תרפא אותי, פרופסור -פרק 37- (18+)

bl_bar 13/06/2018 890 צפיות אין תגובות

"תיכנס, אני אשאיר אתכם לבד" ג'יין אמר למייקל כשהם עמדו למול הדלת הסגורה, "תודה" מייקל השיב בכנות וחייך אל האחר שרק כחכח בגרונו והזיז את עיניו ממנו, הפרופסור הרכין את ראשו לפני שנשם עמוק ונעמד למול הדלת, עוצם את עיניו לכמה שניות לפני שפתח את הדלת הלבנה, רואה את הגבר המורדם שוכב בשקט על המיטה הלבנה ליד החלון, הוא סגר את הדלת, נותן לשניהם פרטיות.

"ה-היי" מייקל מלמל, מאפשר לדמעותיו לרדת כשהתקרב אל הגבר המונשם, צלילי המכונות נשמעו, עובדות כמו שצריך ועוזרות לשון לנשום.

המבוגר לקח כיסא, מניח אותו ליד המיטה של שון אבל עדיין הוא לא התיישב עליו, הוא נעמד ליד ראשו של שון, מלטף בעדינות את השיערות השחורות שהיו קצרות יותר מהיום האחרון שלהם כזוג, אבל הוא שמח שהן צמחו אחרי שגילחו את שיערו של האחר בשביל לנתח.

"אתה יפה" מייקל לחש ונשק בעדינות למצחו של שון, דמעותיו מרטיבות מעט את עורו החיוור של האחר, השריטות והמכות שהוא זכר שהיו כבר נעלמו מפניו של הצעיר, גופו החיצוני החלים לחלוטין, אבל שון המשיך לישון, עדיין לא מראה סימני שיפור, על אף והשפתיים שלו נח כיסוי שקוף שאליו נע חמצן לתוך אפו של המורדם.

מייקל התיישב בכיסא, מחזיק את כף ידו של שון ונושק לה ארוכות, "התגעגעתי" מייקל לחש, שפתיו מרפרפות על כף ידו הרדומה של שון, "אתה לא מתכוון להתעורר בקרוב, אה? גם ביום הולדת שלך? קשוח כמו תמיד" מייקל צחקק בשקט, נושק שוב לידו של האחר, "בבקשה תקום ותרביץ לי שון, תקרא לי אידיוט, תקלל, תשנא אותי, רק תקום" מייקל התחנן, מניח את מצחו על ידו של שון ועוצם את עיניו.

"אני אוהב אותך שון, אני תמיד אוהב" הוא הוסיף בחיוך לפני שהרים את עיניו, מביט על שון, "קשה לי בלעדייך, אני צריך שתיתן לי אנרגיות ותטעין אותי חזק-חזק עם חיבוק ונשיקה" הוא חייך, מנהל שיחה עם הגבר הישן שכנראה בכלל ולא שומע אותו, "אם תתעורר ננגן בפסנתר" הוא הציע בחיוך אבל עדיין לא הייתה תגובה והוא גיחך, "אמרתי לך כבר שלא מתאים לך להיות קשוח" מייקל לחש, נוגס בעדינות בידו הרכה של שון כעונש רך.

"אם תתעורר תוכל להמשיך לעבוד בבר עם ג'יין כמו שאתה אוהב, הוא מאוד מתגעגע אלייך" מייקל מלמל אבל שון לא ענה, והוא התחיל לבכות שוב, מניח את עיניו על כף ידו של האחר, בוכה לו, "שון.." הוא מלמל לבכי, "אני כל כך מצטער" קולו רעד כמו גופו, עדיין לא מצליח לעכל את המצב, "הכל באשמתי" הוא לחש, מתעב את עצמו.
—-

"רגע!" הוא שמע את ג'יין צועק והוא הרים את עיניו, מסתכל על הדלת שנפתחה, פול עמד שם, "אתה לא יכול להיות פה" השרירי אמר לפני שהלך אל האחר, אוחז בזרועו של מייקל ומרים אותו לעמידה, "אני מצטער מייקל, אבל אתה כבר מכיר את ההוראות" שומר הראש אמר בצער, פול ידע למה מייקל פעל איך שהוא פעל ביום ההוא, אחרי הכל הוא גם ממלא אחר ההוראות של הירו, אבל עדיין הוא צריך להקשיב לבוס שלו ולהרחיק את מייקל הכי מהר שאפשר משון.

