תרפא אותי, פרופסור -פרק 36-

שון שילב את זרועותיהם, ממשיכים ללכת בתוך הפארק, מסתכלים על הילדים המשחקים.
–
"אבא בוא!" ילד קטן אמר בהתרגשות ורץ לעברם של הזוג, לא שם לב לאן הוא רץ והוא נתקל ברגלו של שון, נופל על הריצפה.

"או אתה בסדר?" שון ניתק את שילוב הרגליים והתכופף לילד הקטן, עוזר לו להתרומם ובודק אם הוא בסדר, "אני בסדר" הילד השטני אמר בחיוך, "אני חזק!" הוא הוסיף בגאווה ועשה כאילו שריר עם ידו הדקה, גורם לזוג לצחקק באושר ושון ליטף את שיערו.

"אני מצטער!" קול של גבר נשמע ושון הרים את עיניו, רואה גבר עם שיער שחור נעמד ליד הילד, "אני אבא שלו" הגבר הסביר בחיוך מצטער ושון התרומם וחייך אליו, "הכל טוב" המלוכסן אמר, מסתכל על הילד ולאחר מכן על האבא, "כנראה שהשיער מהאמא" המלוכסן מלמל בחיוך והאב צחקק.

"מהאבא" הגבר תיקן והצביע אל הצד השני, גורם למייקל ולשון להביט לכיוון שהוא הצביע, רואים גבר שטני וילדה קטנה אוכלים ביחד גלידה ומנופפים לאב ולילד שיבואו, "או אתה…" מייקל אמר והגבר האחר חייך, "נשוי לגבר" הוא אמר להם לפני שהרים את הילד על צד גופו, "אתם גם?" האב שאל ומייקל חייך, "אנחנו בני זוג" הפרופסור אמר והאחר הנהן בהבנה.

"אבא, אני רוצה לאכול גלידה עם אבוש ולונה" הילד מלמל והאב צחק מעט ביחד עם האחרים, "כדאי שאלך, תיהנו" הזר אמר בחיוך, "תודה" הם השיבו לו, רואים איך שהוא רץ קלות עם הילד המצחקק אל בעלו והילדה השנייה.
—–

"הם חמודים" שון אמר כשהם חזרו ללכת בפארק, מחפשים עוד מתקנים, "מאוד" מייקל הסכים איתו, גורם לאנחה כבדה לברוח מגרונו כשהבין שהם לעולם לא יגיעו למצב כזה, מה שגרם לאחר להביט עליו בשאלה, "אתה מרגיש לא טוב?" שון שאל ואחז שוב בזרועו של מייקל שמיהר לחייך, "מה פתאום, אני מרגיש מעולה" הפרופסור השיב, צובט את לחיו של שון בעדינות, נותן לאחר להביט עליו לעוד כמה רגעים לפני שהוא חייך אליו בחזרה.

"אתה רעב?" מייקל שאל, "כן" שון ענה במבוכה והפרופסור חייך, לוקח את שון אל דוכן אוכל ונותן לקטן לשבת ליד שולחן מעץ בזמן שהוא הזמין להם לאכול.
—
"תודה" שון אמר בחיוך כן כשמייקל הניח על השולחן מגש עם שני בוריטוז בינוניים, נאצ'וס עם רטבים, שני פלחי תירס חמים, שני טאקוז קרנצ'יים, סלט ובקבוק של קולה קרה עם כוסות שתייה.
–
"יאמי, אוכל מקסיקני זה טעים" שון אמר כשהתחיל לאכול, נותן למייקל את האפשרות להסתכל עליו ארוכות לפני שהתחיל לאכול גם כן, רוצה למנוע מהדמעות לצאת ממנו והאוכל איפשר לו לחסום את חנק הבכי שבגרונו.
–
"שון?" מייקל שאל, תופס את תשומת ליבו של הגבר שמולו שהמשיך לאכול, "ממממ?" שון שאל בסקרנות, "סתם שאלה שמסקרנת אותי" מייקל אמר בחיוך, מסביר את עצמו עוד לפני ששאל ושון הנהן בהבנה, מחכה לשאלה.

