תרפא אותי, פרופסור -פרק 25-

"ס-סטיבן" שון מלמל כשהגבר החייכן התקרב אליו, שניהם התאמנו כהרגלם על הפסנתר, "אני יכול לנשק אותך?" הנער בן ה15 שאל את האסייתי בן ה13 שהביט עליו בעיניים פעורות, "מ-מ-מה?" הקטן מלמל בחוסר הבנה, סטיבן אמר מה?

הגדול יותר חייך, שולח את ידו ללחיו של האחר לפני שניקר במהירות את שפתיו של שון שסגר בחוזקה את עיניו, "רוצה להיות חבר שלי?" הצעיר יותר שמע את סטיבן ממלמל והוא פתח את העיניים בשאלה, "א-אבל אנחנו בנים" שון לחש, עדיין קרוב לסטיבן, "אז מה" חום השיער אמר בחיוך, "אני אוהב אותך" הוא הוסיף וליבו של שון צנח, "סטיבן" הקטן לחש בחיוך מבויש לפני שניקר את שפתיו של האחר המרוצה, הוא נפל בפח של סטיבן שהעמיק את הנשיקה בניהם, יושבים על ספסל הפסנתר ומתחילים את הקשר שלהם מהיום.
——

"שון לקום!" מייקל דפק על הדלת, מעיר את שון שפער את עיניו והביט על התיקרה למשך זמן מה, "מה זה היה עכשיו?" שון מלמל, מרגיש את פעימות ליבו החזקות והוא נאנח ועצם את עיניו.

"קום!" הוא שמע שוב את מייקל, "א-אני קם" שון השיב והקריאות נעלמו, האסייתי התרומם לישיבה, "לא היה לי התקף" הוא לש לעצמו, עדיין ידו על לוח החזה המשתגע שלו, "אני עדיין אוהב את סטיבן, פתטי" הוא מלמל לעצמו בגיחוך מזלזל לפני שהתרומם מהמיטה, לוקח בגדים ומגבת לפני שיצא מהחדר.
–

"בוקר טוב~" מייקל אמר בחיוך משועשע לשון מהמטבח כשהוא יצא מחדרו, אבל אז המבוגר ראה את מבטו המבולבל של האחר שהיה כאילו ושקוע במשהו אחר.

הפרופסור רק בחן אותו, צופה בו נכנס למקלחת, "מתי אני אצליח להבין אותו?" חום העיניים שאל את עצמו לפני שהכין להם אוכל לאוניברסיטה.

–
שון ניגב את האדים שבמראה והביט על עצמו ארוכות, "למה?" הוא שאל את עצמו מהמראה, "למה הלב שלך עוד פועם ככה בגללו?" הוא המשיך לשאול ונאנח כשלא מצא תשובה, גם אחרי מה שסטיבן עשה לו, גם אחרי הטראומה, הסיוטים, הסבל, ההתקפים והכאב, שון עדיין מרגיש רגשות לסטיבן.

–
האסייתי ניער את ראשו, מעדיף לשכוח את זה לפני שיצא מהמקלחת, לא מביט על מייקל והולך ישירות אל חדר הכביסה, לאחר מכן הוא הלך לחדרו, מבטו על הריצפה והוא פשוט נתן לרגליו להוליך אותו.

—
מייקל הביט בבלבול על הגבר שנכנס אל חדרו, לא מבין למה שון מתנהג ככה, יש מצב בגלל השיחת טלפון מאתמול?

–
"קפה" מייקל אמר בחיוך כששון יצא עם תיקו מהחדר והצעיר הלך אליו ולקח את הקפה, נשען על השיש ומקבל מבט ממשוך וסקרן ממייקל שעמד גם כן שעון לידו, "מייקל?" שון שאל והסתכל על הפרופסור שכבר הסתכל עליו, "מממ?" המבוגר מלמל בשאלה, לוגם מהקפה שלו.

שון חשב לכמה רגעים, "תגיד לי שאתה אוהב אותי" שון אמר בחדות והאחר כמעט ונחנק מהקפה שלו, "מ-מה?" מייקל שאל בחוסר אמונה, "אל תשאל שאלות, גם אם אתה לא, תגיד לי" שון התחנן וחום השיער הסתכל עליו לכמה שניות, מנסה להבין אותו.

