תרפא אותי, פרופסור -פרק 4-

שוב פעם הוא חולם על מה שקרה, שון ניסה להתעורר אבל לא הצליח, שוקע בתוך החלום.
–
האסייתי קפא במקומו, מכסה את פיו בזמן שרעד, לא מאמין שהוא רואה את סטיבן, הבן זוג שלו, ומיר, החבר הכי טוב שלו, מתנשקים ארוכות בתוך הדירה שלו.

ציפצוף בכי נפלט מגרונו, מה שהקפיץ את שני הגברים המתנשקים, מביטים בו באימה ומתרחקים אחד מהשני.
–
"ש-שון, זה לא…" מיר מלמל בלחש, מביט על חברו הטוב שהסתכל עליהם בעיניים פעורות וגדולות, לא מבין מה הוא באמת ראה.

"א-אתם" היפני גמגם, הדמעות חנקו אותו וחוסר ההבנה עוד יותר הקשה עליו לעכל את הסיטואציה.

"תלך" סטיבן מלמל בלחש, מבקש ממיר לצאת מהדירה, "א-אבל" מיר הביט עליו וסטיבן עצם את עיניו והנהן אליו, מסמן לו עם ראשו שהכל בסדר, שאין לו מה לדאוג.

המנשק הקטן נגס בשפתו התחתונה, מביט על סטיבן ואז על שון, הוא הרכין את ראשו מטה והתחיל להתקדם ליציאה, "אני מצטער" הוא לחש כשנעמד לצידו של חברו הטוב, נאנח לעצמו לפני שיצא מהדירה, משאיר את בני הזוג לבד.
–
"בייב בוא" סטיבן חייך לאחר, פורש את ידיו לצדדים וממתין לבואו של שון, "ס-ס-טיב?" היפני שאל, חסר אמונה שהאחר מחייך אליו כאילו כלום לא קרה.

"איך יכולת?" הוא שאל בלחש, לא צועק, לא כועס, הוא לא היה אחד כזה, "שששש, בוא אליי" סטיבן המשיך, מחייך אליו בחמימות.
–

"בוא ניפרד" שון אמר, מגביר מעט את קולו, "מה אמרת?" ידיו של סטיבן צנחו מטה, "אני רוצה שניפרד" היפני אמר בשברון לב, אוהב את האחר יותר מדי, "לא אנחנו לא ניפרד!" סטיבן מלמל בכעס, מתקדם לאחר ונוגע בכתפיו, מצמיד אותו לקיר, ידיו אוחזות בחוזקה בכתפיים הרועדות של האחר.
–
"ששש אל תבכה" סטיבן אמר כשראה את הדמעות יורדות מעיניו של האחר, "א-אתה, בגדת בי" הקטן מלמל וסטיבן המשיך לחייך אליו, "אתה בגדת בי עם מיר!" הקטן צעק, מפתיע את האחר.

במשך שלושת שנות הזוגיות שלהם, שון מעולם לא הרים עליו את הקול, בטח שלא צעק ככה.
"בבקשה תעזוב אותי" שון מלמל, מנסה להדוף את גופו של האחר ממנו, "אם כבר אני בגדתי במיר איתך" סטיבן מלמל, גורם לשון להיעצר ולהביט עליו בזעזוע, מה הוא אמר עכשיו?

הגבוה צחק בקול, "בגלל האבא המטומטם שלך, הייתי צריך לצאת איתך בזמן שהייתי בזוגיות עם מיר, כי לאבא שלי יש כסף והם עובדים ביחד על פרוייקט גדול, אז זה הכי טוב שהבנים הגייז שלהם יהיו ביחד" הוא מלמל בנעילת שיניים, חושף מעט את הפרטים שמאחורי אהבתו השקרית לשון.

"א-אתה אוהב אותי" שון גמגם, "א-אני לא מבין" הוא המשיך, מביט על סטיבן, מתחנן בעיניו שהכל יהיה שקר, "ועכשיו אם אני ניפרד ממך הכל הולך לפח, מיר הסכים להיות חלק מזה רק כי הוא קיבל סכום כסף גדול מההורים שלנו, אחרי הכל עני תמיד ירדוף אחרי הכסף והוא ימכור אפילו את החבר הכי טוב שלו בשביל כמה דולרים" הוא ציחקק, מביט לתוך עיניו המבוהלות והחסרות ביטחון של האחר שניסה איכשהו לבין את מה שקורה.
–

"אתה אוהב אותי" שון לחש, "אני לא" הגדול ציחקק, "אפילו את מיר אני לא אוהב" הוא הוסיף, גורם לאחר לכווץ את גבותיו בשאלה, "אתה חושב שאני איתו כי אני אוהב אותו?" הוא צחק בקול, מרעיד את גופו של שון בפחד.

