תרפא אותי, פרופסור -פרק 21-
שון מצא את עצמו ממתין בחדר הנעול בשקט, הוא חיכה עד שמייקל יחזור בשלום לדירה, לא מסוגל ללכת לישון עד שהוא יוודא שהוא חזר.
–
האסייתי קילל חלושות את מייקל כששמע את פתח הבית נפתח, מבין שמייקל חזר לבסוף בריא ושלם, עכשיו הוא יכול ללכת לישון בשקט.
"שון?" דפיקה בדלת חדרו נשמעה והאסייתי החליט לשתוק ולא לענות למייקל, הוא הצליח לשמוע אנחה לאחר כמה שניות ואת דלת החדר ממול נפתחת ונסגרת.
–
"אידיוט" שחור השיער לחש לעצמו, מקלל את מייקל לפני שבלע את כדור השינה ונשכב על המיטה בתנוחתו הרגילה, רוצה לישון.
—
השעון המעורר ששון שם לעצמו מאתמול צילצל והעיר אותו באיטיות, נותן לגבר שחור השיער להתמתח עד שהוא כיבה את הצלצול.
שון התרומם מהמיטה, לוקח את בגדיו הנקיים והמגבת לפני שיצא מהחדר, מחליט שממייקל הוא הולך להתעלם.
–
מייקל התעורר כששמע את הדלת ממול נפתחת, הוא לקח את הטלפון ששכב לצידו על המיטה ובירר את השעה.
"עדיין מוקדם" הוא מלמל לעצמו לפני שהתרומם מהמיטה, מחליט ללכת לראות מה עם שון.
מייקל עמד למול הדלת הסגורה שלו, קפוא במקומו כשהאומץ שהיה לו לפתוח את הדלת נעלם, הוא לא מסוגל, מה הוא יגיד לשון? איך הוא יתמודד עם המצב? שון בטח יותר מכועס עליו ואפשר להבין אותו.
חום העיניים נאנח לפני שהסתובב, מחליט שעדיף קודם כל להתארגן בעצמו.
—
שון יצא מהמקלחת וליבו צנח כשראה שמייקל יצא מחדרו, מבטיהם הצטלבו וזה היה נראה כאילו ולמייקל יש משהו להגיד, אבל שון פשוט הקשיח את כל כולו והתקדם למייקל, יותר נכון אל חדר הכביסה.
"שון" מייקל לחש כשהקטן עבר לידו, אבל שון אפילו לא הביט בו ורק הלך אל חדר הכביסה, מניח את בגדיו המלוכלכים בתוך המכונה ולוקח את החדשים שהתייבשו ביחד איתו.
כשהוא יצא מחדר הכביסה, מייקל כבר היה במטבח, כנראה שמכין להם משהו לבוקר, שון גיחך בזלזול, בחלומות של מייקל שהוא יהיה לידו שנייה יותר מדי.
הצעיר נכנס לחדר בשביל לקחת את דבריו ולסדר את בגדיו היבשים בארון, מאפשר למייקל להיאנח בכבדות, הוא יודע ששון לא יהיה קל איתו, הוא בעצמו לא יודע מה לעשות אחרי מה שקרה אתמול.
–
שון יצא מהחדר, "קפה" מייקל קרא בחיוך, רוצה אולי לפתח שיחה על מה שקרה, אבל האסייתי רק אחז בתיקו והלך ישר לכיוון היציאה.
"שון רגע" מייקל אמר ורץ קלות אל האחר שהיה כמעט בפתח הדלת, מצליח לאחוז בידו של הצעיר ולעצור אותו מללכת.
"תשחרר" שון אמר בכעס, עדיין לא מסתובב אליו, "שון תקשיב, לגבי מה שקרה אתמו-", "לא קרה שום דבר אתמול!" שון הסתובב, מבטו מאיים והוא בהה בכעס על מייקל שהסתכל עליו בסליחה, "עכשיו תעזוב!" היפני הרים את טונו לפני שניער את ידו ממייקל, מצליח לשחרר את עצמו מהאחיזה של האחר.