"אם יציבו בפניך שני דברים, להרוס את הבר של ג'יין ולהמשיך לעשות את מה שאתה אוהב, או להשאיר את הבר כמו שהוא ולוותר על מה שאתה אוהב, במה תבחר?" מייקל שאל, "בשני" שון ענה מבלי לחשוב פעמיים ומייקל איגרף את ידיו מתחת לשולחן, "הבנתי, גם אני חשבתי שזאת התשובה" חום העיניים אמר בחיוך, "למה שאלת את זה?" הצעיר שאל בסקרנות ומייקל צחקק, "בשביל להגיד לג'יין עד כמה שאתה אוהב אותו" המבוגר אמר ובילגן את שיערו של שון, "אידיוט" הצעיר חייך, "כן, אני אידיוט" מייקל אמר בהשתובבות, אבל בתוך תוכו הוא באמת האמין לדבריו.
———–
"ואוו" שון אמר כשראה את העמדה של הצמר גפן המתוק, נזכר בדבריו של ג'יין, מייקל גיחך והלך לשם, אפילו לא שואל את האחר והולך להזמין צמר גפן אחד.

"מייקל?" שון הלך אליו, מביט על האחר בשאלה, "אתה רוצה, לא?" מייקל שאל ולקח את המקל עם הסוכר המעונן מהמוכר, נותן אותו לשון ומשלם, "תודה" שון אמר בחיוך, לוקח חתיכה קטנה ומכניס לפיו בזמן שהם התקדמו, ממתיק את פיו.

"קח גם" שון אמר, מרגיש איך שהסוכר מתמוסס בפיו ומייקל הסתכל עליו, "אני אקח" הפרופסור אמר לפני שנשק במהירות לשפתיים של האחר, מלקק אותן מעט לפני שהתרחק וליקק את שפתיו שלו בזמן שהביט על שון הסמוק, "מתוק" מייקל מלמל בלחש משתובב ושון הכה את כתפו בעדינות, צוחקים ביחד.
—-
"הבאים בתור" האחראי אמר והזוג הטרי נכנס לתוך התא שלהם בגלגל הענק, מתיישבים זה לצד זה, שון אחז בידו של מייקל בעוד שהשנייה אחזה בצמר גפן המתוק, אוכל את הסוכר ישירות עם פיו ורוקע ברכות על רצפת התא שנסגר עליהם והתחיל לנוע.
–
"יאא~" שון זימר כשכבר התחיל להחשיך והשקיעה צבעה את השמיים בכתום, הם המשיכו לעלות מעלה וכולם היו נראים קטנים כל כך, כמו האנשים שהוא רואה באוניברסיטה כשהוא נמצא על הגג, אבל הם היו שונים, הם צחקו והם היו צבעוניים וחופשיים, זה היה נראה כאילו וכל הלחץ והקושי של החיים נעלם בעולם הקטן של הפארק, כולם השתדלו להינות עד הסוף, לעלות על כמה שיותר מתקנים ולאכול כמה שיותר ממתקים.

"אממ" שון נאנח ברוגע לפני שהכניס את פניו שוב לגוש הסוכר, מושך עם שיניו פיסה ממנו ואוכל באושר, הוא הסתכל על מייקל שהביט על הצד השני, כנראה מסתכל גם הוא על הנוף ושון חייך, הוא שמח שמייקל לצידו.

"מייקל" שון לחש והאחר הביט עליו בשקט, הגלגל הענק נעצר לכמה שניות כשהם היו בשיא, כנראה ויש עיכוב עם הכניסה של אנשים, "אני אוהב אותך" הצעיר אמר בכנות ומייקל עדיין לא הספיק לדבר לפני ששון זינק על שפתיו, מפתיע אותו עם נשיקה מתוקה ורכה.
מייקל עצם בחוזקה את עיניו, נושם עמוק לנשיקה ומריח את הניחוח המתקתק של שון, עם יד אחת הוא אחז בפניו של האחר ואת השנייה הוא הניח על יריכו של שון, מרגיש איך שידיו של האחר מתחפרות מתוך שיערותיו החומות, כנראה ששון הפיל מידו את הממתק, לשונותיהם נכנסו פנימה.
—

הגלגל המשיך לזוז באיטיות, אבל הם כבר לא הסתכלו על הנוף, הם התנשקו עמוקות בתוך התא, מרגישים כאילו והם נמצאים בתוך העולם הקטן שלהם ונהנים אחד מהשני.