"הוא פשוט סקס טוב" הוא הוסיף, "גם אתה סקס טוב" הוא מלמל, חוקר את גופו של האחר, "אתה סקסי כשאתה בוכה" סטיבן חייך נוגס בשפתו התחתונה לפני שרכן קדימה, נושק בכוח לשון שהתפתל בידיו, מרביץ לגדול כמה שהוא יכול.
–

"לעזאזל" סטיבן מלמל, אוחז בשיערותיו של שון בן ה16 וגורר אותו בחוזקה, זורק את גופו של הקטן שפתאום הרגיש מכה חזקה בראש ונפל לריצפה, מביט על הפסנתר הלבן שנח מעליו, רואה שהוא נמרח בקצהו בדם, כנראה שלו.

"אה" הוא מלמל בכאב, מרגיש סחרחורת ורואה איך שסטיבן עולה עליו, "חתיכת מכה חטפת" בן הזוג מלמל, עניבה בידיו ושון ראה איך שהאחר רוכן מטה וקושר את ידיו בחוזקה, "אתה לא ניפרד ממני עד שאני אומר לך" סטיבן מלמל בנעילת שיניים בזמן שקשר את ידיו הרועדות של שון.

האחר הרגיש מסוחרר, ראשו כאב והוא לא יכל לזוז, גופו בגד בו והוא הרים את עיניו לסטיבן, "ב-בקשה סיטבן" הוא מלמל בשקט והאחר לא הגיב, הגדול התחיל להתפשט, "בבקשה" שון מלמל, מתחיל לראות חושך.
—
"בבקשה סטיבן!" שון התעורר בבהלה, צורח את נישמתו ומתנשם במהירות, דמעות מציפות את עיניו וגרונ חנוק כאילו ותקוע לו שם משהו, הוא עדיין היה שקוע עמוק בתוך החלום שחלם, רועד כולו ומגרד את גרונו עם כריות אצבעותיו, רוצה לנשום.

"שון?" ג'יין שאל בקול עייף, מתרומם במהירות כשראה את הברמן רועד באימה, "שון?" הוא שאל שוב ונגע בכתפיו של האחר שבמהירת הרחיק אותו ממנו.

שון נחנק, הוא תרומם מהמיטה ונפל כשרגליו לא הצליחו להחזיק אותו, "פאק" הבלונדיני קילל ופתח את המגירה בשידה העליונה, ידיו רועדות על קופסאות הכדורים עד שהוא הוציא קופסא אחת ופתח אותה, מני אותה על המטה ויורד במהירות לאחר.

"קח" מנהל הבר לחש לגופו המיוזע והרועד של שחור השיער, מכניס לפיו את הכדור, האחר נחנק מעט אבל ג'יין סגר לא את פיו בחוזקה, מונע ממנו לפלוט את הכדור החוצה, נותן לו בכפייה לבלוע את כדור ההרגעה.
–
שון כיסה את פניו עם ידיו, מצליח לנשום באיטיות ולחזור לעצמו, הוא פלט ציחקוק מייבב וג'יין לא יכל שלא לבכות, רואה את האדם שאהב חסר אונים כמו ביום הראשון שהגיע אליו לבר, מאז אותו היום הוא הודה לפול על שהביא את שון אליו, דואג לו ומשנה אותו בתהליך ארוך שלקח לא מעט זמן, אבל שון הצליח להשתנות, הוא הצליח להיפתח אליו, ועכשיו, עכשיו הוא עובר התקף יום אחרי יום, הוא חוזר להיות הילד השבור ההוא.

"די די" הבלונדיני לחש, מנגב את דמעותיו שלו ומחבק את שחור השיער בחוזקה, שמח שהאחר לא הדף אותו אחורנית וחיבק אותו בחזרה, "השתגעתי" המלוכסן מלמל בכאב וג'יין הניע במהירות את ראשו לשלילה, "לא השתגעת, זה העולם שהשתגע" הוא לחש, מתרחק מעט ומלטף את פניו של הצעיר, "אתה בסדר?" ג'יין שאל, יודע שהאחר לא בסדר, "אני בסדר" שון מלמל, "תעזור לי קלום" הוא הוסיף לפני שכחול העיניים התרומם והושיט את ידו מעלה, מושך אותו בעדינות לעמידה יציבה.