"אני אוהב אותך" מייקל אמר, כנות נשמעת ממילותיו ושון הרגיש שפעימות ליבו מתחילות להתחזק אחרי שליבו צנח מטה, "אוקיי" הקטן לחש והחזיר את מבטו לאופק, שותה מהקפה שלו, מרגיש הקלה שרגשותיו לסטיבן נעלמו באחת.

הפרופסור המשיך להביט עליו, ליבו פועם גם כן בחוזקה והוא לא מאמין שהוא באמת אמר את זה לשון כרגע והאחר לא הגיב בכעס.

"אתה יכול להסיע אותי היום?" שון שאל בהפתעה ומייקל הרים גבה בשאלה, לא מבין מה קורה לשון היום, "אוקיי" הפרופסור מלמל לבסוף, מקבל הנהון מרוצה משון שחייך לעצמו קלות, אם מייקל מצליח להשכיח ממנו את סטיבן, אז הוא צריך להתקרב אליו יותר.
—

שון הכניס את הכריך לתיקו אחרי שסיים את הקפה, "יש עוגיות?" שון שאל בחיוך ומייקל היה צריך לעכל את ההתנהגות של האחר לפני שהנהן ופתח את הארון שמעל ראשו, מוציא משם קופסת עוגיות ונותן לצעיר ממנו שלקח את הקופסה והוציא ממנה כמה עוגיות לפני שהחזיר את החבילה למייקל שהחזיר אותה בחזרה, מסתכל על איך שהאסייתי אוכל ברצון את העוגיות הקריספיות.
–

"צריך ללכת" הפרופסור אמר אחרי שהסתכל על השעון שלו ושון הנהן והכניס את הביס האחרון לפיו והלך אל היציאה, מייקל הלך אחריו, מניע את ראשו מצד אל צד בשאלה.
—

שון התיישב במושב הקידמי וחגר את עצמו, אחריו גם מייקל נכנס והתיישב לצידו למול ההגה, חוגר את עצמו גם כן ומביט לשנייה על שון לפני שהתניע את הרכב ונסע איתו לאוניברסיטה ביחד.
–

'צריך להיפגש' שון שלח לברטה הודעה.

'תבוא אחרי הלימודים' היא שלחה לו אחרי שניות ספורות.

'סגור' הוא שלח לה בחזרה וחייך קלות, הוא צריך לדבר איתה.
–

חום העיניים פזל בסקרנות על שון, מסוקרן לדעת עם מי הוא מדבר ולמה הוא מחייך ככה.

"שון?" מייקל שאל לפתע והאחר הרים אליו את עיניו בשאלה, הפרופסור חשב אם לשאול את האחר לפשר התנהגותו אבל הוא בסוף נאנח וחשב על שאלה אחרת, "למה אתה מעשן רק באוניברסיטה?" מייקל הצליח למצוא שאלה ושון כחכח בגרונו, "אני לא אוהב את האוניברסיטה, אז זה מרגיע אותי" הצעיר מלמל בשקט, מקבל מבט קצר ממייקל לפני שהפרופסור החזיר את עיניו לכביש, "אני מבין" חום השיער לחש.

"אז זה אומר שאתה אוהב את הבית שלי?" מייקל הוסיף בשאלה, משתובב עם האחר שגיחך בבוז ורק שתק, המבוגר חייך בהקלה- שון חזר לעצמו.

–
"הוספת את המספר שלי?" מייקל שאל ושון ציקצק, "נואש" הצעיר מלמל והאחר צחק בקול, שון כל כך חמוד בעיניו כשהוא מנסה להיות עוקצני, "אני אוסיף בשביל שלא תחפור לי" שון אמר ברוגז ושמר את המספר טלפון שהיה רשום לו בשיחות הנכנסות, "איך שמרת אותי?" מייקל שאל בחיוך, "אידיוט" שון מלמל בחיוך משועשע והפרופסור נאנח בצחקוק, לפחות שון שמר אותו.

–
"קרה משהו לאופנוע?" מייקל שאל בסקרנות, "לא" שון השיב, "אז למה אתה לא נסעת איתו?" המבוגר יותר שאל, "לא שאני מתנגד לזה שאתה נוסע איתי" מייקל מיהר להגיד והאחר חשב לעצמו כמה רגעים, "אתה מצליח להסיח את דעתי" הצעיר אמר בכנות ומייקל הרים גבה בשאלה, "ממה?" הפרופסור רצה לדעת ושון הסתכל עליו וחייך לעצמו, חושף את גומותיו, "ממישהו" הוא לחש והחזיר את מבטו קדימה ומייקל רק היה מבולבל עוד יותר.

