תרפא אותי, פרופסור -פרק 45-

שון היה שעון על הגדר, מנסה לעשן עוד פעם אבל ללא הצלחה, השיעול היה חזק ממנו.
הוא חייך כשראה את מייקל יוצא מהמכונית והולך קדימה אל שער הכניסה, "היי-" הוא בא להגיד לו שלום, אבל חום העיניים התעלם ממנו ונכנס ישירות אל האוניברסיטה ושון הביט עליו בחוסר הבנה, "הוא לא ראה אותי?" הוא חשב לעצמו, שוכח לרגע שכפרופסור וסטודנט הם לא באמת צריכים לדבר יותר מדי.
—

שון דרך על הסיגריה הכמעט שלמה לפני שזרק אותה אל הפח ונכנס אל תוך האוניברסיטה, מעדיף להיכנס פנימה ולהגיד שלום למייקל כמו שצריך.
–
שון הביט בשאלה על הכיתה, מייקל לא היה שם, "הוא בגג?" הוא שאל את עצמו, "הוא במשרד" הוא שמע לחישה מאחוריו והוא הסתובב אל מיר, מחייך אליו, "בוקר טוב" המלוכסן אמר בחיוך, "בוקר טוב" מיר השיב, מחבק את שון, רוצה לקבל כמה שיותר יחס טוב מהאחר כל עוד הוא עדיין מתייחס אליו טוב.

"מייקל במשרד שלו?" שון לחש כשמיר ניתק את החיבוק והם התקדמו אל תוך הכיתה והאחר הנהן, "כן, הוא מדי פעם הולך למשרד, בטח בשביל סידורים או מנוחה לפני השיעור" ורוד השיער אמר ושון הנהן בהבנה, מתיישב בכיסאו כשהם הגיעו למקומותיהם ומיר התיישב על השולחן של שון, מזיז את רגליו ומסתכל על האחר שחייך אליו.
–

"אני שמח שאתה חבר שלי" מיר אמר בכנות ושון חייך, "כמובן שאהיה" הוא אמר, עדיין קשה לו העובדה שאמרו לו שמיר היה עם סטיבן בזוגיות, אבל אפשר להגיד שהמוח שלו לא באמת מצליח לקשר את זה, במיוחד כשכל מה שהוא זוכר זה את הרגעים הטובים של שלושתם.
קשה לשון להבין את מה שסטיבן עשה לו, גם אחרי שהוא ראה אותו בכלא, אבל הוא לפחות הצליח להיפרד ממנו בשביל להרגיש שקט למען השון האחר שכנראה כבר נעלם עמוק בתוכו.

"רוצה לעשות משהו היום?" מיר שאל והאחר הביט עליו, נזכר במה שג'יין אמר לו, הוא צריך לעשות את מה שהוא כרגע רוצה, "אפשר" שון ענה בחיוך, רוצה להיות בחברתו של מיר, "יאיי, רוצה שנלך לפארק שעשועים?" ירוק העיניים שאל ושון הנהן במהירות, "אפשר לעלות על הרכבת הרים?" הצעיר שאל בהתרגשות, הוא מעולם לא זכה לעלות על רכבת ההרים- לפי מה שזכור לו כמובן, "בטח שאפשר" מיר אמר בצחקוק, שון עדיין בן 16, "אז קבענו אחרי הלימודים?" ורוד השיער אמר בהשתובבות והאחר הנהן בשמחה, יותר ממאושר שהוא הולך לעשות כיף.
–
"לשבת כולם" מייקל נכנס לכיתה, גורם לסטודנטים לחזור למקומם, ורואה איך שמיר יורד משולחנו של שון, שניהם היו נראים נרגשים במיוחד.
הוא נשם עמוק והזיז את עיניו מהם עוד לפני ששון הסתכל עליו, מתחיל ללמד את החומר.

