנו את כל הגועל.
–
שון פתח באיטיות את הדלת, נבהל מעט כשראה את מייקל עומד למול הדלת עם ידיים משולבות, אבל במהרה ידיו של המבוגר יותר צנחו מטה כשראה את הפנים החיוורות והמיוזעות של שון, "אתה בסדר?" הפרופסור שאל בדאגה ומבלי לבקש הוא הניח את כף ידו על מצחו של האחר, "אין לך חום" הוא לחש יותר לעצמו לפני ששון העיף את היד ממנו, "תתרחק ממני!" שון פלט בגועל לפני שדחף את מייקל ממנו ולקח את המפתח מהמנעול, סוגר את הדלת ומאפשר למייקל לראות את המיטה המבולגנת לכמה רגעים לפני שהדלת נסגרה וננעלה מבחוץ.

שון הוציא את המפתח מהדלת ואחז בו, הולך איתו למקלחת אחרי שהביט בכעס על מייקל המבולבל.
—

מייקל הניח את ידיו על השיש, הוא שמע את זרם המים והביט על הקומקום שהתחיל לרתוח, "משהו בו לא בסדר" חום השיער מלמל לעצמו, נזכר בצעקות החזקות ששמע מהחדר, זה לא נשמע נורמלי.

"היה לו סיוט?" הוא חשב לעצמו, שומע את זרם המים נפסק והוא התחיל להכין להם את הקפה, לשניהם הוא הכין עם כפית קפה וללא סוכר, הוא מצא את הטעם די נחמד אחרי הכל.

–
חום העיניים הביט על הגבר המלוכסן יוצא מהמקלחת והולך אל חדר הכביסה.

שון הכניס את בגדיו המלוכלכים לפני שהוא פתח את דלת חדרו ונכנס לפני שסגר אותה ונעל גם כן, גורם לאחר להביט בהרמת גבה על הדלת שלאחר מכן נפתחה שוב ושון יצא עם תיקו החוצה, עומד ליד הסלון ומחכה למייקל כי אחרי הכל הוא לא באמת יודע איך להגיע מהאיזור הזה לאוניברסיטה.
–

"קפה וכריך" מייקל אמר והצביע על כוס הקפה והכריך העטוף בזמן שהוא הסתובב ונשען אחורנית על השיש, מביט על שון שהיה נראה כאילו ומתלבט עם עצמו לפני שהתקדם אליו ולקח את כוס הקפה בזמן שאת הכריך הוא הכניס לתיקו מבלי באמת לשאול מה התוכן, נשען גם הוא על השיש.

"ראית את המברשת והמשחת שיניים ששמתי לך ליד הכיור?" חום השיער שאל ושון הנהן, לוגם מהקפה שלו בשקט, פוזל לפסנתר השחור שהטריד אותו עם רצון לשבת ולנגן בו.

–
"אתה יכול לנגן אם אתה רוצה, יש לנו עוד זמן" מייקל אמר בחיוך כשראה את האחר שקוע בפסנתר, "לא!" שון פלט והזיז את מבטו מהפסנתר, "אני לא יודע לנגן" הוא הוסיף, משקר, ומייקל הביט עליו בשאלה, "באמת? חשבתי שאתה כן מנגן בגלל שאתה שומע יצירות פסנתר באוזניות" בעל המקצוע אמר בחוסר הבנה, מאמין למילותיו של שון משום מה והאסייתי בחר לשתוק ולחזור לקפה שלו.
–

"תגיד?" מייקל שאל בשקט ושון הסתכל עליו בשאלה, "היה לך סיוט?" הוא שאל שוב ושון נאנח, "לא" שון מלמל בשקט, מביט על האחר באזהרה ומייקל הבין שעדיף לא לשאול שאלות.
–

"איך זה לעבוד תחת אבא שלי?" שון פלט בזלזול ומייקל היה הפעם זה שנאנח, "אני לא עובד תחתיו" מייקל אמר בכנות, "אני לא מתכוון לקחת כסף ממפלצות" הוא הוסיף ושון הרים אליו את עיניו השחורות, מביט בו לעומק ועדיין לא מצליח לנתק את החיבור שלו לסטיבן.

לבסוף שון גיחך לעצמו לפני שלגם את כל הקפה והניח את הכוס בכיור, "אני גם סוג של מפלצת אם כך, לא?" האסייתי שאל ומייקל הניע את ראשו לשלילה, "אתה רק בן של מפלצת" הוא תיקן אותו ושתה גם הוא הוא טיפת הקפה האחרונה לפני שהביט בשעון שעל ידו.