"ממי?" מייקל שאל והחנה את המכונית ליד האוניברסיטה, שון נשם עמוק ושיחרר את עצמו מהחגורה, "מישהו" הוא לחש שוב לפני שפתח את הדלת ויצא החוצה עם תיקו, נותן למייקל לשבת לכמה שניות ברכב הסגור ולחשוב על אפשרות, "סטיבן?" הוא שאל את עצמו ויצא מהרכב, מביט על דמותו של שון שהתרחקה מהרכב, גם הפעם שון לא עישן ונכנס ישירות אל האוניברסיטה.

"אין מצב" מייקל מלמל לבסוף, לא נראה לו הגיוני שסטיבן קשור לזה, אחרי הכל הם בני דודים והוא האחרון שישכיח משון את בן משפחתו.

—-
מייקל נכנס לכיתה, מחייך אל התלמידים ורואה ששון יושב זקוף על הכיסא בזמן שעצם את עיניו, גבותיו מכווצות, ושוב מייקל האמין שהצעיר שקוע במחשבות

שון נאנח ופקח את עיניו, מה פשר החלום שהוא חלם לעזאזל ולמה הוא לא קיבל התקף? יכול להיות כי זה זיכרון לפני ההתעללות? שחור השיער גירד בראשו, מביט על השולחן, לא מבחין במייקל ובמיר שהביטו עליו.
–

הוא הרים את ראשו כשמייקל התחיל לדבר ולהסביר על משהו טיפשי שהוא כנראה בחיים לא יבין, שון נגס בשפתו התחתונה, מעדיף להסתכל על מייקל ולנסות להתרכז בו, ככה סטיבן יעלם לכמה רגעים ממחשבותיו.
–

"לגג!" שון הפציר כשנעמד ליד מייקל כשניגמר השיעור, מקבל ממייקל מבט שואל לפני שיצא הוא מהכיתה והלך אל הגג, יושב על הספה ומחכה לפרופסור שיגיע וימנע ממנו שוב פעם לחשוב על הגבר שרצה לשכוח.
–

שון הזדקף בישיבה כשראה את מייקל נכנס לגג ונועל אותו, הוא נאנח בהקלה לפני שהאחר התקדם אליו והתיישב לצידו, "מה יש לך היום?" הפרופסור שאל ברצינות והוציא את הכריך מתיקו, "כלום" שון מלמל והוציא גם הוא את הכריך מהתיק שלו, מביט לכמה רגעים על מייקל שהסתכל עליו גם כן לפני שהוא פתח את הכריך והתחיל לאכול אותו בשקט, מייקל התחיל לאכול אחריו.
–
"שון?" מייקל שאל והאחר הסתכל עליו, ממצמץ מהר כשמייקל ניגב את צד פיו שלו ושוב ליקק את אגודלו המנגבת, "תפסיק לעשות את זה" הצעיר מלמל וניגב את פיו, מקבל חיוך משתובב מהפרופסור, "תפסיק להתלכלך ואז אני אפסיק" מייקל מלמל בשעשוע ושון הביט עליו ברוגז.
–

"עם ההתנהגות שלך אני לא מתפלא למה אתה רווק" המלוכסן עקץ, "מי אמר שאני רווק?" מייקל שאל ברצינות ושון הביט עליו בפליאה, ליבו מתכווץ בכאב לא ברור, "א-אתה בזוגיות?" שון שאל בחוסר אמונה, מייקל נמצא במערכת יחסים? ליבו התחיל לפעום במהירות והוא הרגיש איך שביטנו מתכווצת ואיך שהאוויר מתקשה להיכנס לריאותיו.

"אפשר להגיד" מייקל השיב בחיוך והצעיר הביט עליו בכעס, לא מאמין שמייקל ככה השלה אותו ואפילו בגד ביחד איתו עם מי שזה לא יהיה, מתקשה לנשום כמו שצריך.

"אידיוט" שון מלמל והזיז את עיניו, מחזיק את עצמו מלבכות והמבוגר הביט בהלם על שון שהיה נראה כל כך מבואס ממילותיו, "אתה אוהב אותי?" מייקל שאל לפתע ושון רק הוציא "פף" שקט מגרונו, "אתה כל כך חמוד" המבוגר אמר וליטף את שיערו של שון שנרתע ממנו.