שון הביט על האחר לאורך כל השיעור, חוקר אותו ומנסה להבין אותו, הוא לא הסתכל לכיוונו אפילו ולא פעם אחת במהלך השיעור, הוא לא התייחס אליו בבוקר, יכול להיות שהוא מתעלם ממנו?
—
שון התרומם מהר מכיסאו, לוקח את תיקו והולך מהר אל מייקל שסידר את דבריו בתיק שלו, "היי" הסטודנט אמר בחיוך, "היי" מייקל ענה בקרירות, לא מביט עליו וממשיך לסדר את דבריו, שון כחכח בגרונו, "אתה עולה אל הגג?" שון שאל בחיוך ומייקל בדיוק סגר את תיקו, "לא" חום העיניים אמר לפני שעקף את שון, "ר-רגע!" האסייתי אמר, אוחז בידו של מייקל ומונע ממנו ללכת, כמה סטודנטים כולל מיר נעצרו והביטו על הסיטואציה בסקרנות.

"שון, אני הפרופסור שלך, כדאי לך לכבד אותי, אני לא אחד מהחברים שלך" מייקל ירק, גורם לליבו של שון להתכווץ בכאב, הצעיר לחלוטין היה מופתע ממילותיו ומגישתו של האחר והוא שיחרר את האחיזה, מקבל מבט נוזף מהמבוגר לפני שהוא יצא והלך לכיוון השני, כנראה אל משרדו.
–
"אתה בסדר?" מיר שאל וניגש אל הצעיר שנאנח, "כנראה שטעיתי" שון מלמל, מאוכזב מהתנהגותו שלו, הוא לא יכול לרצות שמייקל יתייחס אליו אם הוא הסכים אתמול שהם יהיו פרופסור וסטודנט רגילים.

שון נגס בשפתו התחתונה, "רוצה לבוא איתי לגג?" הוא שאל את מיר שהנהן אליו במהירות ושון חייך קלות, יוצא עם האחר מחוץ לכיתה ומביט לשנייה אל הכיוון שמייקל הלך אליו לפני שהם עלו במדרגות אל הצד השני, הוא לא יכל להבין למה הוא באמת מבואס מזה שהפרופסור שלו לא נותן לו יחס מיוחד.
—
"הרבה זמן לא הייתי כאן" מיר אמר בכנות, מתיישב על הספה ורואה איך ששון מסתובב בגג ומסתכל מדי פעם למטה על האנשים המכווצים.

"מזג האוויר נעים היום" האסייתי אמר בחיוך, מסתכל על השמים הפחות מעוננים ומיר חייך והסתכל גם הוא על השמיים, "נכון" הוא מלמל, חוזר להסתכל על שון שנשען על מעקה הבטיחות וירוק העיניים צחק פתאום, גורם לשון להסתכל עליו בשאלה לפני שהוא התרומם והלך אליו.
–
"בפעם אחת ישבת על המעקה ההוא" מיר אמר והצביע אל הצד השני, שון הסתכל לשם ולאחר מכן על מיר, "ממש ישבתי על זה?" שון שאל בהפתעה והאחר הנהן, "מה? לא פחדתי?" הוא שאל שוב בחוסר אמונה, רק מלחשוב על זה ליבו פעם בפחד.

"לא, אבל כולם פחדו כשראו אותך, חשבנו שאתה רוצה לקפוץ" מיר צחקק, "ואז מייקל ואני עלינו על הגג והוא זינק עליך והפיל את שניכם אחורנית בחזרה אל הקרקע" הוא הסביר והמלוכסן הביט עליו בפליאה, "באמת? מייקל חשב שאני הולך לקפוץ והוא סיכן את עצמו בשביל להציל אותי כביכול?" שון שאל ומיר חשב לרגע, הוא לא באמת התרכז במייקל באותו הרגע אבל כשחושבים על זה, מייקל באמת סיכן במובן מסויים גם את עצמו.

"כן" מיר ענה ואז גיחך שוב, "אתה התעצבנת על שנינו וחשבת שאנחנו משוגעים על שחשבנו שאתה רוצה להתאבד" הקטן אמר ושון חייך, מביט שוב על המעקה לפני שהחזיר את ראשו מטה, מסתכל על האנשים.
"הם נראים כמו נמלים כשמסתכלים עליהם מלמעלה" שון מלמל ומיר הסתכל גם הוא למטה, "אהבת להסתכל למטה, לפעמים הייתי יושב בחוץ ומסתכל למעלה והייתי רואה אותך, הכי סטוקר שיש" ורוד השיער אמר וצחקק, גונב מהאחר צחקוק קטן גם כן.

