תרפא אותי, פרופסור -פרק 8-
מייקל הרים גבה בהפתעה כשלא ראה את שון שעון על גדר הכניסה כמו תמיד, מתופף מעט על ההגה של הרכב, חושב מעט, במיוחד על אתמול וזה פשוט חירפן אותו יותר משזה צריך.
שון גיי, הסטודנט שלו פאקינג גיי, הוא עובד וישן בבר של גייז, הוא שוכב לא מעט עם הלקוחות, הוא כנראה שכב עם ההוא אתמול- מייקל נאנח, מניח את הראש על ההגה, "זה לא עניינך מייקל" הוא לחש לעצמו.
הוא יצא מהרכב, מסתכל לצד השני של הגדר, חושב לעצמו שאולי שם שון נמצא, אבל לא, גם שם היפני לא היה, הגדר הייתה ריקה מכל נפש.
גבותיו של האחר התכווצו בבלבול, יש מצב ששון לא הגיע עדיין?
זה מוזר כי מייקל די איחר מהזמן הרגיל שהוא מגיע בדרך כלל ושון נמצא שם לרוב עד אז, ואין שום מצב ששון יכנס עדיין לאוניברסיטה, זה יהיה מוקדם לאסייתי להיכנס בעוד שלו זה מאוד מאוחר.
–
"הוא נכנס מבלי לעשן" המאבטח אמר לפרופסור שהחליט להישען על הגדר ולחכות לאחר, גורם למייקל להרים גבה בשאלה ולהביט במבוגר.
"אתה מחכה לבחור שמעשן פה תמיד, לא כך הדבר?" השומר שאל והאחר הנהן, "הוא כבר נכנס?" בעל המקצוע וידא, רואה שהאחר מהנהן לשאלתו, "והוא לא עישן?" הוא שאל בחוסר אמונה, איך זה אפשרי ששון לא מעשן לפני שהוא נכנס? זה לא היה הקטע שלו או משהו כזה?
"לא, הוא פשוט נכנס ישר לאוניברסיטה, הוא חייך גם, מה שלא קורה בדרך כלל" המאבטח מלמל ומייקל כיווץ את גבותיו בחוסר הבנה מוחלט.
שון, שון שהוא מכיר, ההוא שכועס על כל העולם, הוא נכנס ישירות לאוניברסיטה ועוד בחיוך?
חום השיער חולם? זה מרגיש לו לא בסדר, יש שם משהו מסריח.
הוא נאנח לפני שנופף מעט למבוגר לשלום לפני שצעד במהירות לתוך האוניברסיטה, אוחז בחוזקה בתיקו, רוצה לראות מה האחר מתחנן.
—
הוא הסתכל למול הכיתה, שון לא היה שם, הוא הציץ לתוך הכיתה, הוא גם לא היה שם.
מייקל כירסם את שפתו התחתונה, 'אולי בגג?' הוא חשב לעצמו, מהנהן כשמצא את זה הכי הגיוני והוא התכוון לעלות במדרגות.
הוא שמע שריקה שעצרה אותו מלעלות, "פה!" שון קרא מאחוריו, יודע הפרופסור כנראה מחפש אותו.
האסייתי חייך חיוך משתובב כשמייקל הסתובב והסתכל עליו, הוא הצמיד את הסיגריה לפיו שעלה בחיוך משועשע, שעון על הקיר ליד המשרד של מייקל ומנופף לו באיטיות.
החיוך הזה, אוי החיוך הזה היה סימן למשהו רע, אפילו רע מאוד.
מייקל יכל היה להרגיש את ההשתעשעות של האחר עוד מרחוק, זה רק התחזק כשהוא התקרב לשון וראה את עיניו השחורות של האחר שהביטו עליו, בזות לו כמו תמיד.
"שנכנס?" שון מלמל, מזיז את ראשו לכיוון הדלת, העשן יוצא מפיו כשדיבר, "תכבה את הסיגריה, אסור לעשן כאן" מייקל אמר, רואה איך שהאחר מצחקק קלות לפני שלקח שאכטה ארוכה וזרק את הסיגריה על הריצפה, דורך עליה בזמן שנשף את העשן בחדות מטה, מלקק את שפתיו ורק אחר כך הוא החזיר את מבטו למייקל שלא היה נראה מופתע ממעשיו.