"אל תיגע בי!" שון הרים את טונו, "שון זה היה בצחו-" מייקל רצה להסביר לאחר שהוא רק השתעשע איתו, אבל אז הוא ראה את הדמעה של האחר בורחת מעיניו לפני ששון ניגב אותה במהירות, מייקל התחיל לשמוע את הנשימות המהירות של שון והוא הביט עליו בבלבול.

'שיט' שון חשב לעצמו כשהרגיש שההתקף מתקרב, מייקל השיב בו זיכרונות שהוא לא רצה לזכור, גם למייקל יש בן זוג אחר כמו שהיה לסטיבן, שניהם צוחקים עליו.

–
מייקל נאנח והניח את הכריך לצידו לפני ששלח את ידיו לפניו של שון וסובב אותם אליו, רואה את עיניו הדומעות של האחר שניסה לברוח ממבטו ולהסדיר את נשימותיו, הצעיר פחד לקבל התקף למול מייקל.

"אני רק צחקתי" מייקל אמר בחיוך, "אם כבר, אז אני ביחסים איתך" הוא הוסיף, גורם לאחר להביט עליו.

נשימותיו של שון המשיכו להתקצר והוא אחז בחוזקה בספה, לא מרוכז במה שמייקל באמת אומר והוא היה עסוק בלהתמודד עם ההתקף המתקרב.

"שון?" מייקל שאל כשראה את ההתנהגות של שון, "תזוז" הצעיר לחש והזיז את ידיו של האחר ממנו, מניח את הכריך גם כן על הספה ולוקח את תיקו לפני שהתרומם לעמידה, אבל כשהוא נעמד רגליו התחילו לרעוד והוא מצא את עצמו מתיישב על הריצפה באחת.
–

"מה קרה?" הפרופסור שאל בלחץ והתיישב לצד שון עם ברכיו.
ככל ששון פחד לקבל התקף למול מייקל, ההתקף התחזק והוא התקשה לנשום, "ת-תזוז" שון ביקש בלחש, "תלך" הוא הוסיף, רוצה שמייקל יעזוב אותו לבד, ככה הוא יוכל לקחת כדור.

"שון?" מייקל שאל שוב ונגע בכתפיו של האחר שרעד מתחתיו, "שון מה קרה?" מייקל המשיך לשאול והאחר רק הביט בו בחוסר מילים, "א-אתה כמוהו" שון לחש לפני שלא הצליח לנשום בכלל, אוחז בחוזקה בתיק שלו ועוצם את עיניו בכוח.

"אתה לא יכול לנשום?" המבוגר שאל כשהבחין במצבו של האחר וכששון צנח לשכיבה על הריצפה מייקל זינק ואחז בראשו, רואה איך שכל גופו של האחר רועד מתחתיו ואיך שדמעותיו של האסייתי נופלות במהרה מעיניו.

"שון?!" מייקל צעק, דמעות ממלאות את עיניו בזמן שליטף את פניו של האחר, לא יודע מה לעשות.

שון המשיך להיאבק עם עצמו, מרגיש שהוא עוד שנייה יאבד את הכרתו אם הוא לא יקח את כדור ההרגעה.
–

הפרופסור נשם עמוק כשהחליט על מה שהוא צריך לעשות, הוא לקח כמות גדולה של אוויר לתוכו לפני שסגר את אפו של שון וחיבר את שפתיהם, מחדיר את האוויר לתוך פיו של הרועד.

שון שיחרר את תיקו ואחז בחוזקה בכתפיו של מייקל כשמעט אוויר נכנס לגרונו והפרופסור עשה זאת שוב, לוקח אוויר ושוב מנשים את שון בחדות, נאבק עם ההתקף.

"שון?" מייקל שאל שוב וליטף את פניו של האחר שהצליח לנשום מעט, "ע-עוד" שון ביקש והאחר הנהן, דמעות יורדות מעיניו בזמן שהנשים שוב את הצעיר ממנו, מאפשר לקטן להסדיר את נשימתו.
–

הצעיר עצם את עיניו, מרגיש איך שגופו מתחיל להירגע באיטיות, "שון?" הוא שמע את הפרופסור ממלמל והוא פתח את עיניו, מבחין סוף כל סוף במייקל כמו שצריך, רואה שחום העיניים בוכה.

"א-אני בסדר" האסייתי אמר, מנגב את דמעותיו שלו לפני שניגב את של מייקל באיטיות, "אני בסדר" הוא אמר שוב.