מייקל נאנח והנהן, נושק לכף ידו של שון "מזל טוב" הוא לחש לגבר הישן לפני שהחזיר את היד למקום על המיטה, פול שחרר את האחיזה ממייקל, יודע שהאחר יעשה את מה שאומרים לו, "אני באמת מצטער" פול אמר בכנות והאחר חייך קלות לפני שיצא החוצה, מסתכל על ג'יין שהביט עליו בעצב, "תיסע בזהירות" הבלונדיני ביקש, אוחז בכף ידו של מייקל, מצליח לסלוח לו מעט, "תלך אליו" מייקל אמר, מלטף את ראשו של האחר לפני שהלך אל המעלית, בוכה כל הדרך מטה.
——

קמרון פתח את דלת הדירה של האקס שלו, משתמש במפתח שקיבל ממייקל לפני זמן מה, הוא לא היה צריך להבין יותר מדי על פי הרעשים שהדירה של מייקל הפיקה, שהאחר נמצא בהתמוטטות נפשית.

המתולתל נאנח, רואה את בקבוקי האלכוהול מפוזרים על שולחן המטבח, הסלון היה מבולגן לחלוטין והפסנתר היה שבור לחלוטין.

קמרון הלך לכיוון החדר של מייקל, הדלת הייתה כבר פתוחה והוא נשען על המשקוף, רואה את מייקל ישוב על הריצפה, גבו כנגד המיטה המבולגנת ורגליו מקופלות אל חזהו, ראשו נמצא בין ברכיו לחזהו וידיו אוחזות בשיערותיו, מושכות אותן.

"אתה יודע שההתנהגות שלך לא תעזור לאף אחד מייקל, אתה כבר בן 28, אתה לא ילד" קמרון אמר לפני שהתיישר והלך אל מייקל, מתיישב לידו על הריצפה, "הייתי אצלו היום" מייקל אמר וקמרון נאנח כשהבין את מי הוא ראה, "סוף סוף נתנו לך לראות אותו" המתולתל מלמל בכנות, "איך הוא נראה?" האקס שאל ומייקל צחקק קלות, "הוא נראה כמו היפייפיה הנרדמת" הוא פלט בחיוך והרים את פרצופו, מראה לקמרון את עיניו הנפוחות והאדומות והאחר חייך וליטף את שיערו החום של מייקל, "אני שמח שיצא לך לראות אותו, היום זה היום הולדת שלו, נכון?" קמרון שאל ומייקל הנהן.

"רוצה שנחגוג לו? אני אקנה עוגה ובלונים ונעשה לו מסיבת יום הולדת קטנה, מה אתה אומר?" הקטן הציע ומייקל הביט עליו לכמה שניות והנהן לבסוף, "יופי" המתולתל אמר בזמן שהתרומם, "קדימה! תנקה את הבית ותלך להתקלח, שון לא יהיה מרוצה כשהוא יתעורר ויבין איך התמודדת, אני רואה אותו נוזף בך קשות, תתכונן!" קמרון הוסיף ובילגן את שיערו של האחר שגיחך ונעמד לבסוף, "אני כבר מחכה לרגע הזה שהוא יקרא לי שוב אידיוט" מייקל צחקק והאחר חייך אליו, מלטף את לחייו של חברו הטוב, "תהיה חזק מייקל, בשבילו" קמרון אמר ברצינות והפרופסור הביט עליו עמוקות לפני שהנהן, "בשבילו" הוא השיב וקמרון חייך כשהאחר הבין את דבריו.