"אל תתקרב אלי!" שון ירק בגועל לפני שהסתובב ויצא מהדירה, משאיר את מייקל מאחור.
"לעזאזל!" הפרופסור צעק לעצמו בזמן שבילגן את שיערו, לא מבין שמאז ששון נכנס לחייו הוא פועל בדרכים שמעולם לא פעל וחווה חוויות שמעולם לא חווה.
—-
מייקל הביט עליו עוד מהחנייה, רואה איך שון שעון כהרגלו על השער, הוא מצא את עצמו נאנח בכבדות ברכב לפני שיצא החוצה עם תיקו, מתקדם אל שער האוניברסיטה כשעיניו מביטות לתוך עיניו של שון שגם כן הסתכלו עליו, אבל ברוגז.
–
"בוקר טוב" מייקל מלמל לשומר, "בוקר טוב אדוני הצעיר" המבוגר אמר בחיוך לפני שמייקל חייך אליו והלך לתוך האוניברסיטה, מחליט שכדאי לא להיות ליד שון- בעיקר בשביל האסייתי.
—
שון גיחך לפני שדרך על הסיגריה השנייה שלו, מוציא עוד אחת ומדליק אותה כשהיא לחוצה בחוזקה בין שפתיו הנרגזות של שון, לפני שעברה אל אצבעותיו הנרגזות לא פחות של האסייתי.
"אידיוט" שון קילל את האחר, נוגס בשפתו התחתונה ומכה בחוזקה בקרקע עם רגלו, הוא כל כך כועס על זה שהוא היה פתטי אתמול ורצה לגעת במייקל, הוא כועס עוד יותר על מייקל שנתן לו להיות כזה מושפל ופתטי.
שון נאנח וזרק את הסיגריה הלא גמורה שלו לפני שהלך אל תוך האוניברסיטה.
–
הם החליפו מבט קצר כששון היה בפתח הכניסה, אבל הוא במהירות הזיז אות המבט בבוז ממייקל לפני שנכנס פנימה אל הכיתה, מביט לשנייה על מיר אבל מתעלם ממנו ומתיישב במקומו, גופו זקור והוא הניח רגל על רגל, מבטו כועס בזמן שהביט על מייקל שבלע את רוקו וניסה להתעלם ממנו.
—
כל השיעור היה ככה, שון מביט על מייקל בכעס והאחר מנסה להתרכז בללמד, בקושי פוגש את מבטו של שון, מייקל ידע שאם הוא יביט על שון הוא לא יוריד ממנו את העיניים ואז כל השיעור ירד לטמיון.
–
"שון" מיר מלמל כשנגמר השיעור והאסייתי רק עצם את עיניו בייאוש לפני שפקח אותן והתרומם עם תיקו, מעיף את ורוד השיער מכיוונו לפני שהלך אל יציאת הכיתה, לא מביט הפעם על מייקל ורק יוצא החוצה, עולה לגג.
–
האסייתי החליט רק לשבת על הספה, הוא לא רוצה לעשן, לא רוצה לאכול ובטח שלא רוצה לשמוע יצירות פסנתר בזמן הקרוב.
הוא הסתכל על השמיים ואז על הנוף שהתגלה לפניו, מאפשר לו להירגע מעט, אבל אז השעמום הגיע וכל מה שהיה לו בראש זה הנשיקה עם מייקל, גופו העירום של מייקל, הכמעט מציצה למייקל, ההשפלה ממייקל, הכל מייקל.
"אני שונא אותך!" שון צעק מהספה בזמן שרקע עם רגליו על הקרקע, מעוצבן כל כך.
–
"אני מבין" הוא שמע מלמול והזיז את עיניו אל מייקל שעמד בפתח הדלת ונעל אותה לפני שהכניס את המפתח אל כיס מכנסיו, גורם לשון לגחך בזלזול ולהזיז את עיניו ממנו.
–
"אז אתה שונא אותי" מייקל לחש והתיישב גם הוא על הספה לפני שהוציא מתיקו שני כריכים, "קח" הוא חייך אל שון והגיש לו את הכריך, אבל האסייתי המשיך להסתכל אל האופק ולהתעלם מהאחר.