ואז עיניו נפערו, הוא בסדר? הוא בסדר מבלי הכדור? מה?

"רגע" שון מלמל והתרומם לישיבה, מייקל תמך בו ועזר לו להתיישב והאסייתי נשם עמוק, "אני בסדר!" הוא אמר בחיוך והתחיל צחקק לעצמו, מסתכל על המבוגר המבולבל שעדיין לא הצליח לעכל את מה שהלך פה.

"שון תסביר לי מה קורה כאן בבקשה!" מייקל כמעט וצרח, לא מבין איך שון יכול לצחוק כרגע והצעיר נאנח, "אני אשאל אותך משהו" שון לחש והאחר הביט עליו בשאלה, "אתה באמת בזוגיות עם מישהו כרגע?" הצעיר שאל ומייקל הניע את ראשו לשלילה, "צחקתי" הפרופסור מלמל בשקט, מביט על חיוכו הקטן של שון, "יופי" האסייתי לחש לעצמו, "תודה" הוא הוסיף בחיוך ומייקל חייך אליו קלות, מנסה להבין את הכל.
–

"יש שיעור" שון אמר אחרי שהם הביטו אחד על השני בשקט לפני שנעזר בכתפיו של מייקל והתרומם באיטיות לעמידה, מושך את תיקו למעלה אבל כנראה שהתיק נפתח מהמאבק עם עצמו וכל התוכן נפל לריצפה.
–

מייקל הביט בבלבול על שתי חפיסות הכדורים שנפלו ברשרוש מטה על הריצפה לידו, הוא לקח אותן וקרא את הכתוב "דיפנהידראמין" הוא קרא בקופסא אחת, "דיאזפאם" הוא קרא מהקופסא השנייה לפני ששון במהירות התכופף וחטף אותן מידיו, מביט על הפרופסור בבהלה לפני שהכניס את כל מה שנפל לתיקו.

"אל תיגע בדברים שלא שלך!" שון צעק בלחץ, סוגר את התיק והולך כמה צעדים אחורנית כשמייקל התרומם, "אלו שלך?" מייקל שאל, הוא לא באמת ידע מה הם התרופות האלו אבל לפי השמות זה היה נשמע די רציני, "לא!" הצעיר אמר בכעס, "לעזאזל" הוא לחש לעצמו והביט ברוגז על חום העיניים.

"המפתח!" שון דיבר בחדות, כועס על מייקל והפרופסור רק נאנח והביא לו את המפתח, מבין שעדיף להקשיב לו כרגע.

שון חטף את המפתח מידו של האחר לפני שהלך במהירות לדלת, פותח אותה ומשאיר את המפתח במנעול לפני שירד למטה, "אידיוט" שון קילל בשקט את האחר, מנגב שוב את עיניו.

–
מייקל שינן את השמות במוחו, לוקח את הטלפון מכיסו ומחפש את השמות באינטרנט.

ואז הוא קפא במקומו, מבין שאלו תרופות שינה והרגעה.

"א-אין מצב" הוא לחש לעצמו, לא מסוגל לקשר את הגבר הקשוח שהכיר לתרופות האלו, אבל אז הוא נזכר בקשיי נשימה של האחר ובהתנהגות המשונה של שון שיצא לו לראות לא מעט פעמים.

"מה קורה כאן?" הוא שאל את עצמו ונגס בפיו התחתון, "אני כמו מי?" הוא שאל שוב כשניזכר בדבריו של שון.
הצעיר אמר לו שהוא כמו מישהו, כמו מי הוא יכול להיות?

"סטיבן?"
מייקל הזכיר את שמו של בן דודו כבר פעמיים היום, כל התשובות לשאלות שלו הגיעו בסופו של דבר אל סטיבן, למה? הוא בטוח שיש שם משהו, אבל רק אם הוא היה יכול לדעת איפה סטיבן נמצא או איך הוא קשור לשון, כנראה שמייקל היה מבין טוב יותר את המצב.

הוא לבסוף נאנח לעצמו וניגב את עיניו הלחות, "מעולם לא בכיתי" הוא ציחקק על עצמו כשהבין שמזה שנים ארוכות הוא בכה שוב והכל בגלל שון.

–
מייקל הלך ליציאה, זורק את הכריכים לפני שלקח את המפתח מהמנעול ויצא מהגג, יורד במדרגות אל הכיתה, שם הוא פגש לכמה רגעים את עיניו של שון לפני שהן ברחו ממנו והוא התחיל ללמד.