"אני אלך לקנות דברים, עד שאני חוזר אני רוצה לראות בית נקי ומסודר ואותך בחליפה חגיגית!" הקטן קרץ לפני שיצא החוצה, משאיר את מייקל להיאנח, "בשבילו" הוא אמר לעצמו, סוטר בעדינות ללחיו ומעיר את עצמו מהבועה הדיכאונית שהיה בה, מתחיל לעשות את מה שהאחר ציווה עליו.
—-
"אוווו~" קמרון נכנס בחיוך אל הדירה הנקייה, הוא נאנח כשראה את הפסנתר השבור עומד בשקט, אבל הוא חייך כשמייקל יצא מהחדר עם חליפה, "אפילו עניבה~" המתולתל אמר, מרים מעט את השקיות ומראה למייקל אותן, "יש לנו עבודה לעשות!" קמרון אמר והאחר התקדם אליו בחיוך, לוקח ממנו את השקיות ומניח על שולחן המטבח.

"לבינתיים נשים את העוגה במקרר" בן זוגו של פרנק אמר ולקח את העוגה מהשקית, פותח את המקרר ומחזיק אנחה כבדה כשראה רק בקבוקי בירה וקופסת אוכל שכנראה הייתה מקולקלת, הוא הניח את העוגה במקרר לפני שסגר את דלת המקרר, מביט ברוגז על מייקל שהתחיל כבר לנפח בלונים.

"אתה מתכוון להרעיב את עצמך?" קמרון שילב את ידיו ומייקל חייך וקשר בלון מנופח, "אני קונה אוכל, אין לי חשק לבשל" הוא אמר, לוקח עוד בלון והאחר נאנח, עוזר לו לנפח את הבלונים למסיבת יום ההולדת הקטנה לשון.
———-

"מזל טוב!" ג'יין קרא ומחא כפיים, עומד ליד פול שהחזיק עוגה למול שון שהמשיך לישון עמוקות, לא מתכוון להתעורר, "תבקש משאלה תינוקי" מנהל הבר אמר בחיוך לגבר הישן, מלטף את ראשו ואת שיערו השחור לפני שנשק למצחו, "תתעורר בקרוב שון" כחול העיניים ביקש, נושק שוב למצח של האחר לפני שהתרומם ונשף הוא על הנרות, מקווה שהמשאלה שלו תתגשם.

פול חייך והניח את העוגה על שולחן קטן שבחדר, חותך לו ולג'יין חתיכה לפני שהתיישב ליד בן זוגו, יושבים למול האחר.-

"הירו תמיד אומר לי לשלוט עלייך, אני באמת לא רוצה לדעת איך הוא מגיב כרגע אחרי שמייקל היה פה בגללך" פול אמר וג'יין נשף בבוז, "הזקן הזה, אני אעשה מה שאני מוצא לנכון, הוא יודע שאם הוא לא יאפשר לי לעשות את מה שאני רוצה, אני אספר את כל השיט שהוא עשה לתקשורת, גם אם הוא יצליח למנוע מזה להתפרסם, אני אמשיך ואמשיך, מצדי גם לפנות לאקרים" הבלונדיני אמר בכעס, אוכל מהעוגה והשרירי נאנח, "לפחות אתה היחידי שיש לו את האומץ לפעול נגדו" פול אמר בכנות וג'יין חייך, "הכל למען הילד שלי" הבלונדיני אמר בחיוך, אוחז בכף ידו של פול בזמן שהביט על הצעיר.

"אתה באמת רוצה להגיד לי שהירו ורבקה לא מתכוונים להגיע?" ג'יין אמר בכעס ופול נאנח והנהן, מוציא מגרונו של האחר "פף" מזלזל, "אתה יודע מה?" ג'יין התחיל להגיד, "עדיף ככה, רק האנשים שהוא באמת אוהב היו היום לצידו" מנהל הבר אמר בחיוך, מסתכל על שון היפייפה, "אני בטוח שהוא שמח שמייקל היה כאן, הוא בטח התגעגע אליו" הוא הוסיף ונאנח.