ייקל הידק את האחיזה בשון, הוא יודע יותר מתמיד שהוא הולך להתגעגע אליו, שהוא הולך לשנוא את עצמו על שבחר לתת לו ללכת, הוא ידע שזה לא יהיה קל להיפרד, הוא לא ידע מה הוא יעשה באוניברסיטה ומה הוא יעשה כשהם יפגשו זה עם זה לאחר הפרידה, הוא לא יודע איך שון יגיב ואיך הוא בעצמו יגיב כשהרגע הזה לבסוף יגיע, השקיעה היפייפה שבשמים מסמנת לו שבקרוב הולך להגיע רגע נוראי בשבילו.
—
הם יצאו מהתא מבולגנים, שפתיו של שון עקצצו והתנפחו מעט והמחכים בתור הביטו על הזוג, מתלחשים בניהם ומניחים לעצמם את מה שקרה בפנים.

שון חייך וזרק את הצמר גפן המלוכלך- שהיה בזמן הנשיקה על הריצפה, אל תוך הפח, לאחר מכן הוא הסתיר לכמה שניות את פניו עם ידיו ומייקל איפשר לעצמו לחייך בעצב, לפחות שון יזכור דברים חיוביים.
——

"נלך הביתה?" שון שאל בביישנות ומייקל חשב לרגע לפני הנהן, "נלך הביתה" הוא השיב ושניהם התהלכו עם ידיים מחוברות אל יציאת הפארק, הולכים אל הרכב.
—
"תודה מייקל" שון אמר בכנות, רואה את מייקל מתניע את הרכב, "אני שמח שנהנית" מייקל הסתכל עליו והשיב בכנות גם כן, "היה לי ממש כיף ונהניתי כל כך, הרבה זמן שלא שמחתי ככה" שון הוסיף בחיוך וליבו של האחר התכווץ.

"באמת?" הוא שאל בחיוך מאולץ, מאגרף את כף ידו בחוזקה, מנסה לשלוט בדמעותיו, "באמת" שון אמר וניקר מהר את שפתיו של האחר, "לא אמרתי לך את זה בחזרה, אבל אני אוהב אותך" מייקל אמר בכנות טהורה ושון ראה את האמת בעיניו, גונב עוד נשיקה קצרה.

"בוא נלך הביתה" הצעיר מלמל בביישנות, רוצה להתאחד עם מייקל וחום העיניים ידע את זה והוא רק הנהן בשקט לפני שהתחיל לנסוע, הם לא יתאחדו היום, הם יפרדו.
—-
בסופו של דבר, גם כשמייקל נסע הכי לאט שהוא יכל, הם הגיעו אל הדירה.
שון יצא ראשון מהרכב, מוציא את תיקו ומחכה למייקל שיצא החוצה, כשמייקל יצא לבסוף הצעיר חייך והתקדם אל הדלת, פותח את הנעילה ונותן למייקל להיכנס קודם לפני שהוא נכנס בעצמו וסגר את הדלת.
–
שון גיחך והוריד את תיקו ליד פתח הדלת, "מייקל" הוא לחש לגבר עם הגב אליו, וכשהאחר הסתובב אליו הוא רץ קלות וקפץ על גופו ללא התרעה, שמח שלמייקל יש רפלקסים מהירים והפרופסור תפס את יריכיו במהירות, משאיר אותו תלוי עליו.

"רגע שו-" הצעיר חסם את מילותיו של מייקל בנשיקה ארוכה, שפתיים על שפתיים, לפני שהתרחק ונשק ללחי של האחר, לאחר מכן הוא נשק למצחו של מייקל ואז ללחי השנייה, מחייך באושר לפני שחיבק את מייקל בחוזקה אליו, "אני באמת מאושר" שון אמר, נאנח בהקלה בזמן שהניח את אפו על צד צווארו של האחר, יכול להריח ככה את הריח של מייקל.
–
"שון, אני צריך להגיד לך משהו" מייקל נשמע רציני ושון התרחק מעט, זרועותיו עדיין עוטפות את עורפו והוא הביט בבהלה על העיניים הדומעות של האחר.

"מ-מייקל?" שון שאל לפני שהפרופסור הוריד אותו ממנו, מתרחק מהמגע של שון ומביט עליו בזמן שהדמעות ירדו בעיניו.

"מה קרה?" שון שאל בפחד, רוצה להתקרב אל מייקל אבל האחר צעד אחורנית, מייקל שלח את כף ידו קדימה, מסמן לשון לעצור והאחר הקשיב ונעצר, מביט בדאגה על מייקל שבכה בשקט.
–

"בוא ניפרד"

מייקל אמר ושון קפא באחת, "מ-מה?" הצעיר שאל בחוסר אמונה מוחלט, "מה אמרת?" הוא שאל שוב, גופו מתחיל לרעוד בפחד.

"בוא ניפרד שון" מייקל אמר שוב, מנגב את דמעותיו ונושם עמוק, הוא צריך להראות לאחר שהוא שלם עם ההחלטה הזאת, "המערכת יחסים שלנו לא בסדר" מייקל אמר בקשיחות ושון בלע את רוקו בחשש.

"מייקל זה לא מצחיק" שון אמר בגיחוך, לא רוצה להאמין שהאחר באמת רציני עם דבריו, "אני לא צוחק שון, אני לא רוצה להיות בזוגיות הזאת יותר!" הוא אמר בכעס, מכאיב לשון בכוונה, רוצה שהאחר ישנא אותו ככה שיהיה לו קל לשכוח, לא יודע שמה שהוא עושה רק יגרום לאחר לכאוב עוד יותר.

"מספיק מייקל" שון אמר והתקרב עוד צעד, "לא!" מייקל צעק, עוצר את שון מלהתקרב אליו, "אני רציני שון, אני הפרופסור שלך ואתה הסטודנט שלי" מייקל ניסה לתרץ, "זה לא משהו שחדש לנו מייקל" הצעיר אמר בחוסר הבנה, לא מבין מאיפה זה הגיע פתאום, למה שהם יפרדו?

"מייקל בבקשה, תהיה כן איתי, מה קורה כאן?" שון התחנן, דמעותיו נוצרות בעיניו והוא רצה תשובה הגיונית מהאחר.

"אתה תהרוס לי את העתיד, אני לא רוצה להיות בזוגיות שאני מפחד להראות לכולם, אני לא אשאר כאן לתמיד ואני מתכוון להשאיר את כל התקופת זמן שלי כאן מאחור" מייקל ניגב את עיניו, מאגרף את ידיו ומביט בשון הרועד והדומע, "א-אני אהרוס לך את העתיד?" שון שאל וצחקק ברוגז, "אתה תשאיר את כל התקופה שלנו מאחור? באמת מייקל?" הצעיר צעק בכעס, לא שולט בעצמו יותר.

"אתה באמת אוהב אותי?" שון צעק רוצה לדעת, "לא" מייקל ענה בפשטות ונשימתו של שון נעצרה לרגע לפני שהוא הנהן במהירות בראשו, "אז אתה לא אוהב אותי" הוא מלמל ומייקל רק הביט עליו, "הייתי רק משחק בשבילך?" הצעיר שאל בכעס, עוצר את עצמו מלצרוח את הבכי החוצה, "היית כלום בשבילי" מייקל ענה בשקט.

"אני מבין" שון גיחך וניגב את עיניו, "אתה גם חוזר לבר מעכשיו" מייקל הוסיף והצעיר התקדם מהר אל האחר רק בשביל לסטור לו בחוזקה.
מייקל הסתכל עליו בכעס, רואה איך שמבטו של שון נהפך להיות קפוא, הצעיר מתחיל להיסגר שוב, "אל תתקרב אליי לעולם!" שון הסביר בשיניים נעולות לפני שהסתובב והלך מהר אל הדלת, מרים את התיק שלו ויוצא החוצה מהדירה.
—-
שון הניח את הקסדה על ראשו, מאפשר לעצמו לבכות בתוכה בזמן שעלה על האופנוע, מתניע אותו ומתחיל לנסוע עליו, הדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניו, מפריעות לשדה ראייתו וכל גופו רעד, מרעיד ביחד איתו את האופנוע.
–
ואז אור חזק וצפצוף רועש נשמע לפניו, ולפני שהוא הצליח להגיב הוא מצא את עצמו עף כמה מטרים באוויר אחרי שהתנגש במכונית ממול, גופו נופל בחוזקה על הכביש הקשה, ראשו הכה בעוצמה עם הקסדה את רצפת האספלט.
—-
מייקל פער את עיניו כששמע את צליל חריקת הרכב ואחריו את צליל ההתנגשות החזק שהקפיא את כל כולו באחת, "לא…" הוא מלמל לעצמו ורץ מחוץ לדלת, שומע צעקות ורואה התקהלות קטנה כמה מטרים מהדירה.
–
"מייקל?" קמרון שאל כשיצא מהדירה שלו ונתקל באחר שיצא מדירתו גם כן, "אני חושב שהייתה תאונה" המתולתל אמר והסתכל על האנשים מרחוק, "אופנוען ורכ-" קמרון רצה להוסיף, אבל מייקל דחף אותו ורץ מהר אל ההתקלות.