"הייתי כאן הרבה?" שון שאל, "כן, היית כאן גם הרבה עם מייקל לתקופה מסויימת" הקטן הוסיף ושון הסתכל עליו בהפתעה, "למה אתה מתכוון?" הוא שאל ומיר הסתכל עליו בחוסר הבנה, יש מצב שמייקל לא אמר לו את זה גם כן?

"מייקל היה אומר לסטודנטים לא לעלות למעלה ורק אתה והוא הייתם שם, אני לא יודע על מה דברתם או מה עשיתם" הוא אמר, לא רוצה לפלוט יותר מדי ולספר לשון על הזוגיות עם האחר.

שון כיווץ את גבותיו בבלבול, מייקל הרי אמר לו שרק לא ממזמן הוא התחיל לעלות לגג לבד, למה הוא שיקר לו? אז הם כן היו קרובים אחד לשני אחרי הכל? מה הם עשו על הגג ועל מה הם דיברו? למה מייקל אפשר רק לו לעלות? שון נאנח, יותר מדי שאלות לאפס מוחלט של תשובות.
–
"מיר, אתה באמת לא יודע אם קרה ביני לבין מייקל משהו?" הוא שאל וורוד השיער הסתכל עליו וחייך, "אם אתה לא יודע אז גם אני לא" ירוק העיניים השיב לפני שליטף את ראשו של שון, "אני מקווה שתיזכר" הוא מלמל, לא שלם עם מילותיו בגלל הפחד ששון שוב ישנא אותו, אבל הוא רצה שלאחר יהיה רק טוב.

"ואולי אני צריך להניח את היד כאן" מיר אמר והוריד את היד שלו אל החזה של שון, מסתכל לו עמוק בעיניים, "אולי הלב יודע מי אתה באמת טוב יותר מהמוח" הקטן אמר בחיוך כן, רואה את עיניו החוקרות של שון שכנראה ניסה להבין או להתרכז יותר במה שהוא אמר.

"אתה תזכור, אני בטוח בזה" מיר אמר ברצינות לפני שהתרחק והלך אל הספה, "הגיע הזמן לאכול" הוא אמר ושון נאנח והלך אחריו, מתיישבים ביחד על הספה בגג ואוכלים.

"אני לא יודע אם אני רוצה לזכור כבר" שון אמר בכנות, גורם למיר להביט עליו בעצב, "למה?" מיר שאל כתגובה, "לא יודע, זה יותר מדי מסובך בשבילי, אני חושב שאני רוצה להישאר השון שאני עכשיו, עם הזיכרונות הטובים, אני מפחד לזכור את שון שלאחר מכן, הוא עבר יותר מדי דברים בשביל שארצה לדעת או לזכור" הצעיר מלמל, ממשיך לאכול, "אבל אז אתה פשוט חי בשקר" ורוד השיער אמר בחיוך, "אתה מכיר את עצמך עד גיל 16, אתה עכשיו בן 23 זה 7 שנים שאתה לחלוטין לא זוכר, אתה חושב שכל מה שעברת היה רק רע? אני לא חושב ככה" מיר המשיך ושון הסתכל עליו עמוקות, מקשיב לו ברצינות.

"היו הרבה רגעים שהיית מאושר בהם, הכרת אנשים חדשים שהם היו כל עולמך ואתה היית כל עולמם, אני לא חושב שזה פייר בשבילך ובשבילם לרצות לשכוח אותם ולא להילחם עם מה שהתאונה גרמה לך לשכוח" מיר נאנח, אוחז בלחיו של שון בעדינות, "שכחת את עצמך שון, אנחנו כבר לא הנערים בני ה16, הזיכרונות שלי מהעבר לא טריים כמו הזיכרונות שלך כרגע, עברתי לא מעט במהלך השנים האלו וגם אם זה היה קשה, אני לא הייתי רוצה לשכוח את השנים האלו כי הם אלו שהפכו אותי למי שאני היום" מיר המשיך, מחייך בעצב כשראה את דמעותיו של האחר נופלות מפניו, מנגב לו אותן.