"מייקל נראה רזה יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותו, אני מקווה שהוא דואג לעצמו" פול מלמל בדאגה וג'יין הסתכל עליו והנהן, יודע על מה הוא מדבר, "אני רק מתאר לעצמי את מה שהוא מרגיש, אם לי קשה לסלוח לו, אז אני מאמין שלו קשה יותר לסלוח לעצמו" הברמן אמר בעצב, דואג גם הוא למייקל, הוא לא שונא את מייקל, להפך, הוא נורא אוהב אותו, אבל גם אם הוא יודע שמייקל לא באמת אשם, עדיין יש בו חלק שכועס על הפרופסור.
"אתה שומע שון?" פול אמר בכעס ציני, "הגיע הזמן שתקום ותגן על מייקל, הוא צריך אותך" השרירי אמר, "גם אנחנו צריכים אותך!" ג'יין מיהר להגיד ברוגז, "אתה יודע איזה קשה זה לקום בבוקר ולעבוד כשאני יודע שאתה ישן לך? זה לא פייר!" הבלונדיני נזף על האחר בחיוך.

"גם ברטה מודאגת" כחול העיניים אמר למונשם, "אתה צריך לראות איך שהיא משתגעת" הוא צחק ופול צחק ביחד איתו, יצא לו כבר לראות את סגולת השיער בהתקף עצבים, היא באמת לא מצליחה להבין למה שון צריך לסבול כל כך הרבה דברים רעים, "נראה לי שהיא שונאת את הירו יותר ממני" ג'יין צחקק, ואז פול ציקצק, "אל תמעיט ביכולות שנאה שלך בייבי, אתה לחלוטין מנצח את כולנו" שומר הראש אמר וג'יין צחק ברשעות, גורם לבן זוגו לצחוק שוב, מוסיפים חיים ושמחה לחדר הלבן והשקט.
——–

"והוו!" קמרון פוצץ את הקונפטי, ניירות צבעוניים עפו באוויר ושירי ימי הולדת התנגנו מהטלפון שלו, הבית היה די חשוך ומה שהאיר את האזור שהם נמצאים בו זה אור הנרות, "תבקש משאלה" קמרון טפח על כתפו של מייקל שעצם במהירות את עיניו, 'תתעורר' הוא איחל בכל ליבו לפני שפקח את עיניו, נושף על הנרות ומחשיך את הדירה עוד יותר, "יאיי!" הקטן קפץ בחיוך מאושר לפני שהדליק את האור, מוחא כפיים.
—-

"לחיים!" המתולתל אמר, מצמיד את כוסות היין של שניהם, יושבים זה מול זה על שולחן המטבח ואוכלים לאט לאט מהעוגה.

"אני מתגעגע אליו" קמרון מלמל ומייקל כבר ידע שהוא מתכוון לשון, "אחרי הכל אני לא ראיתי אותו מאז התאונה, לך עוד יצא לראות אותו" האקס הוסיף ומייקל נאנח, שותה מהיין וקמרון הבין שהוא לא באמת רוצה לדבר על זה והוא לגם גם כן מהמשקה האדמדם.

"איך באוניברסיטה?" הוא החליט לשאול ומייקל גיחך, "כרגיל, היה מבחן לא מזמן אז הסטודנטים לחוצים ורוצים לדעת את התוצאות" הוא חייך, "מיר הזה עוד שואל אותך על היחסים בינך לבין שון?" המתולתל שאל, שומע על ורוד השיער מהשיחות של מייקל, הוא אומנם לא יודע באמת מי זה מיר כמו שהוא לא באמת יודע על סטיבן ועל העבר של שון, אבל הוא הניח לעצמו עם הזמן שיש קשר בין השלושה, "כן, הוא ילד נורא עקשן" מייקל צחקק, "לא פלא ששון היה מתעצבן עליו לא מעט" הוא הוסיף, גורם לאחר לצחקק גם כן כעלה זיכרון משון.