"לא" הוא לחש לעצמו בזמן שרץ, "לא" הוא המשיך, לא, אין מצב שזה שון, לא יכול להיות שזה שון, הוא רץ מהר, כל כך מהר שהוא נפל על הריצפה כשרגליו הסתבכו אחת עם השנייה, "מייקל!" הוא שמע את קמרון צועק מרחוק, כנראה רץ אחריו.

מייקל נעמד במהירות, ממשיך לרוץ עד שנעצר מסביב לאספת האנשים שהתלחשו ודיברו בטלפון, מבקשים עזרה מקצועית.

"זוזו" הוא לחש, מנסה לדחוף אותם, אבל הוא לא הצליח, "זוזו!" הוא צעק, גורם לאנשים להסתכל עליו ולאפשר לו להיכנס אל תוך המעגל, "לא" הוא כיסה את פיו בידיים רועדות, רואה את שון מתנשם בכבדות בזמן שגופו שרוע על הכביש.

"שון…" הוא לחש, "אתה מכיר אותו?" מישהו שאל אבל הוא לא ענה ורק התקדם אל האחר, יורד על ברכיו למול ראשו המכוסה של האחר, "שון" הוא לחש שוב, בוכה בחוזקה בזמן שידיו רעדו, מפחד לגעת בו.
–

"שון? זה שון?" קולו של קמרון נשמע והמתולתל נכנס מהר למעגל, "אהה!" קמרון צעק, מכסה את פיו בחוסר אמונה, "מה קרה מייקל, למה הוא כאן?" קמרון צעק, קופץ מעט בזמן שבכה בחוזקה, שומע את שיעולי הכאב של הפצוע ומשתתק באחת.

מייקל שלח את ידו בעדינות אל הקסדה, מרים למעלה את הזכוכית השחורה וחושף את פניו המדממות של שון שהביטו בו בשקט, "שון" מייקל לחש, מניח את מצחו על הקסדה ובוכה, "אני מצטער" הוא אמר בכעס עצמי, "אני מצטער שון" מייקל המשיך לבכות, כל גופו רועד בפחד.

"מ-מייק-" שון פלט לפני שהשתעל, מוציא קצת דם מפיו, "ששש…אל תדבר שון" מייקל ביקש, מניח את ידו על לחי הקסדה, "א-אתה אוה-ב-" שון השתעל שוב, מתקשה לדבר כמו שצריך, הכל כאב לו כל כך, הוא לא יכל לזוז הוא רק יכל להביט מעלה אל מייקל.

"די שון, ששש" מייקל התחנן, ממשיך לבכות וללטף את הקסדה בידיים רועדות, "אני אוהב אותך" מייקל אמר, "אני אוהב אותך יותר מהכל, אז תפסיק לדבר" מייקל פרץ בבכי שקט, לא מצליח להאמין למה שקורה, "י-יופי" שון מלמל בחיוך, מסתכל על עיניו של מייקל שלא הפסיקו לדמוע והוא חייך קלות, שיניו נמרחו בדם וגומותיו קישטו את לחייו לפני שעיניו נעצמו במהרה, ראשו נפל הצידה ומייקל קפא.

"לא…" מייקל לחש, "לא…" הוא המשיך מניע את ראשו לשלילה וקמרון נפל על ברכיו לצידו, אוחז בחוזקה בכתפו של מייקל, "מה קרה לו מייקל?" קמרון צעק, מכה את כתפו של האחר, "מה קרה לו?" המתולתל המשיך ומייקל בהה בחוסר אמונה על הגבר עם העיניים העצומות, למה הוא גרם לעזאזל?
—–
*חצי שנה לאחר מכן*

"סיימנו" מייקל אמר בחיוך והסטודנטים נעמדו והתמתחו, שמחים שנגמר יום לימודים ארוך, מייקל צחקק והביט עליהם בשקט, נשאר בכיתה עד שכולם יצאו.

הפרופסור הביט על הכיסא והשולחן הריקים בסוף הכיתה והוא חייך לעצמו, מתקדם אליהם, "עבדת קשה גם היום" מייקל לחש, מלטף את השולחן בעדינות, "מזל טוב" הוא הוסיף, מחייך לעצמו בעצב לפני שנשם עמוק ויצא מהכיתה.
—-

"אתה ניפגש עם שון?" מיר אמר למייקל שהתקדם ליציאה מהאוניברסיטה והאחר נאנח, "מיר, מספיק" הפרופסור אמר, "תגיד לי איפה הוא, זה לא יכול להיות שאתה לא יודע!" הצעיר אמר בכעס, חייב לדעת לאן שון נעלם ומה קרה לו בכלל.