"צריך לזוז" הוא מלמל לאחר ושון הנהן, חושב על דבריו של מייקל ועל דבריו של קמרון מאתמול, מייקל באמת לא עובד ביחד עם אבא שלו?
—

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לנסוע ברכב שלי?" מייקל שאל כששון הניח את הקסדה על ראשו ועלה על האופנוע שלו, "אסרב" האסייתי מלמל והפרופסור הביט עליו לכמה שניות לפני שהלך לרכב שלו, מתחיל לנסוע ושון יצא מיד אחריו, רוכב על האופנוע שהרגיע אותו.

—-
'אני רוצה לראות אותך היום' שון קרא את ההודעה של ברטה כשירד מהאופנוע החונה למול האוניברסיטה, הוא נאנח לעצמו כשהבין שכנראה היא שמעה על מה שקרה.

'אוקיי, ניפגש' הוא שלח לה והכניס את הטלפון לתיקו, רואה שמייקל עדיין לא נכנס לאוניברסיטה והוא רק עמד ליד הרכב שלו.

שון כיווץ את גבותיו בבלבול והחליט להתקדם קדימה, רואה שגם מייקל הולך ביחד איתו והוא ציחקק לעצמו בייאוש, הולך לגדר ונשען עליה, מייקל נשען לצידו.
–

"אתה באמת מוזר" שון מלמל כשהוציא את הסיגריה מתיקו, מדליק אותה כששפתיו אוחזות בה ואז הוא נזכר בחלום שחלם והוא פלט אותה מפיו, דורך עליה בזמן שמייקל הביט עליו בחוסר הבנה.

"יש שיעור" שון אמר, מכניס את ידיו לכיסו ונכנס לאוניברסיטה, גורם למייקל להביט בחוסר הבנה על הסיגריה הכמעט מושלמת שנמעכה על הריצפה ולאחר מכן על האסייתי שכבר התקדם לתוך האוניברסיטה.

–
מייקל הרים את הסיגריה ההרוסה מהריצפה המלוכלכת והתקדם לכניסת השער, אומר בוקר טוב עם חיוך לשומר לפני שנכנס פנימה וזרק את החפץ המעוך לתוך הפח לפני שניקה מעט את ידו והתקדם לכיתה.
—-

"ש-שון!" מיר התרומם מכיסאו, מחייך לאחר שהביט עליו בכעס, אבל הוא התעלם והמשיך לחייך, שמח ששון חזר והוא התיישב במקומו והמשיך להביט מדי פעם על שון שעצם את עיניו וישב זקוף עם ידיים משולבות, נח על המשענת.

עיניו של האסייתי נפקחו כשמייקל בירך את התלמידים, שון ראה את החיוך של האחר ונאנח לעצמו, מתקשה לראות את הפרופסור מחייך חיוך שהזכיר לו מעט את חיוכו היפייפה של סטיבן מהעבר והוא הזיז את ראשו הצידה, מביט על הקיר הלבן בשקט.

—-
"אתה בא לגג?" מייקל שאל בחיוך כששון עבר לידו, "אולי תוותר ותלך למשרד שלך במקום להציק לי?" שון הציע בחיוך כעוס ומייקל הרים את גבותיו וכתפיו בשעשוע בזמן שעקף את האחר ועשה את דרכו לגג.

"לעזאזל" שון קילל, עולה גם הוא במדרגות שהובילו אל הגג.

–
הוא נאנח בכעס כשראה שבספה כבר יושבים סטודנטים, "שון!" הפרופסור קרא מהצד השני, עומד ליד מעקה הבטיחות שבקצה הגג, איפה ששון ישב בפעם ההיא כשהוא חשב שהאסייתי הולך להתאבד.

שון נאנח והלך אליו, לא רוצה שהפרופסור ימשיך לקרוא לו ולהביך אותו למול האחרים.
–
מייקל הוציא מתיקו את הכריך, מביט על שון שעמד לידו והביט על האנשים שנראו קטנים, "אתה לא מתכוון לאכול?" הוא שאל את שון והאחר הביט עליו לכמה רגעים לפני שנאנח ופתח מעט את תיקו, מוציא ממנו את הכריך.

–
"אתה לא חייב להתייחס אליי ככה, אתה יודע נכון?" שון מלמל כשפרם את הניילון מהלחם, "ככה?" חום השיער שאל והאסייתי נאנח שוב ונגס בלחם הרך, מעלה במייקל חיוך כשהוא הביט על איך שגומותיו של שון מופיעות ונעלמות כשהקטן לעס בשקט את מעשה ידיו שלו בזמן שגם הוא לקח ביס מהכריך שלו.

"אתה לא צריך להתייחס אלי טוב" שחור העיניים אמר בכנות, מביט עם עיניו המלוכסנות על האחר לפני שמבטו השתנה לכאב מעול בכעס כששוב מייקל הזכיר לו את סטיבן.