"הזיכרונות שאתה מאמין שהן המציאות כרגע הן לא נכונות, סטיבן בכלא, אבא שלך לא האדם שחשבת שהוא, רבקה היא לא האמא הביולוגית שלך, האמא הביולוגית שלך מתה, אני הרווחתי כסף מאחורי הגב שלך בשביל לטפל בג'ייקוב ובמשפחה שלי מבלי שבאמת היה אכפת לי ממה שאתה מרגיש ואני עדיין מרוויח כסף על שתיקה, לסטיבן גם לא היה אכפת מאף אחד מאיתנו, הוא לא אהב לא אותי ולא אותך" מיר אמר בקשיחות, יודע שזה יכנס לשון עמוק יותר אם הוא בעצמו יגיד לו את זה בצורה הזאת ושון פרץ בבכי, מתחיל לעכל את המצב האמיתי שהוא נמצא בו.

מיר חיבק אותו, "אבל למרות כל הדברים הרעים האלו היו פי מיליון יותר רגעים משמחים, הכרת את ג'יין שהוא באמת הבן אדם שהכי אוהב אותך בעולם הזה, הוא ייתן לך את הכל, אפילו את החיים שלו והוא למעשה לא היה חייב לעשות את זה, אבל הוא עשה את זה ומכל הלב" מיר אמר והתרחק, מניח את כפות ידיו על לחייו של שון, מנגב אותן שוב מדמעות.

"פול הציל אותך מסטיבן והוא הבן זוג של ג'יין, הם תמיד היו לצידך והוא נלחם עם אבא שלך מדי פעם לטובתך, הוא באמת סובל כי הוא נמצא בין שני עולמות שונים, מצד אחד הוא עובד של הירו ומצד שני הוא לא מסכים עם הדרכים שבהן הוא פועל" מיר הוסיף וחייך קלות, "הוא גם הבן זוג של ג'יין שלא אוהב את אבא שלך בגלל כל מה שעשה לך, פול וג'יין הם מי ששמרו כל השנים האלו עלייך, ותאמין לי, אבא שלך הוא רחוק מלהיות בן אדם שרוצה לטובתך" מיר אמר ברצינות, מביט עמוק לתוך עיניו השחורות של שון שהמשיכו לדמוע, אבל הן היו קשובות יותר.

"פול היה הראשון שהגיע לאוניברסיטה אם היית חוטף התקף, אתה האמנת בכל ליבך שאתה חייב לו את החיים כי הוא הציל אותך מכל כך הרבה שיט שעברת, הכרת עוד הרבה אנשים אחרים, הכרת פרטנרים והכרת אנשי שיחה, הכרת את ברטה שלמעשה גיליתי עליה רק לא ממזמן, לפי מה שהבנתי היא הייתה איתך מאז ומתמיד והיא תמיד הייתה זמינה בשבילך, היא אישה מדהימה ואתה זכית להיות מטופל שלה" מיר אמר לבסוף, נאנח בחיוך.

"אתה מבין מה אתה מפסיד אם אתה תמשיך לרצות לשכוח את כל מה שעברת? אתה תפסיד את עצמך ותמשיך לחיות בשקר, אתה תמשיך לאהוב את סטיבן גם אחרי מה שעשה לך, אתה תמשיך לאהוב אותי אחרי מה שעשיתי, אתה תמשיך לאהוב את ההורים שלך אחרי מה שהם עשו ואתה לא תאהב את האנשים שבאמת צריכים לקבל את האהבה שלך" מיר אמר ברצינות, קצת עצוב מהעובדה שגם הוא נכלל באנשים ששון לא צריך לאהוב.

שון נשך את שפתו התחתונה, "אני מפחד לשנוא את מי שאני אוהב עכשיו" הוא מלמל בעצב ומיר הנהן, "אני יודע, גם אני מפחד שתחזור לשנוא אותי, אבל אני צריך לעשות את זה לטובתך" הוא אמר בחיוך, "לבינתיים אני אעשה איתך כיף עד שתיזכר ואחר כך כבר אתמודד עם המכות שתחטיף לי" ירוק העיניים אמר בשעשוע, גורם לשון לצחקק מעט ולחזור לחבק אותו, "אני מקווה שאם אזכר, אז אזכור גם את הרגעים של עכשיו ואבין עד כמה שאתה מדהים" שון אמר בכנות למיר שנשם עמוק וחייך לעצמו, מתרגש ממילותיו של האחר.
—-
הם ירדו במדרגות, מחייכים אחד לשני לפני שנכנסו לכיתה, שון הסתכל על מייקל שכבר עמד בשולחן שלו והתחיל לסדר את ספרי הלימוד, חום העיניים הרים את עיניו אליהם, כנראה מברר מי נכנס ושון חייך אליו קלות לפני שמייקל החזיר את עיניו לשולחנו, מצליח לשמוע את האנחה של שון, 'ככה הכי טוב מייקל' הפרופסור חשב לעצמו, רואה בצד עינו שהם מתקדמים אל תוך הכיתה.
–

