תרפא אותי, פרופסור -פרק 42-

"אתה לא יכול לבגוד בסטיבן, אתה לא יכול לבגוד בסטיבן, אתה לא יכול לבגוד בסטיבן" שון מלמל לעצמו שוב ושוב, יושב על המיטה הזוגית שבדירה שלו, אחרי מה שקרה עם מייקל הוא החליט פשוט לברוח בחזרה הביתה, עדיין לא מעכל את העובדה שהפרופסור שלו נישק אותו.

"שון שון" הצעיר מלמל כשניזכר באיך שהאחר קרא לו, "הוא מתגעגע? למה?" הוא חשב, מכרסם את ציפורניו, "לא!" הוא אמר לעצמו במהירות, לא רוצה לחשוב על מייקל, "סטיבן, אני צריך לראות את סטיבן!" הוא החליט ולקח את הטלפון שלו, מתקשר לברטה.
–

"הכל בסדר?" ברטה נשמע לחוצה ושון חייך, היא מפחדת בשבילו, שון התלבט אם לספר לה על מה שקרה, אבל הוא במהירות הניע את ראשו לשלילה, זה שום דבר, ג'יין אמר שמייקל תמיד מתנהג ככה כשהוא שיכור.

אז זה אומר שמייקל מנשק גם גברים אחרים?

שון כירסם את ציפורניו ואז עיניו נפערו, מייקל גיי! שון כיסה את פיו, רק עכשיו הוא הבין שהפרופסור שתה בבר של גייז, רק עכשיו הוא הבין במלוא האחוזים שמייקל גיי.

"שון?" סגולת השיער שאלה שוב כשלא קיבלה מענה, מוציאה את שון מהמחשבות שלו.

"אני בסדר" שון אמר בחיוך, מצליח לשמוע את נשימת ההקלה של האחרת, "ברטה?" הוא שאל והיא פלטה "מממ?" שואל, מקשיבה לו.

"אני רוצה לראות את סטיבן" הוא אמר ברצינות והיה שקט לכמה רגעים, ברטה חשבה לעצמה ארוכות, מנסה להציג במוחה יתרונות וחסרונות לכך.
–
"אוקיי, נלך לראות אותו" הפסיכולוגית אמרה כשמצאה יותר יתרונות לפגישה הזאת מאשר חסרונות, זה יכול לתת לשון באמת לעכל את המצב שסטיבן נמצא בכלא.

"אפשר היום?" הוא שאל, "כן, אני אבוא לאסוף אותך" היא ענתה לו והוא הנהן, מרגיש איך שפעימות ליבו פועמות בחוזקה, הוא מפחד, הוא מתרגש, הוא שמח, הוא עצוב, הוא עדיין מאוהב בו.

"אני אתקשר אלייך כשאהיה קרובה לבית שלך" היא הוסיפה, "טוב" הוא ענה לה, "נתראה" היא מלמל בחיוך לפני שניתקה, גורמת לשון לקפוץ מהר מהמיטה וללכת להתקלח, הוא פאקינג הולך לראות את סטיבי שלו.

שון קפץ באושר במקלחת, מכסה את פיו בהתרגשות, מסבן את כל כולו כמו שצריך, הוא לא יודע איך הוא יפגוש אותו, יכול להיות שיתאפשר להם מגע? "אהה!" שון צעק קלות, מתרגש עוד יותר, סוף סוף הוא יראה את סטיבן שלו.
—–
ברטה גיחכה כשראתה איך ששון רץ אליה אחרי שנעל את הדירה, נראה נרגש יותר מתמיד, הוא פתח במהירות את הדלת, מתיישב מאחור וחוגר את עצמו במהירות.

"שלום ברטה" הוא אמר בחיוך רחב, "שלום לך ילדון מתרגש" היא השיבה בחזרה והוא צחקק בשקט, מניח את ידיו על לחייו ונוגס בפיו, לא מצליח לשלוט ברגש החזק שהכה בו.