—-
"שון חכה!" מייקל קרא ורץ אחרי האסייתי שנעצר ונשען על גדר האוניברסיטה, "אתה לא הולך להסביר לי מה קרה לך ומה הכדורים האלו?" מייקל שאל ברצינות אבל שון הביט עליו בכעס מפוחד, "תסתום!" הצעיר הזהיר עם מילותיו ומייקל נשף אוויר בכבדות, "אתה באמת משהו מיוחד!" מייקל השיב גם כן בכעס, "הזמנתי מונית, אתה יכול ללכת" שון פלט, לא מגיב לדבריו של הפרופסור.

"איך שאתה רוצה" מייקל מלמל לפני שהלך ממנו אל תוך הרכב, נוסע משם כמה שיותר מהר ורק אז שון הניח את כפות ידיו על פרצופו ונאנח עמוקות, לא מאמין שמייקל עלה עליו.

—-

"קרה משהו" ברטה לא שאלה, יודעת לפי פרצופו של היושב מולה שמשהו לא טוב קרה, "אני אתחיל מההתחלה" שון אמר והיא הנהנה, רואה עד כמה שהוא רציני.

"חלמתי היום על סטיבן" הוא הסביר והיא הקשיבה, "אבל לא חטפתי התקף" הוא הוסיף והיא הביטה עליו בשאלה, "לא חלמתי על התקופה ההיא, חלמתי על הנשיקה הראשונה שלי ושל סטיבן, שזה למעשה היה היום הראשון שהתחלנו לצאת" הוא מלמל וכחכח בגרונו בעצבנות, "לא חלמת על תקופת ההתעללות, אולי זאת הסיבה שלא חטפת התקף?" היא הניחה לעצמה בחיוך ושון הנהן כשהסכים איתה.

"אבל פעם, לא משנה מה חלמתי, כל עוד סטיבן היה שם הייתי חווה התקף" הוא מלמל בשקט והיא הנהנה כשידעה זאת, "אני מניחה לעצמי שאתה במצב טוב לאחרונה" היא השיבה והוא הביט עליה לפני שנאנח בייאוש, "אני חושב שאני עדיין מרגיש אל סטיבן משהו" הוא ענה ולא הגיב לדבריה הקודמים.

המבוגרת רשמה את דבריו, "איך אתה יודע?" היא שאלה והוא חשב לרגע, "הלב שלי פעם נורא חזק אחרי החלום" הוא הסביר, "הלב יכול לפעום חזק אחרי הרבה דברים אחרים" סגולת השיער מלמלה בחיוך ושון הביט עליה, מנסה להבין אולי היא צודקת.

"חלמת על האהבה הראשונה שלך, על הנשיקה הראשונה שלך ועל תחילת הקשר הראשון שלך" ברטה אמרה, "זה הגיוני שרגעים משמחים כאלו יתנו לך להגיב שונה ולהזכיר לך זיכרונות טובים" היא הסבירה והוא נגס בשפתו התחתונה.

"אתה רוצה לגעת בסטיבן? לנשק אותי? לדבר איתו? לצחוק איתו? לשכב איתו?" הפסיכולוגית שאלה ברצינות ושון הניע במהירות את ראשו לשלילה, "ואתה חושב שזה אומר שאתה עדיין מרגיש אליו משהו?" היא שאלה והוא צחקק בהקלה כשהבין את דבריה, "א-אז אני לא אוהב אותו?" הוא שאל והיא צחקקה בחזרה, "את זה אתה צריך לדעת, אבל אם זאת הייתי אני, כנראה שזה לא היה מישהו שאני אוהבת" היא ענתה בחיוך ושון חייך לעצמו.

"יש לך מישהו כזה במקרה? שאתה רוצה לעשות איתו את הדברים האלו?" היא שאלה בסקרנות והוא הביט עליה בפליאה, מכחכח בגרונו כשהאדם הראשון שעלה לו לראש הוא מייקל ושון העדיף לשתוק והיא חייכה קלות, מבחינה בהתנהגות שלו.

"א-אני אמשיך" הוא הוסיף בגמגום כשרצה להעביר נושא והיא הנהנה, "עברתי התקף היום אחרי שמישהו אמר לי שהוא יוצא עם מישהו אחר, אחר כך הבנתי שהוא רק עבד עליי" הוא לחש, לא רוצה להגיד את שמו של מייקל בפני הפסיכולוגית, "אני מניחה לעצמי שאתה לא תגיד לי מי זה המישהו הזה, נכון?" היא שאלה בחיוך והוא הנהן, "במקרה המישהו הזה הוא מישהו שהיית רוצה לעשות איתו את הדברים שאמרתי?" היא שאלה והוא שוב כחכח בגרונו ושיחק עם אצבעותיו, "א-אני לא יודע" הוא השיב בבלבול, "אני מבינה" היא ענתה בטון מרגיע, נותנת לאחר תחושה שהכל בסדר.

"ב-בכל מקרה" האסייתי אמר וברטה הסתכלה עליו בסקרנות, "עברתי התקף כשהוא היה ו-והוא עשה לי הנשמה" הוא לחש והיא הביטה עליו בשאלה, "זה עזר לך?" היא שאלה ברצינות והוא הנהן, "כן, הצלחתי לנשום ולהירגע אחרי זה" הוא אמר לה והיא הביטה עליו בפליאה, מחייכת אליו בשמחה.

"ואו שון" המבוגרת אמרה בשמחה והוא חייך אליה מעט, "יכול להיות שאתה מאוהב!" היא אמרה, שוב לא שואלת ומציבה עובדה, "מ-מה?" הוא שאל בחוסר אמונה והיא חייכה אליו, "הלב שלך פועם חזק כשאתה לידו?" הוא הנהן לשאלתה, באמת הלב שלו פועם בחוזקה בגלל מייקל, "הוא עוזר לך לשכוח את סטיבן?" היא הוסיפה לשאול והוא נגס בשפתו התחתונה והנהן לשאלתה שוב, "אתה בסדר עם לנשק אותי?" הוא הנהן באיטיות, מגרד את עורפו בביישנות, "אתה בסדר עם לשכב איתו?" הוא שתק , לא יודע באמת את התשובה לכך, אחרי הכל מייקל טופ וזה עדיין מרתיע אותו, "אתה התאכזבת כשהוא אמר לך שהוא יוצא עם מישהו אחר?" היא המשיכה לשאול כשראתה שהוא לא מתכוון לענות על השאלה הקודמת ושון הנהן באיטיות לשאלה האחרונה.
–

"עכשיו תגיד לי אתה, אתה מאוהב בו?" היא שאלה ברצינות ושון הביט עליה עמוקות לפני שחשב על מייקל לכמה רגעים.

"כ-כן"
הוא השיב והביט עליה בעיניים פעורות, לא מאמין שהוא אמר את זה.

"מעולה" היא חייכה והוא חייך גם כן, אבל אז חיוכו צנח, "הוא ראה את הכדורים" הוא לחש והיא הביטה עליו עמוקות, "ואתה מפחד שהוא יגלה על העבר שלך ועל הטראומה שלך?" היא שאלה אותו, "מאוד" הוא ענה וגיחך בייאוש, "אני כל כך מפחד מזה" הוא הוסיף והיא נאנחה, "זה טבעי לפחד, אבל אם הוא אוהב אותך, אני חושבת שהוא יצליח לעזור לך" ברטה אמרה ברצינות ושון נאנח, "זה יותר מסובך מזה" הוא הסביר, אחרי הכל מייקל הוא הפרופסור שלו, מייקל הוא הבן דוד של סטיבן ושון לא ידע בוודאות אם הרגשות של מייקל כלפיו הם באמת אהבה.

—
מייקל התהלך בבית, מחזיק במפתח הספייר של חדרו של שון, "זהו" הוא אמר לעצמו כשהחליט כן לפתוח את הדלת.
–

הפרופסור נעמד בחדר, נושם עמוק לפני שפתח את ארון הבגדים, מפיל כמה מהם על הריצפה, מחפש אולי רמז שיעזור לו להבין משהו, אבל הוא לא מצא כלום וקילל חלושות, הוא השאיר את הארון פתוח ונאנח לעצמו לפני שעיניו נפלו על השידה שליד המיטה.

מייקל בלע את רוקו לפני שפתח את מגירת השידה העליונה, הוא השתנק וחסם את פיו כשהתגלו לפניו עשרות קופסאות של כדורים משני הסוגים שראה כבר אצל שון, "שיט" הוא לחש והניח את ידו על מצחו, "מי אתה שון?" הוא שאל והתיישב על המיטה, לא מסוגל להחזיק את עצמו.