מייקל התחיל ללמד, מחייך אל התלמידים ולא מראה כל סימן של שיברון קטן שאולי נשאר לו מהזמן שהיה במשרדו, הוא לימד ברצון ועשה את כל מה שהוא יכול לעשות בשביל ששון לא יחשוד בהתנהגותו, אחרי הכל הוא עושה את זה בשביל שון, שון לא רוצה לזכור אותו ולו אין שום זכות לכפות את עצמו על הצעיר, אחרי הכל הוא נשבר לאיום של הירו והוא נפרד משון וגרם לכך שהצעיר יעבור תאונה.
—–

"שנלך?" מיר נעמד ליד שולחנו של שון כשניגמר השיעור, מניח יד על מותנו ומשאיר מקום לזרוע של שון להיכנס פנימה והצעיר צחקק ונעמד, משלב את זרועותיהם ביחד ולוקח את תיקו לפני שהם התהלכו ליציאה מהכיתה, מיר קרץ למייקל שהסתכל עליהם קצרות לפני שחזר לסדר את דבריו, שון הביט עליו גם כן לכמה רגעים לפני שהחזיר את פרצופו לאופק, ממשיך לצחקק בהתרגשות עם מיר על היום כיף שלהם, משאיר את מייקל לחייך מעט בכיתה, מאמין שהוא עשה טוב שהוא לא מכריח אותו להיזכר, שון מאושר.
—-
"שון לא יגיע היום, נכון?" ג'יין שאל לטלפון, נמצא בחדרו, גם היום הוא לא הרגיש חשק לפתוח את הבר, במיוחד לא אחרי השיחה שהייתה לו עם שון בבוקר.

"הוא הולך עם מיר לפארק שעשועים" פול השיב, יודע את זה ממיר והירו, אחרי הכל זה שהבן של הירו איבד את הזיכרון, לא אומר שהיפני המבוגר יפסיק לעקוב אחריו.

"אני מבין" הבלונדיני אמר, מנגב דמעה שנפלה מעינו בזמן שהביט על תמונות של שון, "אני אמרתי לו לא לבוא לכאן אם הוא לא רוצה, כנראה שהוא באמת לא רוצה" כחול העיניים אמר בצער.

פול נאנח, יושב על הגג של בניין עבודתו, יודע שג'יין קיבל את כל מה שקרה עם שון נורא קשה, "ג'יין שלי, אני בטוח שיהיה טוב יותר" השרירי אמר, מנסה לעודד את האחר.

"ומה אם לא? מה יקרה אז? אני לא יכול לסבול את זה יותר פול, אני באמת לא יכול, אני רוצה את שון שלי בחזרה, זה ישמע כל כך רע אבל אני לא אוהב את השון של עכשיו, זה לא השון שלי" הוא אמר בשיברון לב, דמעותיו מתחילות ליפול מעיניו מהר יותר, לא מאמין שהוא באמת אמר את זה על שון.

"ג'יין, שון של עכשיו זה השון שלך, הוא אותו הבן אדם" פול אמר, שומע את משיכות האף של האחר, "גם לו יש רגשות בייב, גם לו קשה, יותר מכולנו, תחשוב שאתה תקום יום אחד ותשכח אותי, זה יהיה נוראי בשבילי, אבל זה יהיה נוראי גם בשבילך, אתה תשכח מי היית" שומר הראש אמר, רוצה להכניס את האחר לפרופורציות, הוא ידע שג'יין יכול לאבד את עצמו אם הוא ישקע יותר מדי במחשבות חסרות ביסוס או הגיון.

"אתה חושב שאם תאבד את הזיכרון אתה תישאר אותו הבן אדם שאתה עכשיו? לא, אתה תהיה אותו הבן אדם של פעם" פול אמר, מצליח לשמוע את האחר נרגע, "א-אני אוהב את שון" ג'יין מלמל ופול צחקק, "אני יודע, יותר מכל אחד בעולם הזה" הוא אמר וג'יין הנהן לעצמו, "אבל אני אוהב אותך גם, אהבה שונה" הוא אמר בחיוך ופול גיחך קלות, "אני יודע בייב, גם אני אוהב אותך יותר מהכל" שומר הראש אמר, שמח שבן זוגו חוזר להירגע שוב.