"הייתם אפילו בני זוג" מיר המשיך ומייקל נאנח שוב , "לא היינו בני זוג מיר, תפסיק להניח הנחות" מייקל אמר בכעס לפני שהלך מהר יותר, מתרחק מורוד השיער.

"כן בטח" מיר מלמל ברוגז, לא מבין למה מייקל ממשיך להסתיר את עניין הזוגיות, "איפה שון יכול להיות?" מיר מלמל בדאגה, לא יודע לאן האסייתי נעלם מזה חצי שנה.
—
מייקל עצם את עיניו ונשם עמוק כשנכנס לרכב, מרגיע את עצמו.

צלצול הטלפון ונשמע והוא חייך חיוך שמח כשראה שזה מג'יין, "הלו" מייקל ענה במהירות, מופתע קצת שהאחר התקשר אליו, ואז הוא יכל לשמוע את הבכי של האחר ברקע, מבין ששוב האחר חושב על שון.

"תבוא איתי לבקר היום את שון" ג'יין אמר בכעס ומייקל חייך מעט, "אני יכול?" הוא שאל והבלונדיני ניגב את אפו, "אני יודע שזה ישמח אותו" מנהל הבר אמר, "אוקיי, אז אני אסע לשם כבר עכשיו" מייקל אמר, "ניפגש שם" ג'יין השיב לפני שניתק.
—–
מייקל החנה את הרכב כשהגיע למקום שבו שון נמצא, מחכה לג'יין ולאחר כמה דקות של המתנה הבלונדיני הגיע גם כן, מחנה את הרכב שלו לצידו של רכבו של האחר ויוצא ממנו.

ג'יין כיווץ את גבותיו כשהביט על האחר, פיו רועד והוא רץ מעט למייקל, מחבק אותו בחוזקה וחום העיניים נאנח וחיבק אותו בחזרה, "אני שונא אותך!" ג'יין אמר, לא באמת כן ומייקל חייך, "אני יודע" הוא השיב, מלטף את ראשו של הבלונדיני.

"בוא איתי" ג'יין אמר כשיצא מהחיבוק וניגב את עיניו, אוחז בידו של מייקל ונכנס איתו אל תוך בית החולים הפרטי של משפחת פייג'ו.
—-
"הוא איתי!" ג'יין אמר בקשיחות למזכירות הרפואיות שנעמדו כשראו את מייקל, יודעת שאסור עליו להיכנס, אבל הבלונדיני הביט בהן ברוגז והן כחכחו בגרונן וחזרו לשבת, יודעות שהירו אישר לג'יין להיכנס לא משנה מה קורה.

אחרי הכל ג'יין לא מפחד מאיומיו של היפני ואם הירו באמת רוצה להשתיק אותו, אז הוא צריך להרוג אותו וזה משהו שהמבוגר לא לוקח בו חלק, נכון לעכשיו הבלונדיני הוא מישהו שמפחיד את הירו וזה מאפשר לבלונדיני לעשות את מה שהוא רוצה, כמו למשל להכניס את מייקל כשלאחר יש איסור מוחלט להיכנס לשם.
—

"הוא היום בן 23" ג'יין אמר ומייקל הנהן, יודע את זה, "יופי" הבלונדיני מלמל בזמן שהם עלו במעלית, "אני עדיין כועס עליך" מנהל הבר אמר בכנות ומייקל חייך בעצב, "אני יודע" הוא השיב והאחר הביט עליו, "לא חשבתי שאתה תיפול בגלל איומים של הירו" ג'יין אמר באכזבה ומייקל נאנח, "אבל" הבלונדיני אמר וחייך קלות בעצב, "לא ראיתי אותך כמעט 4 חודשים ועדיין לא אמרתי לך את זה, אז אני רוצה להגיד לך כמו שצריך תודה" ג'יין אמר בכנות ועיניו התמלאו שוב בדמעות, "על מה?" מייקל שאל, משתלט על עצמו מלבכות, יודע שלא מגיע לו לבכות, במיוחד לא למול ג'יין, "על שבחרת להגן על שון ועל הבר בכך שנפרדת ממנו" בן גילו ענה ומייקל חייך קלות

"לא ממש הצלחתי להגן על שון" מייקל מלמל וג'יין איגרף את ידיו והביט עליו בעצב, "כן…" הוא מלמל, עולים בשקט במעלית.