"תרים" מייקל אמר בחיוך, מחזיק את כעסו על האחר, "לא בא לי" שון השיב בחיוך גם כן, שולח את היד שלו לדלת ודופק עליה מעט בזמן שהרים גבה לאחר, רוצה שהם יכנסו פנימה.
"בשביל?" מייקל שאל, "סוד" מלוכסן העיניים אמר בחיוך מרושע, "תרים וניכנס" חום העיניים לא ויתר והאחר נשף בחדות, "לא כיף איתך" שון אמר והתכופף, גורם לאחר לחייך ברצון כשראה את הגבר הבעייתי מתכופף ומרים את הסיגריה שלו.
"מתי אמרתי שיהיה כיף איתי?" מייקל השיב, מוציא את המפתח מתיקו ופותח את הדלת, נותן לשון להיכנס ראשון והוא אחרי.
–
"לפח!" הגדול יותר הזהיר את האחר שרצה להניח את הסיגריה על השולחן, "לעזאזל " בעל הגומות מלמל, מתיישב וזורק את הסיגריה לפח, מחייך כשהצליח לקלוע, "סל" הוא לחש בהשתובבות, מסתכל על מייקל שהכין להם קפה מבלי באמת לשאול.
–
"איחרת היום" שחור השיער אמר כשהקפה הונח למולו, לוקח את הכוס ולוגם קלות מהמשקה החמים שיעיר את גופו.
"התגעגעת?" מייקל החליט גם הוא להשתובב, מקבל כרגיל מבט נגעל מהאחר.
"עוד מעט מתחיל השיעור אז תגיד את מה שאתה רוצה להגיד" המבוגר יותר אמר, רוצה להיכנס ישר לעניין ולראות מה שון הולך להגיד.
"איך היה עם ברנדון אתמול, הוא עשה אותך?" שון חייך בערמומיות אבל כשמייקל לא ענה לו הוא הבין שכנראה הוא לא יקבל פרטים כמו שהוא רוצה לקבל, הוא עדיין היה סקרן לדעת מה הלך בין שניהם, הוא לא באמת ידע למה הוא כל כך סקרן, אבל זה עניין אותו.
"אני נהנתי אתמול" האסייתי חייך אבל נאנח באכזבה כשמייקל לא הגיב לדבריו, "אתה יודע שעכשיו אני יכול לספר לכולם שאתה גיי, נכון?" שון הפציץ לפתע כשהתנהגותו האדישה של מייקל הרגיזה אותו, הוא לא מתכוון לרחם, גורם למייקל להסתכל עליו ולהיאנח, "זה איום?" חום העיניים שאל, שותה מהקפה שלו ומסתכל על האחר.
"אפשר להגיד שכן" שון מלמל בשעשוע, "אתה תצטרך לעשות בשבילי משימות" הוא הוסיף, רוצה שמייקל יהיה הצעצוע שלו כמו שאיחל מההתחלה.
"אוקיי" מייקל אמר בחוסר רגש, "תלך לספר" הוא הוסיף באדישות, לוקח לגימה קטנה מהקפה, מפתיע את שון עם תגובתו.
"מ-מה?" האסייתי גמגם ואז במהירות כחכח בגרונו, ממשיך להסתכל על האחר בשאלה.
מייקל נעמד לאחר שהביט בשעון שלו, "תעשה מה שאתה רוצה, אני לא מעוניין לשחק איתך" הוא מלמל, שותה את כל הקפה לפני שזרק את הכוס הריקה לפח.
–
"עכשיו צא" הוא ציווה בקול שקט, פותח את הדלת ומסמן את דרכו של שון החוצה, מחליט שבאמת אין לו כוח יותר להתייחס אליו, שון הוא סתם ילד ילדותי שחושב שלשחק בחולשות של אחרים זה משעשע.