"אל תצפה ליותר מדי ממנו שון" היא הזכירה, לא רוצה שהוא יתאכזב יותר מדי והוא הנהן במהירות, עדיין מתרגש והיא נאנחה קלות לפני שהתחילה לנסוע, רואה איך ששון מסתכל בחלון וכאילו משנן את הדרך אל בית הסוהר.
–
"בסוף לא הלכת לבר?" סגולת השיער שאלה, "הלכתי" שון מלמל והיא יכלה להבחין במבט המודאג שלו, "א-אני לא חושב שאחזור לשם עוד" הוא לחש בשקט, "אתה רוצה לדבר על זה?" היא שאלה, רואה שהוא מניע את ראשו לשלילה ממראת הרכב והיא נשמה עמוק, כנראה שכדאי לא להתעמק בזה, זה תהליך ששון צריך לעבור עם עצמו, זה לא הולך להיות קל בשבילו, במיוחד שהוא חי כרגע בעולם שונה לחלוטין מהעולם שהיה לו לפני איבוד הזיכרון.
—-
שון יצא מהר מהרכב, מסתכל על בית הסוהר הגדול, מחכה לברטה שתצא גם כן מהרכב.

"התקשרתי אליהם בשביל לקבוע פגישה, אז הם יודעים שנגיע ככה שלא נמתין הרבה" סגולת השיער אמרה והצעיר הנהן אליה, הולכים אל שער בית הכלא, מציגים בפני השומרים תעודות זהות ומקבלים אישור להיכנס פנימה.
–
שון אחז בכף ידה של ברטה בזמן שהם צעדו בחצר לכיוון דלת הכניסה, מתחיל לחשוש עוד יותר ככל שהם התקרבו לשם, "אם אתה מתחרט, אנחנו יכולים לעזוב" היא אמרה לו ברוגע, "לא, אני בסדר" שון מיהר להגיד, ממשיך ללכת איתה עד שהם נעמדו למול הדלת הגדולה, נכנסים פנימה.
—
שון ישב על כיסא הממתינים בזמן שברטה הלכה אל המזכירות, מודיע להם שהיא ושון קבעו פגישה עם סטיבן סמית' והן בדקו אם האסיר אישר את הביקור.

"נודיע להם שאתם כאן, תמתיני בבקשה" המזכירה אמרה בחיוך וברטה חייכה והנהנה לפני שהלכה אל שון, מתיישבת על ידו, "יהיה בסדר" היא טפחה על גבו של הגבר הלחוץ, מרגיעה אותו בזמן שהוא נשם עמוקות ועצם את עיניו, הרבה רגשות מנוגדים היו בתוכו כרגע, אבל הם לא ימנעו ממנו לראות את סטיבן.
—
"ברטה ושון?" המזכירה קראה ושניהם נעמדו וניגשו אליה, "זה אנחנו" סגולת השיער אמרה והמזכירה הנהנה, "תכנסו בדלת הימנית, ותלכו אל חדר מספר 8" היא אמרה להם והם הנהנו אליה בהבנה, אוחזים ידיים והולכים אל הדלת שהייתה בצד ימין, נכנסים לתוך האזור ובוחנים את המספרים שבדלתות.
—
"הנה" שון אמר כשבצידו הימני הייתה הדלת המדוברת, הוא עצם את עיניו ונשם עמוק לפני שפקח אותן והביט על ברטה, "א-אולי זאת טעות להגיע לכאן?" שון מלמל, מרגיש פתאום חרטה, "אז שנחזור?" סגולת השיער הציע, אבל שון לבסוף נאנח, "לא, אני אכנס" הוא החליט לבסוף והאחרת הנהנה לפני שפתחה את הדלת, מסתכלת על סטיבן שכבר ישב שם והמתין.

"הוא שם?" שון לחש, לא מסתכל לבפנים והיא הנהנה אליו לפני שהוא באיטיות צעד קדימה, מציץ בדלת ועיניו נפגשו עם העיניים החומות של סטיבן.

שון הזדקף באחת לפני שרץ מהר פנימה, מחוייך כולו, הוא נעמד למול הזכוכית, מסתכל בעיניים דומעות ומאושרת על סטיבן שהביט עליו בחוסר אמונה, "סטיבי" שון מלמל בחיוך וסטיבן הזיז את ראשו הצידה בשאלה, מביט על שון בחוסר הבנה ואז על ברטה שנעמדה לצידו.

"מה אתה עושה כאן?" סטיבן שאל בכעס את הגבר הנרגש שהתיישב במהירות בכיסאו, מסתכל על האחר טוב יותר, "התבגרת" שון אמר בעצב, מניח בעדינות יד על הזכוכית, כאילו ונוגע בלחיו של האחר, "שאלתי מה אתה עושה כאן?" סטיבן צעק, מקפיץ את שון שנבהל מהצעקה החזקה, הוא אף פעם לא שמע את חום השיער צועק ככה.

"סטיבן תירגע!" ברטה הביטה על האחר בכעס, ולובש הכתומים צחקק בגועל, "באתם להרגיז אותי עוד יותר?" הוא שאל בנעילת שיניים ושון במהירות הניע את ראשו לשלילה, "סטיבי, עברתי תאונה" שון אמר בעצב, מנגב את דמעותיו ומסתכל על סטיבן שעדיין לא האמין שלאחר יש אומץ לשבת למולו, "ואיבדתי את הזיכרון" שון הסביר וסטיבן פער את עיניו, מסתכל על סגולת השיער שהביטה עליו בכעס אבל היא לא הכחישה את דבריו של האחר, וסטיבן הבין שזה נכון.

הוא חייך קלות, מוצא את זה משעשע, "באמת שוני שלי?" סטיבן אמר בטון חמוד, גורם לשון לזרוח מאושר, "סטיבי" שון מלמל, מצחקק כשסטיבן הניח את כף ידו שלו על הזכוכית כנגד כף ידו שלו עצמו.

"אתה בטח מתגעגע אליי בייבי שלי" השרירי אמר בחיוך, מקבל גבה מורמת מהשומר והשוטר שהיו איתו בחדר, סטיבן באמת יודע לשחק את עצמו תמים.

"סטיבן, תתנהג כרגיל" ברטה ביקשה, יודעת שההתנהגות שלו יכולה להשפיע על שון, הצעיר יכול להאמין לדבריו ולחזק את רגשות האהבה שלו כלפיו.

סטיבן נאנח, לפני שהוריד את היד ושילב את ידיו, מתחיל לצחוק לעצמו, "אתה באמת חשבת שככה אגיב כשאראה אותך?" השרירי ירק בזלזול ושון הוריד את ידו והביט עליו בשאלה, "חתיכת אפס, בגללך אני יושב כאן!" חום העיניים אמר בכעס טהור, מאשים את שון על הזוועות שהוא בעצמו עשה לצעיר.

"ס-סטיבי?" שון מלמל, "אל תגיד את הכינוי המזורגג הזה!" הוא צעק, מכה את הזכוכית ומקפיץ שוב את שון המבוהל, "אתה באמת מטומטם, אפילו שאתה לא זוכר אני בטוח שסיפרו לך על מה שעשיתי לך, ואתה עדיין בחרת לבוא לכאן וללקק לי" סטיבן צחקק בכעס, משלב שוב את ידיו ונשען על הכיסא, "כנראה שהתגעגעת לזין שלי" הוא מלמל בגאווה.

"סטיבן!" ברטה אמרה בכעס, מסתכלת על האחר במבט רושף והוא רק הרים גבה, מכחכח בגרונו בכעס.

ואז סטיבן צחק בקול.
שון הביט עליו בדאגה, רואה איך שסטיבן צוחק כמו משוגע, "אוי מייקל המסכן" הוא אמר לצחוק, "אתה בטח לא זוכר אותו, נכון?" השרירי אמר והצעיר הביט עליו בשאלה, "מייקל?" המלוכסן שאל וסטיבן הפסיק לצחוק, מביט בעיניו המלוכסנות של האחר, "זה יהיה משעמם אם אספר לך, אז אני אוותר" האסיר אמר בחיוך, קורץ לשון שמבלי שליטה הסמיק כתגובה ושכח מכל מה שסטיבן אמר עד עכשיו.

"אני מתגעגע לתחת שלך" סטיבן אמר, נוגס בשפתו התחתונה, מרגיש שעשוע עילאי כששון נהפך להיות מובך, תמים וטיפש כמו שהוא זכר.

"ואו, זה מטורף לחשוב שאתה לא זוכר איך שגמרתי בתוך התחת הקטן שלך שוב ושוב עד שאיבדת הכרה" סטיבן מלמל בחולמניות ושון הביט עליו בזעזוע כשהבין שהאחר מדבר על כך ללא שום חרטה, רק אז שון נזכר בנער הפצוע שהוא ראה בסרטון, בנער המפוחד והדיכאוני שלא יכל אפילו לשמוע את שמו של סטיבן.

שון נעמד באחת מכיסאו, מביט על סטיבן שהסתכל עליו בשעשוע, בשביל הנער הפצוע הזה שון צריך לשים לזה סוף, "בוא ניפרד" שון אמר וסטיבן צחקק, מחזיק את עצמו מלהתפוצץ בצחוק מזלזל.

"אני נפרד ממך סטיבן!" שון צרח, מקפיץ את הנוכחים בחדר לפני שהוא פרץ בבכי ורץ החוצה, לא מסוגל להסתכל בפניו של האחר, מפחד להתחרט ולהגיד לו שהוא עדיין רוצה להיות איתו ביחד.
–
"אני מניחה לעצמי שזאת באמת הפעם האחרונה שהוא יראה אותך" סגולת השיער אמרה בחיוך מרוצה ונגעל אל סטיבן שישב שם בשקט, יוצאת משם גם כן ורואה את שון יושב על הריצפה, בוכה לתוך בירכיו.

"תקום שון, הגיע הזמן להפסיק לבכות בגללו" היא אמרה וליטפה את ראשו של האחר שעכשיו כבר הביט עליה, "תלך לבר, תתחיל את החיים האמיתיים שלך, תיפגש עם האנשים הבאמת חשובים לך, אני בטוחה שהם מחכים שתבוא אליהם יותר מכל בן אדם אחר" היא אמרה בכנות ושון משך באפו ונעמד באיטיות, מנגב את עיניו, "סטיבן כבר לא חלק מהחיים שלך" היא הוסיפה וניגבה את פניו הלחות, "תחיה כמו שון" היא לחשה והוא חייך קלות והנהן, "אני אחזיר לעצמי את הזיכרון לא משנה מה יקרה!" הוא אמר בהחלטיות ובטחון והיא הנהנה אליו בשמחה, "מעולה, זה יהיה הכי טוב בשבילך" היא השיבה, מחבקת את כתפיו והולכת איתו מחוץ לבית הסוהר.
–
שון הסתכל בפעם האחרונה על המבנה הגדול, השמיים היו אפרוריים וטיפות גשם קטנות נפלו ארצה, "להתראות סטיבן" הוא לחש ונשם עמוקות, נפרד סופית מבן הזוג שלו, עכשיו הם לחלוטין אקסים.
—–
"תישן כמו שצריך" ברטה אמרה לצעיר לפני שהוא הנהן ויצא מחוץ לאוטו, מנופף לה ורץ אל הדירה שלו.
–
שון פשט את בגדיו עוד כשהוא היה ליד הדלת הנעולה, הולך אל כיווץ המקלחת, רוצה לשטוף את עצמו מבית הכלא ומסטיבן, הוא בכה מתחת לזרם המים, אבל הוא ידע שזה הבכי האחרון שלו על האחר, סטיבן בן ה18 כבר לא קיים יותר, נשאר רק סטיבן האסיר שאנס אותו והתעלל בו מבלי רחמים.

שון עצם את עיניו ונזכר בכל הגברים שהוא ראה בסרטון, שון בן ה16, שון בן ה20 ושון בן ה21, "אני אזכר בכם, אני מבטיח, שון, אני אזכר בך, אני חייב" הוא מלמל לעצמו, מאמין בכל ליבו שהוא יכול לעשות את זה.
—
שון שכב על המיטה, "למה הוא הזכיר את מייקל?" הצעיר חשב לעצמו, מכרסם את ציפורניו, אבל הוא נאנח לבסוף, "אני חושב על הפרופסור שלי יותר מדי" הוא מלמל באכזבה, יודע שזה לא בסדר לחשוב ככה על איש החינוך שלך.

"בוא נישן" הוא אמר לעצמו לבסוף, מסתובב על ביטנו ופורש את רגלו האחת על המיטה בצורת 'ר' בזמן שידיו נחו מתחת לכרית, הצעיר עצם את עיניו, נרדם במהירות באופן טבעי.
——-
"קום אידיוט! קום" ג'יין אמר בכעס, מכה עם שתי כפות ידיו את מייקל שמלמל בעייפות, "קום כבר מייקל!" מנהל הבר אמר, מושך באוזנו של האחר, "איי איי!" מייקל אמר בכאב, פוקח את עיניו ומכה את ידו המכאיבה של ג'יין, "שיכור מטומטם, אתה יודע מה עשית אתמול?" הבלונדיני צעק, "כבר בוקר?" מייקל מלמל, כואב לו הראש והוא התרומם באיטיות לישיבה, "מה כבר עשיתי?" הוא שאל, משפשף את מצחו הכואב, ההנגאובר תוקף אותו בעוצמה.

"אתה לא זוכר?" ג'יין שאל וגיחך, "יופי, עכשיו אני צריך להתמודד עם עוד אחד שלא זוכר דברים" הוא מלמל ברוגז, "נישקת אתמול את שון!" ג'יין צעק בכעס, מכה את כתפו של מייקל, שוב משתמש עם שתי כפות ידיו, מרביץ לגבר שקפא במקומו.

"ע-עשיתי מה?" מייקל מלמל, לא מאמין למה שהוא שמע מהאחר שהוא עשה אתמול, "נישקת את שון, חתיכת אידיוט שכמותך" הבלונדיני עצר את המכות, מביט על מייקל ההמום, "אם אתה לא רוצה שהוא יזכור אותך, אז תשלוט בעצמך, אני באמת לא מבין למה שאתה כל כך מתעקש לא לחשוף את עצמך בפניו" הקטן אמר ברוגז ומייקל נאנח, "הוא רק סבל כשהוא היה איתי, הירו לא יישב בשקט אם נחזור להיות ביחד, הבר ייסגר וכולם יידפקו מזה" מייקל מלמל וג'יין נשף ברוגז, "אז מה? תראה מה האיומים של הירו עשו, שון עבר תאונה והיה יכול למות, הוא עכשיו לא זוכר את אף אחד מאיתנו, אתה באמת חושב שאני מעדיף את המצב הזה על סגירת הבר? שהבר ילך לעזאזל, אני רוצה את שון שלי בחזרה!" הבלונדיני אמר בכנות.

"עכשיו תקום ותלך לבית שלך, אתה צריך להתארגן לאוניברסיטה, אני מקווה שתקבל קצת שכל ותגרום לשון להבין מה קרה בניכם כי זה ברור שהוא חושד ביחסים שלכם" כחול העיניים אמר לפני שהתרומם, מלטף את שיערו החום של מייקל ואז אוחז בעדינות בסנטרו של הפרופסור, "תעזור לי להחזיר את שון" הוא הוסיף בעצב לפני שיצא משם, משאיר את מייקל להיאנח על המיטה לפני שהתרומם גם הוא, הולך לדירה שלו.
—-
מייקל הרים את גבותיו בשאלה, רואה מרכבו את שון שעון על הגדר עם סיגריה ביד, הצעיר הכניס את הסיגריה לפיו ונשם את העשן, משתעל בחוזקה.

הפרופסור חייך קלות לפני שיצא החוצה עם תיקו, מתקדם אל שער האוניברסיטה.

מייקל הבחין בכך ששון מסתכל עליו במבוכה והוא גיחך לעצמו קלות לפני שהפתיע את שון ונשען לצידו על הגדר, "זה לא בריא לעשן" מייקל אמר, מחייך קלות כשניזכר בפעם הראשונה שהוא היה ליד שון על הגדר, "א-אני יודע" שון לחש, נוגס בשפתו, "א-אבל אני רוצה להיזכר" הוא מלמל בכנות וליבו של מייקל צנח מטה באושר.

"הבנתי אתמול מג'יין שעשיתי טעות, אני מצטער" מייקל אמר בחיוך, "א-א-אה, ג'-ג'יין אמר לי ש-שאתה עושה את זה תמיד כ-כשאתה שיכור" הצעיר מלמל בביישנות והפרופסור גיחך קלות, ג'יין באמת ניסה לכפות עליו.
–
מייקל הביט על הסיגריה בין אצבעותיו של שון, רואה שהיא נשרפת לבדה, כנראה ששון מנסה שהיא תיגמר כמה שיותר מהר מבלי לעשן אותה באמת, הפרופסור לבסוף שלח את ידו, לוקח את הסיגריה משון והצעיר הביט עליו בשאלה ופער את עיניו כשמייקל לקח שאכטה קצרה.

הפרופסור השתעל, "מזמן לא עישנתי" הוא אמר בחיוך לפני שלקח את ידו של שון המופתע, מחזיר את הסיגריה לאצבעותיו של האסייתי, "אל תאחר" חום העיניים אמר בחיוך לפני שהלך משם, אומר שלום ובוקר טוב לשומר לפני שנכנס אל האוניברסיטה, מחייך לעצמו באושר כשעשה כמעט את אותם הדברים מהפעם הראשונה שהם נפגשו על הגדר.
–
שון הביט על הסיגריה שבאצבעותיו, נוגס בשפתו התחתונה לפני שבאיטיות הכניס אותה שוב לפיו, לוקח שוב עשן שגרם לו להשתעל והוא ניער את ראשו בגועל לפני שזרק אותה אל הריצפה, דורך עליה ולאחר מכן הוא הרים אותה ונכנס אל האוניברסיטה, מחייך קלות אל השומר המבולבל שכבר מאתמול לא הבין את פשר החיוכים שהאחר נתן לו.
—
"שון!" מיר קרא וקפץ על גבו של האסייתי כשהוא התהלך במסדרון אל הכיתה, "מיר" שון אמר בחיוך ואז הוא הסתובב אליו, "מיר" הוא לחש וורוד השיער הביט עליו בסקרנות, "פגשתי את סטיבן אתמול" הוא לחש שוב וירוק העיניים פער את עיניו לרווחה, "באמת? ואיך היה?" מיר שאל ושון נאנח, "הוא מגעיל" הוא מלמל בעצב והאחר גיחך והנהן, "אני יודע" הוא השיב, "אבל נפרדתי ממנו!" המלוכסן אמר גאווה ומיר גיחך שוב, "אני גאה בך שוני" הוא השיב, הולך בשילוב זרועות עם שון לכיתה.

הם לחלוטין קיבלו הרמת גבה כשנכנסו פנימה, הסטודנטים האחרים מצאו את ההתנהגות של שון יותר מדי משונה, הוא מתנהג כמו בן אדם אחר לחלוטין.
–
מייקל הביט עליהם ונאנח לעצמו בחיוך, לפחות שון מצא חבר להיות איתו, כנראה שהצעיר לא יכול לשמור טינה עם הזיכרון העכשווי שלו, אפילו שהוא יודע את הדברים שמיר עשה לו.
——–
"אני אעלה לגג" שון אמר למיר שחייך והנהן אליו ברצון, ורוד השיער הבין שכנראה שון רוצה להיות עם מייקל, "תנסה גלות כמה שיותר דברים" מיר הוסיף והאחר הנהן בהבנה לפני שעלה במדרגות אל הגג, מופתע כשהדלת הייתה פתוחה.
–
"תנעל אחריך" הוא שמע את מייקל קורא מהספה ושון הנהן וסגר את הדלת אחריו, רואה שהמפתח בתוך המנעול והוא נעל את הדלת לפני שהתקדם אל הספה, מתיישב ליד מייקל ששוב אכל כריך והיה עם האוזניות באוזניו.

שון חייך לעצמו ופתח את התיק, מוציא משם כריך ושני חטיפי שוקולד, מגיש אחד למייקל שהביט על החטיף למולו.

הפרופסור הוריד אוזניה אחת, לוקח את החטיף ומגיש את האוזנייה לשון, גורם לצעיר לחייך ולהתקדם אליו לפני שהניח שוב את האוזנייה באוזנו, שוב אותה היצירה המוכרת והלא ידועה התנגנה.

"אתה באמת לא יודע איך היא נקראת או מי הלחין אותה?" שון שאל בסקרנות ומייקל חייך, "אמרת שאתה מכיר אותה לא? אולי עם הזמן תיזכר" מייקל השיב ופתח את חטיף השוקולד, אוכל אותו בשקט בזמן ששון הביט עליו.

שון הסתכל על מייקל ארוכות, לפחות עד שחום העיניים הביט עליו בשאלה ושון מהר החזיר את עיניו לאופק, אוכל מהר מהכריך שלו, מייקל חייך לעצמו בשקט, חוזר גם הוא להביט על האופק.
–
"אתה יודע מה קרה ביני לבין בן דוד שלך סטיבן?" שון שאל לפתע ומייקל פער מעט את עיניו למשמע השאלה, "כן" הוא ענה לבסוף ושון הנהן, "ביקרתי אותו אתמול" הצעיר גרם לאחר להיחנק ולהשתעל לפני ששון הוציא מים מתיקו שלו, נותן אותם במהירות למייקל ששתה אותם בזהירות.

"ה-היית אצלו בכלא?" מייקל בירר והאחר הנהן, "הוא הזכיר אותך" שון אמר והביט על האחר שהביט עליו בסקרנות, מייקל באמת פחד ממה שהאסיר אמר לסטודנט, "הוא אמר שאתה בטח מסכן כי אני לא זוכר אותך" המלוכסן מלמל בלחש ומייקל נאנח, "מייקל?" שון שאל והאחר הביט עליו, "היינו בני זוג? אני ואתה?" הוא שאל חלושות וליבו של האחר צנח מטה לפני שהוא נאנח, הם נפרדו, הם סטודנט ופרופסור, הירו, ריימונד וראלף לא יניחו לשניהם, הם יהרסו את הבר ואת ג'יין ואת פול ואת שון, הם יהרסו את המצב הקיים שעוד יכול להיות מוגדר כמצב סביר.

"לא" מייקל ענה בחיוך, "לא היינו זוג" הוא הוסיף ושון הביט עליו לכמה רגעים, הוא האמין למילותיו אבל גם הרגיש אכזבה מהן, "אני מבין, מצטער על השאלה" הצעיר אמר בחיוך לפני שחזר להסתכל על השמיים האפרוריים, ממשיך לאכול ולשמוע את היצירה המסתורית, מייקל לצידו.

הפרופסור אגרף את ידו באכזבה עצמית, ממשיך לאכול גם כן ולהביט על השמיים האפורים שהתחילו לדמוע במקומו עם טיפות קטנות של גשם.