השעון המעורר של ג'יין צלצל, "הגיע הזמן לקום" שון מלמל בחיוך, נושק לג'יין המודאג, "אני בסדר" הוא לחש שוב לגדול ממנו, נושק למצחו ארוכות, "אני הלך להתקלח" הוא לחש, זז מגופו של הבלונדיני לפני שהלך להתקלח, נותן לג'יין להתיישב על המיטה ולבכות בחוזקה בזמן שסגר את הקופסא והחזיר אותה למגירה, מתפרק.

שון חייך לעצמו ששמע את הבכי של האחר, "כאילו שהוא לא יודע שאני יכול לשמוע" הוא מלמל בשקט עצוב, שוטף את פניו וגופו, רוצה להתנקות מההתקף המגעיל שהיה לו לפני כמה רגעים.
—

"לקחת את כל הכדורים?" הבלונדיני שאל בדאגה ושון טפח על תיקו, "כולם כאן" התלמיד ענה בחיוך, "אני אלך" הוא הוסיף, נושק שוב למצחו של ג'יין שהביט עליו בדאגה נוראית.

"תאכל ותשתה כמו שצריך" הצעיר ביקש והאחר גיחך, מי היה מאמין ששון מתייחס אליו כמו אל ילד קטן? "גם אתה" מנהל הבר ביקש והאחר הנהן, שם את הקסדה על הראש ודופק עליה חלושות, "זזתי לגיהנום" הוא ציחקק ועלה על האופנוע, "אם קורה משהו תחזור" ג'יין ביקש, מחייך כשראה את הקסדה עולה ויורדת, שון הנהן לפני שנסע לאוניברסיטה.
—
שוב פעם אותו המעגל, שון נשען על גדר הכניסה, לוקח סיגריה מתיקו ומתכוון לעשן אותה לפני שיכנס לאוניברסיטה המטופשת הזאת.

אבל לתוך מעגל נכנס משתנה, ושון מאוד לא אהב את המשתנה הזה שנכנס לתוך מעגל חייו והחליט לגרום לו לשנוא עוד יותר את הזמן באוניברסיטה.
–
"כבר אמרתי שזה מסוכן" מייקל מלמל, לוקח את הסיגריה הטרייה והלא דלוקה מפיו של שון, "מה אתה עושה?" היפני שאל, מתכוון לקחת בחזרה את הסיגריה שלו אבל חום השיער הזיז את ידו אחורנית, מרחיק את הסיגריה.

"אני רוצה לדבר איתך על אתמול" חום העיניים הביט בעיניו השחורות של האחר שהביטו בו גם כן, מלאות בשנאה, כעס, פחד, תמימות, משהו בעיניים של שון הראה לו לא מעט דברים, כנראה דברים שהאחר העדיף להסתיר.

"לא מעוניין" שון אמר, מכניס את היד לתוך התיק- הכמה שיותר סגור שלו, לא רוצה שמייקל בטעות יראה את קופסאות הכדורים, לפני שהוציא מהחפיסה עוד סיגריה, מניח אותה על פיו ומדליק אותה, מסתכל לאופק ומתעלם מנוכחותו של האחר.

"ההתנהגות שלך לא הייתה בסדר אתמול ואני נורא לא מרוצה מזה" חום השיער אמר ברוגז ושון התלבט עם עצמו על איזו בדיוק התנהגות הוא מדבר, ההיא שבגג או ההיא של ההתקף?
ממשיך להסתכל לאופק, רואה את העשן מתעופף לו בשקט.

בא לו פשוט להיות עשן, הוא הגיע למסקנה.
–
"להתעלם לא יעזור לך שון" מייקל אמר, לוקח שוב את הסיגריה מפיו של האחר וזורק אותה לקרקע, דורך עליה לפני שזרק את הלא דלוקה מידו, גם עליה הוא דרך.

"יש שיעור" מייקל אמר בכעס לפני שהלך ממנו, עצבני ששון ממשיך להתנהג כמו ילד זבל.
"הסיגריות שלי" שון התנשף בחדות, מביט על הסיגריות המעוכות, "או לא, הוא לא עשה את זה" הוא לחש בכעס לפני שנכנס במהירות בשער, הולך מהר אל הפרופסור שלו ואוחז בידו בחוזקה, מסובב את הגדול ממנו אליו.

"אתה מוכן פאקינג להזדיין לי מהחיים?" הוא צעק כמו משוגע, מביט על האחר בכעס מטורף, ומייקל רק נאנח, "כבר אמרתי לך, תיקח את עצמך בידיים" חום השיער אמר בלחש, "תפסיק לשחק את עצמך איזה בריון קשוח" הוא המשיך, מגביר את טונו ומביט עמוק לתוך עיניו הכעוסות של שון.

"אתה בסך הכל ילד מסכן" הוא לחש שוב בחדות, והיה אפשר לראות איך אישוניו השחורים של שון רעדו לפני שציחקק ברוגז, גומותיו העצבניות שקעו בתוך לחייו ולשונו טיילה על פנים הלחי שלו, מתאמץ לא להכות את בעל המקצוע.

"תלך לעזאזל" הוא מלמל לפני שזרק את ידו של מייקל, מתנגש בכפתו של חום השיער בחוזקה בזמן שהתקדם לתוך האוניברסיטה.
–
מייקל נאנח לעצמו ועצם את עיניו, מנסה להרגיע את עצמו כמה שיותר.

הוא פקח אותן באיטיות והביט על ידו המעט אדומה, מחייך לעצמו בייאוש, שון הוא לא בן אדם קל והוא באמת לא יודע למה הוא כל כך מרגיז אותו, למה ואיך לעזאזל שון מצליח להכעיס אותו נורא? הוא לא ידע את התשובה והוא החליט שאולי באמת הגיע הזמן להתעלם ממנו כמו שהוא רוצה.
–
היפני שכב על השולחן, עוצם את עיניו ומנסה לשכוח את כעסו, נמאס לו כבר מהמייקל הזה, מה יש לזין הזה? מה אכפת למייקל ממנו, שיעזוב אותו כבר!

הוא הרגיש הקלה כשהפרופסור התחיל ללמד, שמח שהוא מתחיל סוף כל סוף שיעור מבלי להעיר לו, אולי באמת הוא הצליח להרחיק אותו.
—
"ושון יענה לנו על השאלה" האסייתי שמע את מייקל אומר לכיתה, ושון הרים את ראשו באיטיות מסתכל בחוסר אמונה על האחר, הוא לא יעזוב אותו אחרי הכל.

חום העיניים הביט על האחר, הוא לא יכול להניח לו שלא ללמוד, הוא פשוט לא יכול לעזוב אותו, הוא תלמיד שלו ואם הוא לא רוצה להיות כמו הפרופסורים המושחתים שבאוניברסיטה הזאת, הוא לא יכול להתעלם משום תלמיד, גם אם התלמיד עצמו יתחנן אליו לעזוב אותו לנפשו, הוא לא יכול.
–
שון המשיך לבהות בו, לא מסתכל על הכיתה, מסתכל רק על הפרופסור שעמד בקצה הכיתה, מחכה לתשובתו.

כשחום השיער לא קיבל תשובה הוא חייך והזיז את עיניו לתלמידיו, "זה למשל נקרא טמטום" הוא אמר בצחקוק והתלמידים התאפקו שלא לצחוק, "אל תהיו כאלה אם אתם רוצים שיצא ממכם משהו" הוא הוסיף, זורק מבט מזלזל לאחר וחוזר ללמד.

האסייתי התרומם ממקומו, מחליט שלעזאזל עם הכל, הוא הולך לגג.

שון לקח את תיקו והתקדם ליציאה, "ולאן אתה הולך?" הוא שמע את מייקל שואל, "למקום שלא תזיין לי את השכל" הוא השיב בכעס, יוצא מהכיתה.

"היי" חום השיער רץ אחריו, מבקש מהכיתה סליחה לפני שיצא, אוחז בכתפו של שון ועוצר אותו מללכת, "תחזור לכיתה" הוא אמר, שון עדיין עם גבו אליו, "לא בא לי" הקטן יותר השיב, מעיף את ידו של מייקל ממנו, ממשיך למדרגות, "אתה תמשיך להיות מטומטם?" הפרופסור עקץ ושון גיחך לעצמו, "כנראה" הוא ענה, גורם לאחר להיאנח לפני שעלה על הגג.
–
"כנראה שנצטרך לדבר עם אבא שלך" הוא לחש לעצמו, שון כבר היה רחוק מלשמוע אותו.
–

האסייתי התיישב על הספה הריקה, נשען עליה אחורנית ומכניס את האוזניות לאוזניו, מפעיל את צלילי הפסנתר ואז הא נזכר בחלום ונאנח לעצמו, מוציא את האוזניות מחוץ לאוזניו ומכבה את טלפון, רוצה שקט מהכל, קצת מנוחה לא תזיק.
–
הוא במשך כ20 דקות פשוט עצם את עיניו ונשם עמוק, שומע את הרוח והעצים המרשרשים, את הצחקוקים הרחוקים של התלמידים שכנראה הבריזו מהשיעורים, את המלמולים הרחוקים, את המכוניות הנוסעות, את האופנועים הרועשים.

הוא לבסוף שמע את פתיחת הדלת החזקה ואת הצעדים שהתקרבו אליו במהירות.
"שון!" מיר אמר בדאגה, מסתכל על האחר שפקח את עיניו והביט בו בשנאה, "תעוף" הוא מלמל, מתכוון לעצום את עיניו שוב, אין לו כוח לורוד השיער, במיוחד לא אחרי החלום שהזכיר לו עוד יותר טוב את היחסים בניהם.

"אבא שלך" ירוק העיניים אמר, מונע מהאחר לעצום את עיניו ולהביט בו בשאלה, "מה איתו?" היפני שאל, רוצה לדעת מה פשר הפרצוף המודאג של מיר, "הזקן סוף סוף מת?" הוא שאל, חסר דאגה, "ה-הוא פה, באוניברסיטה" ורוד השיער לחש ושון התרומם באחת, אפילו לא מחכה ורץ למטה, הולך לחדר הישיבות של האוניברסיטה, יודע שהוא כנראה שם.
–
"שון" פול עמד בכניסה, מונע ממנו להיכנס, "למה אתם פה?" שון שאל בחשש והאחר נאנח, "הפרופסור שלך יצר איתו קשר, אתה לא לומד" השרירי מלמל, נותן לאחר להבין, "תתן לי להיכנס" הוא אמר, מנסה לדחוף את פול מהכניסה אבל לא באמת מצליח, "בבקשה פול" הוא התחנן והאחר הניע את ראשו לשלילה.

"חתיכת זקן מטומטם, תצא משם!" הוא צעק לדלת, נותן לאביו, למנהל ולמייקל לשמוע את המתרחש מבפנים.

"תכניס אותו" המבוגר קרא ופול שמע את זה, זז מהדלת, "תהיה עדין" הוא מלמל לפני ששון נכנס בפנימה, מביט על אביו במלוא הטינה.

"מה אתה חושב לעצמך שאתה עושה?" הוא צעק על אביו, ידו מונחת על השולחן והוא מכופף לצידו של האחר, באותו הרגע פול נכנס פנימה, "סלחו לי" הוא מלמל לפני שנעמד ליד הדלת, מחובתו לשמור על הירו, גם אם זה בפני שון.

"הבנתי שאתה לא לומד" הירו אמר, מביט על בנו בכעס, שון נאנח, מביט על מייקל לפני שהחזיר את מבטו לאביו, "אמרת לי פשוט להיות כאן באוניברסיטה, אז הנה, אני כאן, לא דיברנו על שום דבר שקשור ללמידה" הוא אמר בכעס, מסתכל על המבוגר.

"אתה תילמד כי אני אומר" האב השיב, מתרומם מכיסאו וגורם לשון גם להתיישר ולעמוד למולו, מביטים אחד על השני בכעס.

מייקל הביט עליהם בבלבול, הם לא אמורים להיות אב ובן שדואגים אחד לשני? אחרי הכל שון הוא ילד מפונק שמסתתר מאחורי אביו, לא ככה?

"אני לא מתכוון להקשיב יותר להוראות המזורגגות שלך, הסכמתי רק פעם אחת, אני לא הולך להסכים יותר" שון השיב בלסתות נעולות, מאגרף את ידיו, גורם למייקל ולמנהל להרגיש את המתח בין בני המשפחה.

"חסר תועלת" הירו ירק, מקפיץ את ליבו של מייקל שהזדעזע מהדמיון לאביו שלו, לאחר מכן חום העיניים הביט על שון שגיחך בשקט, "זה מה שיצרת אחרי הכל" שון לחש בהתגרות, "חסר תועלת יוצר חסר תועלת, זה הגיוני" הוא הוסיף והמבוגר הרים את ידו מעלה, מתכוון לסטור בחוזקה לפניו של האחר.

"תרשה לי" פול אחז בידו של המבוגר שהביט עליו, "אני אעשה את זה" שומר הראש הוסיף והאחר נאנח אחרי שהביט על בנו, יודע שאם הוא יסטור לו זה יכול להיגמר בהתקף והוא לא רוצה ששון ייחשף ככה, במיוחד לא אם ירוצו שמועות ואז גם העסק שלו יפגע.

הוא הוריד את ידו מטה כשפול הניח לו, השרירי הלך לפני שון שחייך אליו חיוך קטן כתודה לפני שעצם את עיניו, מחכה לסטירה להגיע.
–
מייקל נעמד מכיסאו כשראה את שון הולך מעט הצידה אחרי שפול סטר בחוזקה ללחיו, האסייתי חייך ופקח את עיניו, "תעוף מכן" הוא אמר לאביו.

"אחהמ" האב כחכח בחוזקה בגרונו, "פתטי שכמותך" הוא מלמל לפני שיצא, פול הניח את כף ידו לשנייה על לחיו הבוערת של שון שהניח את ידו על כף ידו, "זה בסדר, תלך" הוא אמר בחיוך, שמח שפול הוא זה שסטר לו, "אני אדבר איתך" פול לחש, מפתיע את שני האחרים כשהוא נשק ללחיו הסטורה של האחר לפני שיצא משם.
–
שון נאנח, מסתכל על מייקל ועל המנהל, "אם עוד פעם תקראו לו לכאן, זה לא יגמר טוב" הוא מלמל באיום, מסתכל על מייקל שהיה נראה יותר מדי המום בשביל לדבר, "ילד שמתחבא מאחורי הכוח של אבא שלו, אה?" הוא מלמל לגדול יותר לפני שיצא מהחדר.
–
"שון, חכה" מייקל אמר כשיצא מהחדר, רץ אחרי שון והולך לצידו, לא עוצר אותו מללכת, "מה זה היה עכשיו?" הוא שאל, מביט על הלחי האדומה של האחר, מרחם עליו, "משהו שאתה לא צריך להתערב בו" שון אמר, ממשיך ללכת, לא רוצה להיות מייקל, "אל תדבר על מה שקרה" הוא ביקש ומייקל הרים גבה, מזה הוא פוחד? שהוא ילך ויספר על מה שקרה? שון באמת בלתי ניתן לקריאה.
–

"היחסים בניכם תמיד כאלו?" חום השיער היה סקרן ושון נעצר, גורם גם לו להיעצר, רואה איך שהאחר מסתובב למולו ומביט בו, "אל תתעניין בחיים שלי, הייתי שמח אם לא תתערב לי בחיים" הצעיר אמר בכעס, יותר מצווה מאשר אומר והאחר הביט בו, לא עונה ורק חוקר את פניו, "מצטער" הוא אמר לבסוף, מפתיע את שון.

"אני לא אוהב לשמוע סליחות, במיוחד לא מהאנשים שאני לא אוהב" האסייתי ירק בבוז, עדיין מביט על מייקל שהביט עליו בצורה שהוא הכי שנא, ברחמים, "מחק את הפרצוף הזה שלך" הוא הוסיף מנופף למול פניו של האחר כשאמר זאת.

"אם תרצה לדבר אני יכול להקשיב" מייקל אמר ברצינות, כאיש מקצוע הוא יכול לנסות ולעזור, או שאולי כי הוא מכיר את הסיטואציה הזאת מקרוב עם אביו שלו הוא יכול להקשיב לאחר טוב יותר?

שון גיחך על ההצעה, מזועזע רק מלחשוב שמייקל באמת אמר את זה, "אוותר" הוא מלמל לפני שהמשיך ללכת, "הפנים שלך עוד אדומות" מייקל הזכיר לאחר שנעצר, לא רוצה ללכת ככה לכיתה.

"בוא נשים לך קרח" מייקל מלמל, אוחז במפרק כף היד של האחר לפני שמשך אותו, לוקח אותו למשרדו, "תעזוב" שון אמר, מנסה לנער את ידו אבל מייקל היה חדור מטרה והוא החליט לתת לו להוביל אותו, הוא לא מתכוון לנסות להילחם ואז הוא יקח סיכון בלקבל התקף למול האחר.