"אתה צריך לאכול" הפרופסור התעקש והניח את הכריך על רגליו של שון בעוד שהאחר הזיז את הלחם ממנו, מניח אותו על הספה.
"תפתח את הדלת, אני רוצה ללכת" שון דיבר לבסוף, מביט על מייקל בציווי, הוא לא רוצה להיות קרוב אליו יותר מדי זמן.
"תאכל ואז" מייקל אמר בחיוך לפני שפתח את הכריך שלו עצמו ואכל אותו בהשתובבות, מחליט שהכי טוב זה לא להתעלם משון, הצעיר צריך יחס וזה מה שיאפשר למייקל לקבל גם כן יחס משון.
–
"תפתח!" שון התרומם מהספה, לא מתכוון להקשיב לאחר ומייקל רק הביט עליו והמשיך לשבת ולאכול.
"מייקל!" שון צעק בכעס, גורם למייקל רק להרים גבה בשעשוע, "אז אני מבין שאתה לא תפתח" הצעיר מלמל ברוגז לפני שהתכופף במהירות והכניס את ידו לכיסו של מייקל, רוצה להשיג את המפתח בעצמו, אבל מייקל הניח במהירות את ידו מעל לכיס, אוחז בעקיפין במפתח ובכך מונע משון להחדיר את ידו עוד יותר פנימה.
–
מייקל הניח את חצי הכריך שלו על הספה, ממשיך להילחם עם שון לפני שהחליט להתרומם גם הוא.
"תיתן לי את המפתח המזורגג!" שון צעק, גומותיו נלחצות פנימה כשהוא נגס בחוזקה בשפתו התחתונה, ממשיך לנסות לקחת את המפתח מכיסו של האחר שגם כן נלחם נגדו.
"תאכל ואז אני אתן לך ללכת!" מייקל התעקש, מביט על הגבר היפייפה והעצבני שלמולו.
–
"אני מצטער על מה שהיה אתמול" הפרופסור מלמל לפתע כשמצא את זה כרגע נכון להגיד, גורם לשון להביט עליו, "לא היה כלום אתמול!" שון פלט, מביט על מייקל עם מבט לא ברור, "אני כן נמשך אלייך" מייקל המשיך בשלו, עדיין נלחם עם שון על המפתח, "תסתום!" שון צעק, מחזיר את עיניו לכיס המיוחל ומנסה להיכנס עוד יותר פנימה כנגד ידו של מייקל שחסמה אותו מלהגיע למפתח.
"אבל אני לא רוצה לעשות משהו שיכול לפגוע בך" מייקל הסביר ושון נאנח ודחף את האחר, מוותר כבר על להילחם איתו והוא התיישב על הספה, הוא יחכה פשוט עד לשיעור הבא.
מייקל נאנח והתיישב גם כן, מביט על שון שלא הסתכל לכיוונו, "אל תחשוב שלא רציתי, אני כן רציתי" הפרופסור מלמל, שון המשיך להתעלם.
"אבל אנחנו לא בזוגיות בשביל זה" חום השיער הסביר, שומע גיחוך מזלזל מהאחר, "כאילו שאתה לא עשית את זה גם מבלי להיות בזוגיות" הוא הצליח לשמוע את שון ממלמל לעצמו בשקט.
"נכון, אבל אתה שונה" מייקל אמר בקול, נותן לשון להביט עליו בשאלה והמבוגר חייך אליו, "כבר אמרתי שאני מרגיש אליך משהו" הפרופסור מלמל ושון נאנח, "מה שתגיד" הסטודנט פלט, מזיז את מבטו שוב מהאחר.
–
שון פער את עיניו, מופתע כשקיבל ניקור קצר על לחיו ממייקל, "מה אתה עוש-" שון אמר ברוגז, משתתק כשמייקל נשק קצרות לשפתיו, פעם ראשונה שמייקל היה זה שיזם את מגע השפתיים.
"זוז" שון מלמל ודחף את מייקל, נותן לאחר לראות את פרצופו הסמוק לכמה רגעים לפני שהתרומם והלך לקצה השני של הגג.