"אתה חושב שהם עושים לו משהו?" קמרון שאל לפתע ומייקל הסתכל עליו בשאלה, "אתה חושב שמישהו חוגג כרגע עם שון?" הוא הסביר בשאלה ומייקל הנהן, "אני בטוח שג'יין ופול שם, לגבי הירו ואישתו אני לא בטוח, אחרי הכל הירו רוצה לשמור על נושא התאונה כמה שיותר בשקט" הוא השיב והאחר הנהן, שותה את כל היין שלו ומוזג לו עוד כוס, "אני אומר לך, צריך להרוג את הירו" קמרון הציע בהשתעשעות ומייקל צחק, "נתנקש בו, בריימונד ובראלף!" הפרופסור קרא בחיוך, שותה גם הוא את כל היין שלו ומוזג לעצמו עוד, "וגם בסטיבן!" הוא הוסיף וקמרון לא התכוון לשאול למה גם בסטיבן והוא רק הריע על האמירה של האחר, צוחקים ביחד על הרעיון המשעשע שלהם שלעולם לא יקרה.
——
מייקל נשכב על המיטה, קמרון כבר הלך והם כבר סיימו לנקות את הדירה, הוא הביט על התיקרה, אוחז בחולצה של שון שהוא הצליח להסתיר בזמן שעובדיו של הירו ניקו כל זכר של שון אצלו כמה ימים אחרי התאונה.

חום העיניים עצם את עיניו והניח את החולצה על אפו, מכווץ אותה על נחיריו ונושם עמוק, מחייך לעצמו שעוד נשאר ניחוח עדין ומתקתק של שון, נושם שוב ושוב לפני שהזיז את החולצה, מניח אותה על המיטה, הוא צריך מגע, במיוחד ביום הולדת של שון.

מייקל התרומם והתחיל לפשוט את בגדיו, מביט על החולצה כאילו וזה שון והוא חייך ונשך בפיו, "אתה אוהב?" הוא שאל את החולצה, מדמיין את פרצופו הנבוך והרעב של שון שהנהן אליו במהירות, רוצה אותו.

מייקל חזר למיטה רק כשהוא התפשט במלואו, שוכב על גבו ומחזיר את החלצה לאפו, מצמיד אותו עם יד אחת לאפו בזמן שעצם את עיניו ושלח את היד השנייה לאיברו הרדום, מלטף את איברו ומדמיין את שון נוגע בו, מאפשר לזקפתו להיווצר ולהתקשות מתחת למגע של כף ידו.

"שון" הוא נאנח בעונג, מרטיב את ידו עם רוקו לפני ששלח אותה לאחוז באיברו שוב, מאפשר לעצמו לדמיין את הצעיר מלקק אותו בערמומיות.

הוא חייך לעצמו, מצמיד את החולצה לאפו בזמן שהניע את ידו מעלה ומטה על איבר מינו, "שון" הוא גנח שוב, ממשיך לאונן לעצמו במחשבה על שון, מרגיש את הצורך להתאחד עם שון, אפילו אם זה רק במחשבותיו.

הוא רצה להרגיש אותו, ללטף אותו, לנשק אותו, לראות אותו, להריח אותו, לשכב איתו, הוא רצה לחזור לימים הבודדים שלהם כזוג מאושר, להרגיש שוב את הנוכחות של הגבר בעל הגומות שכל חיוך וצחוק שלו הכניסו לליבו של מייקל אור ואושר אין סופיים, הוא רצה את שון כאן ועכשיו, נואש אליו.

מייקל הרגיש קרוב ככל שחשב על שון יותר ויותר, הוא הצמיד את החולצה עוד יותר לאפו, נאנח בעונג כשכל מחשבותיו היו מסביב לצעיר, "שון" הוא לחש, "שון" הוא לחש שוב, מניע את ידו מהר יותר, "שון" הוא המשיך, "שון..ממ" הוא גמר, מלכלך את בטנו וכף ידו, מתנשם במהירות.