"מי יודע, אולי זה ששון הולך לפארק השעשועים יעזור לו להיזכר במשהו" הבלונדיני מלמל, "מי יודע" פול אמר בחיוך, מקווה שאולי כן.
—-
שון החזיק את הכרטיסים, נכנסים פנימה, "רכבת הרים!" שון הזכיר ומיר הנהן, מצחקק כשראה איך שהמלוכסן רץ קלות אל רכבת ההרים.
–
"ואוו" הצעיר אמר בחיוך כשהם חיכו בתור, מסתכל על הסלסולים והגובה של המתקן, מתרגש כל כך לנסות את זה בפעם הראשונה.
–
"הבאים בתור!" נשמע ברקע ושון הסתכל על האנשים שלפניו, סופר אותם, "אנחנו גם עכשיו" המלוכסן אמר, מתקדם ביחד עם מיר קדימה והם נכנסו גם כן עם קבוצת האנשים שנכנסה פנימה.
–
שון ישב בציפייה, מיר ישב לידו גם כן, הוא חייך אל הבחורה שבאה לחגור אותו, רואה איך שהיא חוגרת אותו בחוזקה ולאחר מכן מורידה סוגר ראש ומחברת אותו בין רגליו המפוסקות של שון, "תודה" הצעיר אמר לה והיא חייכה אליו, "תהנה" היא אמרה לפני שהלכה אל הקרון האחר.

המלוכסן הסתכל הצידה, רואה שמיר גם כן חגור, מיר הסתכל עליו והושיט לו את היד, "אם אתה מפחד אתה יכול להחזיק לי את היד" מיר אמר בחיוך.

*"אם אתה מפחד תחזיק לי את היד"* שון כיווץ את גבותיו כשהמשפט הזה פתאום צף לו במוח, מרגיש איך שראשו פתאום התחיל לכאוב, "אתה בסדר?" מיר שאל ואחז בידו, מוציא אותו מבועת המחשבות.

"זאת הפעם הראשונה שלי כאן?" שון שאל את מיר והאחר הביט עליו בשאלה, "אני חושב שכן" ורוד השיער אמר ברצינות, לא יודע על הדייט של מייקל ושון, ושחור השיער הנהן באיטיות, מניע את ראשו הצידה בחוסר הבנה, מה זה היה עכשיו?
–
"תהנו!" הם שמעו קריאה והרכבת נסעה אחורנית, שון חייך וניער את ראשו, הגיע הזמן שהוא יהנה, הוא אחז בידו של מיר שחייך אליו, מתרגש גם הוא.
הרכבת נעצרה כשהיא הייתה בשיפוע למטה, גופו של שון נתמך בסוגר שתמך בו לא ליפול, הוא נשם עמוק לפני שהרכבת, מבלי שום אזהרה, התחילה לדהור מטה, גורמת לליבו של שון לצנוח למטה בהתרגשות והוא צעק באושר, נהנה מתחושת החופש, מתחושת הסיכון, מתחושת הפחד.
–
הם עלו מעלה אל המעגל הראשון ושון צחק חזק בחוזקה והרים את ידיו באוויר, גורם למיר להרים גם כן ידיים, הוא הזיז את עיניו והביט על הידיים המחוברות ואז על מיר שעצם את עיניו, ראשו התחיל לכאוב שוב, תחושת הדז'ה וו הייתה כל כך מציאותית, הוא נשאר להסתכל על מיר גם כשהם הסתובבו, לא מבין מה קורה לו ולמה הוא מרגיש כאילו וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שלו על רכבת ההרים.

שון שמע את הצעקות והצחוק של האחרים, זה היה מוכר כל כך, ואם הוא כן היה כאן כבר אז עם מי? ומתי? הוא עצם את עיניו כשכאב הראש התחזק, ידיו צנחו מטה ומיר לא באמת התייחס, מפחד מדי בשביל לפתוח את עיניו, "הייתי כאן" שון לחש לעצמו, לא שואל, הוא מאמין בזה.