–
מייקל נאנח כשהביט בשעון שלו, מבין שבקרוב יש שיעור, "בוא לכיתה!" הוא צעק לגבר הרחוק ממנו לפני שלקח את הכריכים והתרומם, זורק אותם לפח ופותח את נעילת הדלת, מצחקק לעצמו כששון רץ במהירות לדלת ודחף אותו לפני שרץ מטה במדרגות.
"הילד הזה" מייקל לחש כשסגר את הדלת ולא נעל אותה, יורד בקצב רגיל במדרגות עד שעמד למול הכיתה ונכנס אליה, מבחין בכך ששון יושב זקוף ומסתכל על הקיר הצדדי, נראה מובך מהכל.
—–
"אתה בא הביתה?" מייקל שאל כששון עבר לידו בסוף השיעור, " לא!" האסייתי מלמל לפני שיצא מהכיתה והלך במהירות ליציאה מהאוניברסיטה, רוצה לברוח ממייקל.
"אני לא בא היום לבר" מייקל אמר אחרי שרץ מעט לשון, "מעולה!" שון אמר בחיוך מזלזל, "קמרון כנראה יבוא כי פרנק בעבודה עד מאוחר" מייקל רצה לשתף, אחרי הכל הוא צריך כבר לחשוב על שון כדייר בבית שלו.
"תהנו, אולי תחזרו להיות ביחד" שון עקץ ומייקל הביט עליו בשאלה, טוב, לפחות עד שנפל לו האסימון והוא חייך לעצמו, שון מקנא?
"אנחנו רק חברים" הפרופסור הסביר לשון את מערכת היחסים שלו ושל קמרון כרגע, "לא שאלתי" שון אמר בכעס, הולך לאופנוע שלו.
—
"הייתי שמח אם תחזור מוקדם היום" מייקל אמר בחיוך כששון כבר התמקם על האופנוע עם קסדה על ראשו, מצליח להסתיר את פרצופו הסמוק.
"תמצוץ לי!" שון ירק ואז הוא השתתק כשהבין את המסר הכפול של מילותיו, רואה שמייקל מביט עליו עם גבה מורמת בשעשוע.
"אידיוט!" שון קילל לפני שברח משם עם האופנוע שלו, מאפשר למייקל לצחוק בקול.
—-
"יפה שלי!" ג'יין חיבק את שון בחוזקה, "אתה נראה טוב יותר" הוא הוסיף כשהסתכל על פניו של שון, "היית נראה מבואס אתמול" הבלונדיני המשיך וקרץ לאחר, מקבל משון מבט כעוס.
"בוא לאכול" ג'יין אמר לבסוף כשסיים להשתעשע והוריד את הסינר שלו, "זה בסדר, אני אכין לנו משהו" הקטן אמר בחיוך לאחר, "אתה? תבשל?" הבלונדיני שאל בחוסר אמונה, יודע ששון היה מבשל בעברו, אבל הוא לא הכין אוכל מעולם מאז שהוא הגיע לבר.
שון הנהן, רוצה להתחיל לנסות לבשל, זה ממש ממש ממש לא קשור לזה שמייקל רוצה לטעום את האוכל שלו, טוב, זה מה ששון לפחות מתעקש להגיד לעצמו.
"אוקיי, תקרא לי כשזה יהיה מוכן" ג'יין אמר בחיוך, נושק ללחיו של שון ומאפשר לו ללכת להכין להם אוכל.
"איפה שון?" קמרון שאל כשנכנס לדירה עם לאקי, "בבר" מייקל הסביר והאחר נאנח בעצב לפני שהתיישב, "רציתי לראות אותו עכשיו" המתולתל התבכיין בזמן שמייקל הכין להם קפה.
"גם אני הייתי מעדיף שהוא יהיה כאן" מייקל לחש לעצמו, לא נותן לאחר לשמוע.
"קרה בניכם משהו לבינתיים?" קמרון שאל את האחר ומייקל כחכח בגרונו, קרה הרבה בזמן הקצר שהם שהו בו יחד, "לא" מייקל אמר ומזג את המים החמים לכוסות עם הקפה.