הוא נאנח והזיז את החולצה ממנו, פותח את עיניו הדומעות בזמן שהזיז את ידו מאיברו, מביט בריקנות על הקיר, חוזר למציאות והוא גיחך קצרות בעצב לפני שהתרומם לישיבה, מניח את ידו הנקייה על מצחו, "כמה שאני פתטי" הוא מלמל לעצמו בשקט לפני שירד מהמיטה, הולך באיטיות אל המקלחת ונכנס ישירות אל זרם המים, לא באמת חושב יותר מדי, נותן לעצמו לעמוד בריקניות מוחלטת מתחת לזרם המים שלא הצליחו באמת לנקות את הרגשתו המחורבנת.
—-
*לאחר חודשיים*
מייקל ישב על הספה בגג, שומע את הגשם מתנגש בפרגולה שמעל ראשו בזמן שאכל כריך והביט על השמיים האפרוריים שהורידו גשם, הוא נאנח לפני שהוציא אוזניות מתיקו, מחבר אותן לטלפון ומניח אותן על אוזניו לפני שהפעיל יצירות פסנתר, משלב את רגליו ומניע אותם.

הפרופסור עצם את עיניו, ממשיך לאכול את הלחם בזמן שמנגינות הפסנתר הציפו את אוזנו, מחייך לעצמו כשההקלטה שלו מנגן את מה שהוא ושון יצרו ביחד התחילה להתנגן, מציפה אותו בזיכרונות ובמחשבות על הגבר המורדם.

"מתי תתעורר שון?" מייקל לחש לעצמו כמו בכל יום, מחכה לרגע הזה שבו יגידו לו ששון יתעורר, מצדו ששון ישנא אותו ולא ירצה לראות אותו, אבל העיקר שהוא יתעורר, שיחייך עם גומותיו, שיבכה, שיצחק, שיכעס, שיעשה משהו חוץ מלשכב על המיטה מבלי לזוז.

מייקל פקח את עיניו כשצליל הודעה נשמע והוא מיהר לבדוק, אולי הפעם זאת הודעה על מצבו של שון, אבל הוא נאנח, זה לא.

הפרופסור לבסוף חייך, הפסנתר החדש אמור להגיע היום והשליח עדכן אותו לגבי שעה מתאימה, לפחות עכשיו הוא יכול לנגן על פסנתר כמו שצריך.
—-

הפרופסור נעמד לבסוף כשהגיע הזמן לסיום ההפסקה, הוא החזיר את האוזניות והטלפון לתיקו והביט על השמיים הגשמיים לפני שרץ אל דלת הגג, נרטב מעט כשפתח את הנעילה בדלת.

——
מייקל המשיך ללמד, מסתכל מדי פעם על הכיסא הריק לפני שהחזיר את עיניו לסטודנטים הנוכחים, מסביר להם את החומר והם הקשיבו לו ברצון, כותבים את הנאמר ומתרכזים בנלמד, כבר שוכחים מהסטודנט החסר.

רצו בין הסטודנטים שמועות בעבר לגבי היעלמותו של שון, חלק הניחו לעצמם שהוא עבר לאוניברסיטה אחרת, חלק הניחו לעצמם שהוא עבר מדינה או העיר, חלק הניחו לעצמם שהוא הלך לעבוד עם אבא שלו, חלק ניחשו שאולי הוא חולה, אבל הם לא באמת ידעו והם ירדו מהרעיון די מהר, במיוחד כששון לא הגיע שמונה חודשים לאוניברסיטה.
—-
מיר נעמד ליד השולחן של מייקל כשנגמר השיעור, מסתכל עליו מסדר את הדברים, "כן מיר, מה אני יכול לעזור?" מייקל שאל בהרמת גבה, יודע כבר מה מיר רוצה, "אם באמת לא יצא לך לפגוש אותו, אז אתה בטח מתגעגע לשון, נכון?" ורוד השיער שאל ומייקל נאנח, "לא באמת הסתדרנו כפרופסור וסטודנט, תניח את התשובה כבר לבד" הפרופסור מלמל, משקר שוב ומיר הסתכל עליו בבוז.