"קשה לי שלא לשפוט אותך על סמך הקרבה שלך לסטיבן" שון פלט בכנות, מפתיע את עצמו ולאחר מכן הוא בירר עם עיניו את תגובתו של מייקל שרק הביט בו עם עיניים מכווצות ושואלות.

"אני מניח לעצמי שלא תענה לי מי זה סטיבן בשבילך, נכון?" הפרופסור אמר לבסוף והזיז את עיניו משון, מחייך לעצמו בייאוש כששון שתק והמשיך לאכול את הכריך, לא עונה לשאלתו.

"אני מצטער בשמו" מייקל מלמל בכנות ושון חייך לעצמו, "למה אתה חושב שהוא צריך לתת לי סליחה?" שון שאל את האחר בסקרנות והמבוגר יותר גם חייך לאופק, "תחושת בטן" הוא אמר והסתכל על האחר שהנהן לעצמו קלות לפני שהמשיך לאכול, "אני באמת מצטער" מייקל מלמל שוב ושון הביט עליו, "אתה צריך להצטער על זה שאתה מציק לי" האחר העביר נושא וחום העיניים ציחקק, שניהם החזירו את מבטם לאופק.

–
"שון!" קולו של מיר נשמע מאחוריהם והם סובבו את ראשיהם אליו, "מה אתה רוצה עכשיו?" שון שאל בכעס והסתובב אל מיר שהביט בכעס על מייקל, "בגללו לא הגעת אתמול, נכון?" ורוד השיער בירר והאסייתי גילגל את עיניו, מסתכל על הכריך שנשאר לו והוא חייך לעצמו כשעלה על משהו.

"מיר בוא לכאן" שון אמר בחיוך תמים, גורם לשני הגברים להביט עליו בבלבול, אבל הוא המשיך בשלו וורוד השיער התקדם אליו באיטיות, עומד למולו.

"תגיד אהה" הוא הפציר ומיר חשב לרגע, "שון!" מייקל הזהיר והאחר רק חייך למיר, מחכה למעשיו.

"אהה-אעה" שון דחף את הכריך עמוק לפיו של מיר, "ככה עדיף" שון חייך ברצון לפני שהזיז את מיר והלך משם, מחליט שלא בא לא יותר להיות על הגג.
–

חום השיער התאפק שלא לצחוק על ירוק העיניים שנשאר עם הכריך לכמה רגעים בתוך פיו לפניו שהוציא אותו החוצה, מנגב את פיו לפני שנאנח לעצמו והלך משם גם כן, זורק את הכריך בפח.
–

"גם הוא קשור לסטיבן?" מייקל חשב לעצמו כשהתעמק על מערכת היחסים של מיר ושון, חושב לעצמו שאולי גם הוא קשור איכשהו לבן הדוד שלו, אבל הוא לבסוף ניער את ראשו, הולך גם הוא בחזרה למטה.
——–

"אני הולך לקניות, אז קח, זה מפתחות לבית" מייקל אמר כשהם היו בשער היציאה, היום כבר נגמר והם התקדמו לכלי הרכב שלהם.

"אני גם ככה לא אגיע מוקדם" שון מלמל ולקח בכל זאת את המפתח, "אתה לא נוסע עכשיו הביתה?" מייקל מלמל ואז כחכח בגרונו שהבין שזה נשמע כאילו שהם זוג שחיים ביחד.

"יש לי עיסוקים משלי" שון אמר לפני שהתרחק ממייקל ושם על עצמו את הקסדה לפני, עולה על האופנוע ולא ממתין לרגע, נוסע רחוק מהפרופסור.

"כל כך קרוב, אבל גם כל כך רחוק" מייקל מלמל לעצמו, מגדיר את מצבם כרגע.

—-
"ברטה" הוא מלמל אליה וחיבק אותה לפני שהתיישב למולה והיא נאנחה בכבדות, "אני לא מאמינה שאבא שלך עשה את זה" היא אמר, חושפת את זה שכנראה מישהו הודיע לה על מה שקרה ושון חייך אליה, "מפלצת אחרי הכל" הוא מלמל ואז ציחקק קלות כשהבין שלקח את הכינוי ממייקל.

"אתה בסדר?" היא שאלה בדאגה, יותר באופן אישי מאשר באופן מקצועי ושון נאנח, "אפשר להגיד שהיו לי רגעים קשים וטובים יותר" שון מלמל, נותן לה להבין שמשני הכיוונים המצב שהוא נמצא בו לא כזה מזהיר.

"יהיה קשה להתרחק ממייקל" היא גיחכה והוא גיחך גם הוא, "הבנתי שהוא בן דוד של סטיבן" היא מלמלה ללא אזהרה, שון נגס את לסתותיו יחדיו, מבליט מעט את הלסת שלו בצידי פניו, "כן…" הוא לחש בשקט והיא ראתה את המבט המבואס שלו.