–
"חבל, אתם מתאימים" הקטן אמר בכנות, מחייך אל האחר שהגיש לו את כוס הקפה.
כשמייקל לא התגונן לדבריו, קמרון הביט על הגבר שישב למולו בסקרון, "אתה דלוק עליו, נכון?" המתולתל שאל בסקרנות, מסתכל על מייקל שהביט עליו ולא דיבר, "אני לא מאמין!" האקס הקטן מחא כף נרגשת, מקפיץ מעט את לאקי ששכב לידו על הספה והפרופסור רק לגם מהקפה.
"בטוח שלא עשיתם כלום?" קמרון שאל בסקרנות ומייקל כחכח בגרונו, "בוא לא נדבר על זה" חום השיער מלמל בלחש והאחר כיסה את פיו בחוסר אמונה, מבין שכן קרה משהו בין השניים.
"התנשקתם? שכבתם? מי הטופ? איך היה?" קמרון הפציץ בשאלות ומייקל נחנק והשתעל כשהקפה נבלע לא כמו שצריך, "קמרון!" בעל הבית אמר ברוגז והאקס המתולתל רק ציחקק בהשתובבות, מחליט להיות עדין עם חברו הטוב ולא לשאול יותר.
–
"הוא כועס עליי" מייקל פלט בשקט, "הוא תמיד כועס עליך" קמרון אמר בכנות וציחקק מעט כשראה את הפרצוף הנרגז של האחר, " אוקיי אוקיי" המתולתל אמר בחיוך, מאפשר לאחר לדבר.
"אעהה" מייקל כמעט וצעק בייאוש, משפשף את פניו, "נעביר נושא" חום השיער אמר לבסוף, לא רוצה לדבר על שון, הוא סתם מתבאס מהמצב למרות שהיה נראה שהאסייתי קצת נרגע אחרי מגע השפתיים.
"יצא לך לברר על סטיבן?" המתולתל שאל בסקרנות ומייקל נאנח בכבדות, "לעולם לא אגלה אם כולם ישקרו לי" הפרופסור אמר והמתולתל נאנח גם כן, מלטף את לאקי, "אולי יום אחד שון יגלה לך" קמרון אמר בתמימות ומייקל לא יכל שלא לצחוק, "רק שון יספר לי, בטח" הציניות הייתה שקופה בקולו והאחר גיחך גם כן, מבין את צחוקו של האחר.
"רוצה להכין אוכל?" מייקל שאל לבסוף, מחליט לבשל כי גם ככה שון אמור לחזור בעוד כמה שעות, והוא גם רוצה לשכוח מכל המחשבות המתישות, "מקובל עליי!" קמרון אמר בחיוך והתרומם, משאיר את לאקי לנוח בספה בזמן שהוא ומייקל התחילו לבשל.
—-
שון לא האמין שהוא כבר עומד מחוץ לדלת הדירה של מייקל, ג'יין הכריח אותו לחזור בחזרה הביתה אחרי שהוא סיפר לו את מה שקרה בזמן שהם אכלו ביחד את האוכל שבישל, הוא סיפר לג'יין על הנשיקה העמוקה שהייתה להם שלשום ועל מה שקרה אתמול בבר ועל מה שקרה בבוקר באוניברסיטה.
האסייתי החזיק בידו מגש עם האוכל שהכין, ג'יין כמובן לא נתן לו ללכת בלעדי זה, הבלונדיני רוצה שמייקל יטעם את האוכל של שון, ואת האמת, גם שון בתוך תוכו רצה לראות איך מייקל יגיב כשהוא יאכל את מה ששון הכין במו ידיו.
–
"קטן עלייך שון" הוא מלמל לעצמו ונשם עמוק לפני שפתח את הדלת בשקט, נעצר לרגע כששמע ציחקוקים מהמטבח והוא כיווץ את גבותיו בשאלה, קמרון עוד כאן?