"אתה לא טוב בלשקר, גם שון לא טוב" ורוד השיער מלמל, מביט על מייקל בחיוך, "אני לא מתכוון לספר למישהו על המערכת שיש לכם או שהייתה לכם, אני כבר לא יודע מה אתם כרגע" ירוק העיניים אמר בכנות, "לא הייתה שום מערכת יחסים מיר!" מייקל הזהיר את האחר עם עיניו וטונו ומיר צחקק, "טוב טוב" הוא נאנח, לא רוצה להרגיז את האחר יותר מדי, הוא שמח בשביל שון שהצליח להכיר גבר אחר, גם אם הוא הפרופסור שלהם.

"בכל מקרה, אני מאמין שהוא גם מתגעגע אליך אם לא נפגשתם" מיר אמר וקרץ לאחר לפני שיצא מהכיתה, משאיר את מייקל להיאנח ולהניע את ראשו לשלילה בחוסר הבנה, "אתה באמת משהו מיוחד" הוא לחש לפני שהרים את תיקו ויצא מהכיתה.
————-
מייקל ליטף את הפסנתר החדש שהונח במקומו של הישן, הוא היה שחור גם כן, מאותו סוג ומאותו הדגם, תאום לפסנתר הקודם.

הוא התיישב על ספסל הפסנתר שהיה גם כן חדש, מרים את המכסה של הקלידים ומסתכל על הקלידים המנצנצים, מעידים על כך שהם חדשים.

הוא חייך לעצמו ועצם את עיניו, לוחץ על הקלידים ונאנח בהקלה, הוא התגעגע לזה, במהרה ידיו התחילו לנגן את היצירה שלו ושל שון, חוזר על היצירה שוב ושוב, לא מפסיק לנגן אותו, מדמיין את הצעיר יושב לצידו ומנגן איתו ביחד בחיוך, נהפכים להיות אחד על הפסנתר השחור.
——
צלצול טלפון גרם לו לפקוח את עיניו והוא התרומם מהספסל, לוקח את הטלפון שהיה בתוך התיק שעל שולחן המטבח.

"ג'יין?" הוא שאל את עצמו בשאלה, הוא לא שמע ממנו כבר חודשיים.

"הל-" הוא התכוון לדבר אבל השתתק באחת כששמע את הצרחות של האחר, ליבו צנח לביטנו והוא התחנן בכל ליבו שלא קרה משהו רע לשון.

"ג'-ג'יין?" מייקל שאל, נשען על השולחן כשלא הצליח לעמוד על רגליו מרוב פחד.

"מייקל! תבוא עכשיו!" הבלונדיני צעק לטלפון, ומייקל הבין גם מבלי הסברים לאן הוא צריך להגיע.

"ק-קרה לשון משהו?" הוא שאל בפחד, דמעות החשש נוצרות בעיניו החומות.

"שון התעורר" ג'יין ענה.

"אהה!" מייקל צעק, והניח את ידו על פיו, "תגיד את זה שוב!" הוא התחנן, שומע את האחר מצחקק.

"מייקל, שון התעורר!" הבלונדיני צעק ומייקל מצא את עצמו קופץ באושר במקום.

"תבוא, הוא עדיין לא באמת מדבר, אבל הוא פקח עיניים והוא כן מצליח להגיב לכאב ולמגע" ג'יין הסביר, "הוא צריך אותך" הוא הוסיף ומייקל מצא את עצמו לוקח את תיקו ורץ מבהירות מחוץ לדירה, נועל אותה במרץ ונכנס לרכבו, נוסע אל שון.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך