תרפא אותי, פרופסור -פרק 30-

ברטה הסתכלה עליו, רואה איך ששון זורח ומצחקק לעצמו, אם היא לא הייתה מכירה אותו כנראה שהיא הייתה חושבת שהוא לחלוטין משתגע, אבל היא כבר יודעת ששון מספיק משוגע בשביל להשתגע רק עכשיו.

"המצב רוח שלך טיפונת השתנה מהמפגש שלנו אתמול" היא התחילה לדבר, מגישה לשון סוכרית זכוכית והוא לקח אותה בשמחה, מוציא עם שיניו את הממתק מהעטיפה ישירות אל תוך פיו, ממתיק את הרגשתו הכבר מתוקה עוד יותר.

"אבל קודם כל נתחיל במה קרה לך ביד? אני מקווה שזה מה שאני חושבת שזה" היא אמרה ברצינות ושון הביט על ידו החבושה ואז עליה בחיוך משועשע, יודע ממה היא חוששת, "לא חתכתי את עצמי ברטה" הוא הרגיע אותה, נותן לה לנשוף אוויר ברוגע מפיה, "נכוויתי קצת כשניסיתי לבשל" הוא הסביר והיא הנהנה, "תהיה זהיר, זה יכול לגרום להתקף" היא אמרה, יודעת כבר מה יכול לגרום לו להעלות זיכרונות מהעבר.

"את האמת שקיבלתי" הוא מלמל והיא נאנחה בכבדות, "אבל שוב הצלחתי להירגע מבלי כדור" הוא הוסיף והיא הביטה עליו בהפתעה, "עוד פעם המישהו הזה?" ברטה שאלה ושון חייך חיוך גדול, נותן לה להבין עוד לפני שהוא הנהן אליה.

"התחלנו לצאת, אני אוהב אותו" הוא מלמל והיא באמת הייתה מופתעת, לא מאמינה שהרגע הזה הגיע, שון הגיע אליה כילד שבור ומפוחד, אחד שלא בוטח באף אחד חוץ מפול, עם השנים היא ראתה איך שהוא משתנה לאט לאט, אבל היא לא באמת חשבה שהוא יצליח להיפתח בכזאת מהירות למישהו עד למצב של להתאהב בו ולהתחיל זוגיות.

"הוא כנראה מיוחד" היא אמרה בחיוך והוא הנהן במהירות, "מאוד, אני מרגיש כאילו ואני בחלום כשאני איתו" האסייתי מלמל, מוצץ את הסוכרייה שהפרישה עוד מתיקות בפיו, "חלום טוב כמובן" הוא הוסיף כשראה את מבטה השואל והיא הנהנה בחיוך, כותבת את זה.

"שכבתם?" היא שאלה בסמכות, יודעת ששון לא ירים גבה מהשאלה החטטנית, "כ-כן" הצעיר מלמל, משחק עם אצבעותיו, "אני מניח לעצמי שהשאלה הבאה שלך תהיה מה הייתה העמדה שלי במהלך הסקס, נכון?" הוא שאל אותה בזמן ששילב את רגליו, "צדקת" היא צחקקה, "אבל אתה לא חייב לענות כמובן" היא מיהרה להגיד, "הייתי הפסיבי" הוא אמר לה בכנות והוא יכל לראות את חיוכה המרוצה בזמן שכתבה דבר מה על הדף, "את עד כדי כך מרוצה שמישהו הצליח לחדור אלי?" הוא שאל בהשתובבות והיא גיחחה, מרימה לו גבה בשעשוע, שוב פעם מורידה מסמכותה לפניו והוא הודה לה על כך כרגיל.

"איך היה?" היא שאלה ברצינות, "היה לך התקף?" היא שאלה שוב ושון חייך, "לא היה לי התקף אבל פחדתי נורא" הוא התחיל והיא הנהנה בהבנה, היא גם ככה לא באמת תיארה לעצמה שיהיה לו קל בהתחלה, "אבל הוא הרגיע אותי לא מעט ויצר איתי הרבה קשרי עין, הוא גם נגע בי והראה לי שהוא איתי בכל המובנים, מה שעזר לי להתרגל למצב" הוא הסביר והיא הנהנה, כותבת נקודות, "הוא גם קיבל את הצלקות שלי בצורה טובה, זה מצא חן בעיניי" הוא גיחך, ממשיך לשחק עם הסוכרייה בפיו והיא חייכה אליו, מקשיבה לדבריו כמו שצריך.

"הוא בן אדם טוב" היא השיבה ושון פלט "מממ" בהסכמה לפני שהמשיך את דבריו, "פחדתי שזה יהיה גרוע, הזיכרונות האחרונים שזכרתי כבוטום היו מסטיבן וכפי שאת יודעת הם לא באמת היו טובים" הוא גיחך והיא נאנחה ברצינות, "אבל זה היה מדהים, הופתעתי בעצמי מכמה שאהבתי את התחושה הזאת, להתחבר שוב עם מישהו שאתה אוהב שממלא אותך לא רק מוחשית, אלא גם נפשית, זה משהו שכנראה הגוף שלי התגעגע אליו" האסייתי אמר בחיוך, מסמיק מעט וברטה חייכה בהקלה.

"אני מניחה לעצמי שסיפרת לו את מה שקרה לך?" היא אמרה ושאלה כאחד ושון הנהן, "לפני ששכבנו סיפרתי לו את זה, כנראה שכל הרגשות שהיו באוויר גרמו לנו לשכב בסופו של דבר" הוא ענה על שאלתה והיא המשיכה לכתוב נקודות, שמחה שסוף סוף היא יכולה לכתוב דברים יותר טובים מאשר עצובים בשיחות איתו.

"אתה בוטח בו?" סגולת השיער שאלה ברצינות וכאן שון נאנח והיא יכלה לראות את פרצופו המשתנה, "כן ולא" הוא ענה, נוגס בסוכריה הכבר דקיקה לפני שבלע את חלקיקי השברים המתוקים.

"שלא תביני אותי לא נכון! אני כן בוטח בו מאוד, לא סתם שכבתי איתו כבוטום וסיפרתי לו את מה שקרה לי, הוא הצליח אפילו להרגיע אותי מבלי כדור הרגעה" הוא מיהר להגיד לה, לא רוצה שתחשוב שמייקל לא חשוב בשבילו והיא הנהנה, כבר יודעת את זה לפני שאמר לה, "אבל עדיין יש בי חוסר אמונה קטנטן, אני מניח לעצמי שאני עדיין מפחד להיפגע" הוא נאנח, "אמרת לו את זה?" היא רצתה לדעת והוא הנהן, "כן, הוא קיבל את זה די בסדר, אני מניח לעצמי שהוא קצת עצוב בשבילי" האסייתי השיב, מיישר את רגליו.
–

"אתמול היה לך חתיכת יום" היא ציחקקה והוא הנהן לה במהירות, צוחק איתה ביחד, "שלא לדבר על זה שברנדון הגיב בדרמטיות יתר על הנושא" הוא צחק ברשעות, לא אוהב את הקירח, והיא נאנחה בייאוש על הקירח המדובר, יודעת עד כמה שהוא נדבק לשון.

"והיום, היה לך משהו?" היא ביררה ושון נאנח כשנזכר במיר, "אמרתי למיר דברים שלא הייתי צריך להגיד, הזין הקטן הזה לא משחרר אותי, ואז נפלטו ממני כמה מילים" הוא חייך חיוך תמים ומאולץ והיא לא יכלה שלא לצחוק עליו לפני שהתרכזה במה שאמר, "אתה לא מתכוון לסלוח לו?" היא שאלה ברצינות והוא הנהן, "אני לא מוצא לנכון לסלוח לו" הוא השיב לה בכנות והיא הבינה אותו, זה טבעי לא לסלוח במקרים שכאלו, "אתה חושב שהוא באמת מצטער?" סגולת השיער רצתה לשמוע את דעתו של שון והוא הרים את כתפיו בחוסר ידע, "אני לא יודע, הוא תמיד יהיה שקרן מבחינתי אז כנראה שאני לא האמין להצטערויות שלו, ואת האמת שגם אם הוא מצטער בכנות, עדיין אני לא מוצא לנכון לסלוח לו" הוא השיב לשאלתה.

————
מייקל חיכה בעמידה, מסתכל על השומר עם המדים המשטרתיים שישב בקצה החדר מהצד השני של הזכוכית המפרידה בין האסירים לאזרחים, כנראה משגיח שהאסירים לא יעשו משהו לא במקום במהלך הביקורים.
–
הדלת מהצד השני נפתחה ומייקל יכל לראות את סטיבן נכנס פנימה עם שוטר, האסיר לבש בגדים כתומים והוא חייך אל בן דודו הלא מרוצה בכלל.

"גדלת!" סטיבן אמר כשהתיישב מהצד השני, נראה שונה בהרבה ממה שמייקל זכר והפרופסור התיישב לבסוף גם כן, מביט על לובש הכתומים בכעס טהור.

"הופתעתי שאמרו לי את השם שלך, כמה שנים כבר עברו, 10?" סטיבן מלמל לעצמו ואז צחקק כשהבין איך שהזמן עובר מהר, אבל צחקוקו נמחק כשהביט על פניו הרציניות של בן דודו והוא כחכח בגרונו, מסתכל על מייקל ברצינות, "מה? מופתע שאני כאן?" השרירי שאל ומייקל נאנח.

"אתה יודע מה אני עושה היום?" מייקל שאל וסטיבן הביט עליו בשאלה, "פרופסור באוניברסיטה" האזרח החופשי אמר, "אוווו~" סטיבן אמר בהתלהבות, "לפחות יצא ממך משהו שלא קשור לעסקים, אבא שלך עשה טוב שהעיף אותך ממנו, מי יודע, אולי היית כאן במקומי" האסיר אמר בחיוך משתובב, אבל מייקל לא היה נראה מרוצה במיוחד בלשון המעטה.

"אתה יודע את מי אני מלמד?" הפרופסור שאל וסטיבן חשב לכמה רגעים לפני שהפיל את שפתו מטה והרים את כתפיו בחוסר ידע.

"את שון פייג'ו ואת מיר" מייקל אמר וסטיבן הוציא "מממ" שקט, מביט עם עיניים מכווצות מעט ומסוקרנות על האחר, מה הוא מנסה להגיד?

"איך שון? מסתדר בחוץ?" סטיבן שאל בחיוך משועשע ומייקל הפתיע אותו כשהוא הכה את הזכוכית בחוזקה עם כף ידו, גורם לשומר ולשוטר להביט עליו בהזהרה לפני שהביט בשנאה טהורה על סטיבן שהביט עליו בגבות מכווצות, "אל תדבר על שון!" מייקל החזיק את עצמו מלצעוק לפני שהוריד את כף ידו מהזכוכית.

"למה? אתה מכיר אותו אישית?" סטיבן הרים גבה בשאלה, מוצא את התנהגותו של מייקל משעשעת, "הוא הבן זוג שלי!" מייקל פלט, גאווה בקולו וסטיבן לא יכל שלא לצחוק בחוזקה אחרי כמה שניות של שקט, "אל תגיד לי שאבא שלך ביקש ממך לעשות עסקים על חשבונו?" השרירי אמר ושאל כאחד ומייקל גיחך ברוגז, "אני לא כמוך, אני באמת אוהב אותו!" מייקל הרים את טונו וסטיבן מחק את חיוכו, "אז אתה זוכה לזיין את התחת היפני והקטן שלו? שון באמת משהו מיוחד" סטיבן ציחקק.

"סטיבן!" מייקל צרח, מכה עם אגרופו את המדף שהיה כשולחן קטן מתחת לקיר הזכוכית, "אחח, אתה מאוהב בו" האסיר אמר בשעשוע, "שון יודע שאנחנו משפחה?" סטיבן שאל בסקרון, מעניין אותו לדעת אם האקס שלו יוצא עם בן משפחתו במודע, "אני לא חלק מהמשפחה שלך סטיבן, אני רחוק מלהיות המשפחה שלך!" מייקל אמר בכעס, באמת שהוא איחל בכל ליבו לא להיות חלק ממשפחת סמית', "אבל הוא יודע" הוא הוסיף וסטיבן נאנח, "מעניין" השרירי מלמל.

"אני מניח לעצמי שהוא סיפר לך מה קרה בנינו, נכון? איך שזיינתי אותו עד שלא היה לו קול!" סטיבן אמר בחיוך, מתגאה במעשיו, ועושה תנועות זיון עם מותניו בזמן שנשך את פיו התחתון, מתגרה באחר.

"סטיבן תשלוט בעצמך!" השוטר הזהיר והאסיר הצדיע לו בזלזול, מסתכל על פניו הנגעלות של מייקל, "היה לך באמת אומץ להגיע לכאן, אתה לא מפחד מהאבות שלנו?" השרירי שאל, "אין לי ממה לפחד!" מייקל אמר בקשיחות, "אתה תמים" סטיבן ירק, מייקל באמת לא יודע מה שהם יכולים לעשות.

"לא באתי בשביל לנהל איתך שיחה" מייקל אמר, מסתכל על סטיבן עמוק בתוך העיניים, מתקרב לזכוכית, "באתי להגיד לך שאני אתן לשון את מה שאתה מעולם לא יכולת להביא, אני אוהב אותו בכל ליבי ולעולם לא אחביא את הזנב בין הרגלים כמו כלב מפוחד מההוראות של ריימונד או ראלף או הירו, אני לא אהיה כמוך, תראה איפה אתה עכשיו" מייקל עקץ וסטיבן נעל את שיניו בכעס בתוך פיו.

"בהצלחה לך עם זה, תפנק את שון בסקס קשוח עד דם, הוא כנראה התגעגע לצעוק, אה! וגם מיר הוא סקס טוב, תתפנק, אני מאשר לך" סטיבן חייך בכעס לפני שנעמד, "נגמר הביקור" הוא הודיע לשוטר, מסתכל על מייקל בפעם האחרונה לפני שנכנס בדלת, נעלם משדה ראייתו של מייקל.
–

מייקל עצם את עיניו, מכה שוב את מדף העץ לפני שהתרומם גם הוא, יוצא מחדר הביקורים ויוצא כמה שיותר מהר מבית הסוהר, משפשף את פניו בכעס.

"תירקב בפנים חתיכת בן זונה מטורף" הוא קילל בכעס, "בן זונה!" הוא צעק לבית סוהר לפני שנכנס אל רכבו, מכה את ההגה בחוזקה מספר פעמים, "לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!" הוא צעק, מבלגן את שיערו לפני שנשען על הכיסא, עוצם את עיניו, "טינופת" הוא ירק בכעס לאוויר, מזועזע מהשיחה עם סטיבן.
—————

"תתקשר אליו~" ג'יין הניח את סנטרו על כתפו של שון כשהוא חיבק אותו מאחור, "הוא אמר שהוא יהיה עסוק היום, אני לא רוצה להפריע" הצעיר מלמל בשקט, מוזג שתייה חריפה ללקוח מרוצה, "כבר ערב, אני לא חושב שהוא עדיין עסוק" הבלונדיני השיב לדבריו של האחר, "אני לא רוצה להיות בן זוג חופר" שון השיב בלחש והאחר חייך וסובב את שון למולו, "תאמין לי שהוא ישמח לחפירות ממך" ג'יין אמר בכנות, מחייך אל שון שחשב לכמה רגעים.

"אני רק אברר מה איתו" שון מלמל לבסוף, "והווו!" ג'יין צעק באושר, מצחקק כששון הוציא את הטלפון מהתיק, הוא צחקק עוד יותר כשראה ששון קורא למייקל 'אידיוט' בטלפון, "אני צריך לשנות את השם" הצעיר מלמל בחיוך וג'יין חייך, "זה דווקא חמוד" המבוגר יותר החליט לבסוף.

————
מייקל נהג, עדיין נסער מהפגישה עם סטיבן, נוגס בשפתו בחוזקה וליבו כאב כל כך חזק, לא מצליח להאמין שבן דודו הצעיר הפך להיות מפלצת נוראית.
–
צלצול הטלפון נשמע והוא הסתכל על המסך ברכב, מחייך לעצמו כשקרא את הכתוב, "שון שון" הוא מלמל לפני שענה.

"הלו?" שון שאל ברכות וליבו הכואב של מייקל התרפא במהרה, מייקל נאנח בהקלה בזמן שעיניו התמלאו בדמעות והוא היה צריך לעצור את הרכב בצד הדרך, מנגב את דמעות ההקלה שלו, מגחך בשקט על עצמו, עוד פעם הוא בוכה.

"היי" מייקל ענה בחיוך, מסתיר את דמעותיו מקולו, מנגב אותן במהירות למרות שנוצרו עוד מהן.

"אתה עדיין עסוק?" שון שאל, נוגע בבקבוקי שתייה רנדומליים, משחק איתם עם אצבעותיו בזמן שג'יין עמד לידו, מנסה להקשיב לשיחה.

"סיימתי את העיסוקים, אני בדרך הביתה" מייקל מלמל, מרים את עיניו מעט מעלה ומנסה לעצור את דמעותיו, קולו של שון לחלוטין היה מה ששבר אותו סופית, עוזר לו לשחרר את המועקה שמליבו.

"אה, אני אגיע יותר מאוחר, אני עדיין בבר" שון מלמל, נוגס בשפתו, שמח לשמוע את קולו של מייקל.

"אני יודע, אני שומע את המוזיקה" מייקל גיחך, מצליח להרגיע את דמעותיו, נשען על ההגה עם גופו ועוצם את עיניו, מדמיין את שון לידו.

"אה" שון לחש, מכחכח בגרונו, "תגיד לו שאתה אוהב אותו" ג'יין לחש לשון, "ג'יין…" שון לחש בחזרה, ומייקל יכל היה לשמוע את השיחה השקטה בין השניים והוא חייך לעצמו, מסוקרן לדעת מה שון יעשה.
–

"מ-מייקל?" האסייתי שאל, "מממ?" הוא שמע את מייקל עונה בחזרה לפני שהוא עצם את עיניו במבוכה.

"אני אוהב אותך" שון לחש וליבו צנח לביטנו מרוב לחץ.

מייקל חייך לעצמו באושר, אז ככה זה מרגיש כשמילים של מישהו יכולים להפוך אותך לאדם הכי מאושר בעולם.

"גם אני שון, אני באמת אוהב אותך" הוא השיב, שומע צחקוק קטן ומובך מהאחר, שומע גם את צרחות ההתרגשות של ג'יין ברקע והוא צחק לעצמו.

"אני יכול לבוא לבר?" מייקל שאל ושון שתק לכמה רגעים.

"בטח" שון מלמל, מסתיר עם קולו את החיוך הגדול שחייך מאחורי שיחת הטלפון.

"אוקיי, אני בא!" מייקל הודיע, לוחץ על הגז וחוזר לנסוע ביחד עם המכוניות האחרות, "תחכה לי!" הוא הוסיף, "אני מחכה" הוא שמע את שון אומר בחזרה, "תיסע בזהירות" הצעיר מלמל, "אל תדאג" מייקל אמר בחיוך.

"א-אז ניפגש" האסייתי אמר, מקבל טפיחות גאות מהבלונדיני המרוצה, "ניפגש" מייקל השיב לו, והם שתקו לכמה רגעים, לא באמת רוצים לנתק.

"ביי" שון מלמל לאחר כמה שניות, "ביי ביי" מייקל השיב לו, השיחה עדיין לא התנתקה, שון כחכח בגרונו וג'יין נאנח, "ביי!" הבלונדיני אמר לטלפון לפני שהוא זה שניתק את השיחה, מקבל משון מבט נוזף.

"תרגיע את התחת החרמן שלך, הוא יגיע עוד מעט~" ג'יין השתעשע ושון הכה את כתפו, "או מייקל~ כן~ חזק יותר, אווו~" ג'יין גנח בחוזקה לאוזנו של הצעיר, מקבל הרמת גבה מכמה מהיושבים על דלפק הבר שהסתכלו עליו בשעשוע לפני שהוא ברח לצד השני של הבר כששון עשה תנועה חדה עם גופו, כנראה רצה להכות אותו או משהו.
–

שון השקה לקוח באלכוהול כשמייקל בדיוק נכנס לבר, הצעיר הרים את עיניו אל דלת הכניסה, מחייך לאחר שהביט עליו בחיוך קטן לפני שהלך במהירות קדימה.

הצעיר הביט עליו בשאלה, מייקל היה נראה חדור מטרה כשהלך אל מאחורי הבר ונכנס לאזור הברמנים.
הפרופסור נעמד למול שון ואחז בפניו השואלות של הצעיר לפני שנישק אותו במהירות, גורם לאסייתי למצמץ כמה שניות בעיניו לפני שהוא עצם את עפעפיו ועטף את עורפו של מייקל עם זרועו הפנויה בזמן שעם היד השנייה הוא אחז בחוזקה בבקבוק האלכוהול.

ג'יין חייך ולקח מידו של שון את בקבוק השתייה החריפה, לא רוצה שהצעיר יפיל אותה מידו, מאפשר למלוכסן לחבר את ידיו מאחורי עורפו של מייקל.
הזוג המתנשק קיבל לא מעט שריקות וקריאות בבר, אולי גם כמה מבטי קנאה והתלחשויות, אבל הם היו מרוכזים בעצמם, מתנשקים עמוקות באזור של הברמנים למול הלקוחות.
–
"עוד פעם אתה צריך אנרגיות?" שון לחש כשניתקו את הנשיקה, מניח את מצחו על מצחו של האחר שחייך ופקח את עיניו, מביט בעיניים המלוכסנות של שון שהביטו עליו והוא הנהן, "אני צריך הרבה אנרגיות" מייקל לחש בחזרה ושחור השיער נאנח לפני שחיבק אותו בחוזקה, מרגיש איך מייקל מתחפר אל תוך צווארו שלו.
–

"אתם יכולים להינות בחדר אם אתם רוצים" ג'יין לחש לחיבוק הארוך, נותן להם להיזכר איפה הם נמצאים והם התרחקו אחד מהשני.

"סליחה, לא יכולתי לשלוט בעצמי" הפרופסור אמר בחיוך, צובט מעט את לחיו של שון שהסמיק קלות, "לא, אתה לא צריך לבקש סליחה, אתה רק צריך לפנק לי את הילד" ג'יין אמר לפני שסטר בחוזקה לישבנו של מייקל, גורם לפרופסור להוציא צליל "או!" חלש ולהשתנק בזמן שצעד מעט קדימה בבהלה.

שון צחק בקול, משועשע מעצם העובדה שמייקל לא הצליח להתרגל עדיין לג'יין, הצחוק המתגלגל של הצעיר לחלוטין גרם למבטו המבוהל של מייקל להתרכך והפרופסור מצא את עצמו בוהה בחולמניות על בעל הגומות, "הוא יפה, נכון?" ג'יין לחש לאוזנו של בן גילו ומייקל הנהן, "לחלוטין" הוא מלמל בחיוך, ממשיך להסתכל על שון המצחקק.
——

"אתם יכולים להישאר לישון פה אם אתם רוצים" ג'יין אמר בכנות, מסתכל על מייקל שישב כבר בצד השני של הבר, שותה אלכוהול, הפרופסור מצא עדיין את הצורך להרגיע את עצמו מהשיחה עם סטיבן.

"החלטנו שאנחנו לא ישנים ביחד" מייקל מלמל בחיוך וג'יין הסתכל על שון שעמד לצידו בחוסר אמונה, "למה?" הבלונדיני שאל ושון נאנח, "זה בסדר, כשהוא ירגיש נכון אז נישן ביחד" הפרופסור החליט שהוא ידבר ושון הביט עליו בחיוך קטן.

"אפשר היום כן לישון ביחד" שון אמר בשקט ומייקל הרים גבה כששמע את דבריו, "באמת?" הפרופסור שאל בהתרגשות ושון הנהן קלות, "יופי!" ג'יין אמר בשמחה, "אני מאמין שלהירו לא יהיה אכפת מזה כי שניכם תהיו ביחד באותו המקום" הבלונדיני הוסיף ואז הוא נעצר לכמה שניות וחשב, "מעניין אם פול סיפר לו על מה שהולך בניכם" הוא מלמל לזוג.

"הוא מספר להירו בדרך כלל את הכל?" מייקל שאל ושון נאנח, "כנראה שכן, אין לו ברירה אחרת" האסייתי אמר, מרחם על פול על שהוא צריך לעבוד תחת אבא שלו, "אני אשאל אותו כשהוא יחזור, הוא כנראה עובד עד מאוחר היום" ג'יין הוסיף, נאנח.

"פול!" הירו קרא והשרירי נכנס במהירות לתוך משרדו של המבוגר, "כן אדוני?" השרירי שאל, "הם באמת אוהבים אחד את השני?" היפני שאל לפתע ופול הסתכל עליו והנהן, "כן אדוני" שומר הראש הוסיף והירו נאנח בכבדות, זורק את הטלפון שלו על השולחן לפני פול, נותן לו להסתכל על המסך.

שומר הראש כחכח בגרונו כשראה את הזוג הטרי מתנשק בבר, כנראה שזה קרה לא ממזמן, "אני לא הולך לתת לשון להרוס לי את התוכניות העתידיות" היפני אמר לעובד תחתיו שהביט עליו בשאלה, "תשים עליו עין שהוא לא פולט משהו לא במקום" הירו הוסיף, "כן אדוני" פול ענה, "אתה יכול ללכת לבר, נתראה מחר" המבוגר אמר בקשיחות, "כן אדוני" פול חזר על מילותיו שוב, "לילה טוב אדוני" הוא הוסיף לפני שהסתובב ויצא החוצה.

"מה אתה מתכנן?" השרירי שאל את עצמו, ההתנהגות של הירו לא מצאה חן בעיניו.