–
"זה נראה שנקשרת למייקל מעט" היא אמרה ברצינות והאחר הרים אליה את עיניו והניע במהירות את ראשו לשלילה, "מ-מה פתאום!" הוא אמר במהירות והיא התאפקה שלו לצחוק על התנהגותו, "אם אתה אומר" היא מלמלה לעצמה בשקט והוא כחכח בגרונו, משחק מעט באצבעותיו.

–
"היה לך משהו היום?" היא שאלה מבלי להסביר ושון הנהן, יודע למה היא מתכוונת, "שוב חלום והפעם הוא היה ממש מפורט ומורגש, כאילו שבאמת הייתי שם" הוא מלמל ברצינות והיא נאנחה, "היית שם" היא אמרה והוא ציחקק והנהן, "את יודעת למה התכוונתי" הוא השיב והיא רשמה על המחברת, יודעת בדיוק למה הוא מתכוון.

"אתה רוצה לספר לי מה היה או שאתה מעדיף לא לפרט?" ברטה שאלה, מביטה על האחר, "אני מעדיף לא לפרט" הוא חייך אליה קלות והיא חייכה אליו בחזרה, נותנת לו הרגשה שהכל בסדר ושאין צורך לדבר אם הוא לא רוצה.

–
"איך בבית של מייקל?" סגולת השיער ביררה ושון שילב את רגליו, "הייתי שם רק יום אחד בערך, אני לא באמת יכול להגיד לך את זה בוודאות, אבל אני חושב שזה לא גרוע, אבל לחלוטין הייתי מעדיף לחזור לבר" הוא ענה לשאלתה והיא כתבה נקודות, בוחנת את התנהגותו.

"פגשת רק אותו בבית אתמול?", "לא, מייקל מכיר שני לקוחות ותיקים מהבר שלנו והם באו אליו אתמול, אז זה היה נחמד יותר" הוא ענה בחיוך והיא חייכה קלות בשמחה, מרגישה הקלה שלפחות הוא מכיר בצורה חיובית אנשים מוכרים שיעבירו לו את הזמן במקום החדש לו.

"דיברת עם ג'יין?" הפסיכולוגית ביררה ושון נאנח ויישר את רגליו לפני שהזדקף על הכיסא, "עדיין לא" הוא לחש, "אני מתכוון ללכת לבר אחרי הפגישה איתך" הוא הוסיף והיא הנהנה, מודאגת גם לג'יין, יודעת שהוא קשור אליו.

"מה אתה חושב על פול כרגע אחרי שהוא עזר לאבא שלך?" היא שאלה ברצינות ושון ניקה את גרונו, "אני לא כועס עליו אם זה מה שאתה רוצה לשמוע" הוא אמר לה בחיוך, "אני כנראה תמיד אסמוך עליו" הוא מלמל בכנות והיא הנהנה אליו, "אחרי הכל הוא זה שהוציא אותך מהדירה ביום ההוא" היא מלמלה ושון הנהן, זוכר כל רגע ורגע מהרגעים האלו.
–

הוא זכר איך שפול דפק בחוזקה על הדלת בזמן שסטיבן התכוון להכות אותו אחרי שבכה יותר משצריך במהלך האונס.

הוא זכר איך שהוא צרח בכוחותיו האחרונים שהוא פה ואיך שסטיבן במהרה התרומם והתלבש לפני שניסה לברוח מהחלון, שם תפסו אותו שוטרים וכלב גישוש שזינק על האחר, פול הצליח לפרוץ את דלת הדירה ואז הוא התגלה לזועות.

פול הריח את ריח השתן, האלכוהול, הסיגריות, הזרע, הדם, הזיעה והקיא לפני שהוא הבחין בגופו העירום, המדמם, הפצוע, המצולק והאנוס של שון ששכב על הריצפה וחייך אליו בהקלה, "פ-פול" שון הצליח למלמל לפני שהאחר רץ אליו, ידיו של השרירי רעדו מעל פניו המוכות של שון, "פול" שון מלמל שוב, "שששש, אני כאן" פול אמר לפני שעטף את גופו של האחר בשמיכה שהייתה מונחת על הספה, מרים בעדינות את גופו השביר של שון שגנח בכאב, על זרועותיו.

יוצאים שניהם מזירת הפשע.

שון חייך לעצמו כשראה איך שכלב הגישוש נשך את האקס האלים שלו שניסה להילחם בשוטרים לפני שפול הכניס אותו עצמו בעדינות אל תוך האמבולנס הפרטי שחיכה לו שם, רק אז, כשהוא הרגיש בטוח, הוא איבד את ההכרה בנינוחות, יודע שהוא יהיה בסדר כשהוא נמצא ביחד עם חברו הטוב ושומר הראש שלו ושל משפחתו.