שון התקדם מפתח הבית, מביט הצידה אל המטבח ורואה את מייקל וקמרון צוחקים ומבשלים ביחד, הם נראו כמו זוג מוצלח, מעבירים אחד לשני מצרכים, משתעשעים ביחד וטועמים את המאכלים המתבשלים מאותה הכף.
שון נגס את שפתו וליבו התכווץ בכאב לא ברור לפני שהוא הסתובב בחזרה ויצא מהבית, הולך אל הפח הירוק שהיה בחוץ וזורק את מגש האוכל לתוכו.
–
"שון?" מייקל שאל כשפתח את דלת הבית אחרי שהוא וקמרון שמעו אותה נסגרת, רואה את שון ליד הפח והוא הביט על האסייתי בחיוך שואל.
שון רק כחכח בגרונו והתקדם לפתח הדלת, "חזרת מוקדם" חום השיער אמר בחיוך, שמח ששון בחר לחזור מוקדם, "מצטער על ההפרעה" הקטן עקץ, 'מצטער באמת שהפרעתי לך ולקמרון לחדש את הקשר' שון חשב לעצמו ברוגז, "אתה ממש לא מפריע" מייקל השיב בכנות, פותח את הדלת עוד יותר, מאפשר לשון להיכנס פנימה.
"שון~" קמרון קרא מהמטבח ושטף את ידיו לפני שהלך לחבק את האחר, "אנחנו מכינים אוכל, רוצה להצטרף?" המתולתל שאל בהתלהבות, רוצה שאולי שון ומייקל יתחברו עוד יותר אם הם יעשו משהו ביחד.
"אני אוותר, אני עייף" שון מלמל, "אה, אז תנוח לבינתיים ותשב לאכול איתנו" קמרון הציע, "אני אוותר, תהינו" שון מלמל והביט על קמרון שהביט עליו בביאוס.
"שון, תאכל איתנו" מייקל אמר בחיוך, רוצה להתקרב לסטודנט שלו יותר, "לא תודה!" הקטן אמר בכעס שקט כשהביט על האחר, לא יודע בעצמו למה הוא מגיב בכזאת קינאה, "אתה לא רעב?" מייקל שאל בדאגה ושון גיחך בבוז, "לא" הצעיר מלמל, "אם תרצה אתה יכול לבוא לאכול" מייקל הציע בחיוך, שם לב לכעס של שון אבל הוא ניסה להתעלם, "מייקל תפסיק לחפור לי!" שון השיב ברוגז, רוצה להוריד את האחר ממנו.
תעשה מה שאתה רוצה!" מייקל אמר גם כן בכעס כשהבין ששון כנראה לא ינהל איתו שיחה נורמלית.
מייקל עקף את המלוכסן ואת קמרון וחזר אל מטבח, חותך את המצרכים בחוזקה, לא מרוצה מתגובותיו הנרגזות של האחר.
"תלך לנוח" המתולתל אמר בחיוך לשחור העיניים, טופח מעט על כתפיו של הצעיר לפני שהלך גם כן למטבח, חוזר למייקל.
שון נשף בכבדות לפני שנכנס לחדר, נועל את עצמו פנים, רק אז מייקל נעצר ונשם עמוק, "הוא עוד יעשה לך בית ספר" הקטן מלמל בגיחוך, מבין שהאחר חלש למעשיו של שון, "אני לא מבין אותו" מייקל אמר בכנות, לא מצליח לקרוא את ההתנהגות של שון, "לאט לאט, יש לכם זמן להכיר אחד את השני" המתולתל טפח על גבו של האחר, מקבל חיוך קטן ואנחה נוספת לפני שמייקל חזר לבשל ביחד איתו.
—-
שון שכב על המיטה, מכרסם את פיו התחתון בזמן ששמע את שני האחרים מצחקקים ברקע, היה אפשר לשמוע את רעש הצלחות והכלים, והוא הבין שהם מתחילים לאכול.
"אל תקרא לו" הוא הצליח לשמוע את מייקל אומר לקמרון והוא גיחך בכעס, לוקח את כדור השינה ומחליט לישון מבלי להחליף בגדים או להתקלח, מעדיף להירדם כמה שיותר מהר.
תגובות (0)