האסייתי הביט עליו מהכורסא לפני שנאנח בחוסר שביעות רצון, רואה את המבט הקריר של מייקל וחושב לעצמו מה הוא כבר עשה? אחרי הכל זה לא הדבר הכי גרוע שהוא אמר או עשה.
שון הניח את כוס הקפה על השולחן לפני התרומם, מסתכל על מייקל במבט נוזף לפני שעקף אותו ויצא החוצה, הולך לכיתה.
מייקל נאנח לעצמו, לוקח את כוס הקפה של שון וזורק אותה לפח לפני שלקח את תיקו ויצא ממשרדו, נועל את הדלת והולך לכיתה.
—
חום השיער נכנס לשיעור, מברך את התלמידים לשלום ומבחין בגבר השוכב שעל השולחן בסוף הכיתה, מחליט להתעלם ולהתחיל את השיעור, עצבני על שון.
שון מצא את עצמו עם עיניים פקוחות כל השיעור, ממשיך לחשוב על השיחה במשרד של מייקל ועל מה שהיה בבר אתמול, הוא עדיין לא הצליח לעכל שהפרופסור שלו הוא גיי.
"הוא טופ" הוא לחש בשקט לעצמו, מגחך בשקט, 'יהיה מעניין לראות אותו גונח מתחתיי' שון חשב בשעשוע, מרים את ראשו ומניח את סנטרו על השולחן, רואה את מייקל מלמד בחיוך את התוכן הנלמד, "לחלוטין" הוא לחש לעצמו שוב, עיניו נתקלות בעיניו של האחר והוא מהר הזיז את עיניו, חוזר להניח את הראש הצידה, מתחמק ממבטו של מייקל.
למה לעזאזל הוא מרגיש פתאום ביישנות?
אדון שון! תתאפס על עצמך! אתה טופ, לא בוטום.
—
"קח" שון שמע את מיר כשהשיעור הסתיים, הוא הזדקף והרים את גופו מעלה, עדיין יושב על הכיסא ומסתכל על ורוד השיער, רואה שהוא מחזיק את השוקולד האהוב עליו בידו.
הכיתה הייתה ריקה, אפילו מייקל כבר הלך, לא מתכוון להישאר עם שון באותו האיזור יותר ממה שצריך.
"ק-קח" מיר אמר שוב, מגמגם, "אתה כאילו מתחיל איתי עכשיו? אתה רוצה לצאת איתי?" שון שאל בהרמת גבה ומיר פער את עיניו "לא לא! מה פתאום!" הוא הגן על מעשיו התמימים, "א-אני באתי להתנצל" הוא אמר בקול שבור, גורם לשון לגלגל את עיניו בייאוש ולהיאנח בחוזקה לפני שהתרומם.
"אתה לא תפסיק, אה?" האסייתי אמר בכעס לחברו הטוב לשעבר, "ש-שו-", "אתה לא רוצה להפסיק?" הוא צעק, מרעיד את הכיתה הריקה ואת מיר שאחד בחוזקה בחפיסת השוקולד שבידו.
–
מיר לא ענה ורק הושיט לו את החטיף המתוק, "אני באמת מתנצל, א-אני רוצה לדבר" הקטן מלמל בשקט והאחר הגיע לשיא יכולת האיפוק שלו, לא יכול לסבול את הנוכחות של ירוק העיניים למולו.
"איך שבא לך" שון אמר בנעילת שיניים, מושך את מיר ומשכיב את גופו העליון של האחר על השולחן הקטן, השוקולד נפל על הריצפה.
"אני פשוט אזיין אותך כאן ואז תלמד" הוא אמר בכעס, האחר רק שכב על השולחן, לא נלחם בשון ונותן לו לפרום את כפתורי חולצתו בכוח.
–
"אני מכיר אותך שון" מיר לחש לשון שנעצר מקריעת הכפתורים אחרי ששמע את דבריו של ירוק העיניים.
"אני מכיר אותך" מיר המשיך והאחר הביט בעיניו הריקניות והמצטערות של מיר, "אתה לא בן אדם רע, אף פעם לא היית" הוא המשיך ושון חסם במהירות ובחוזקה את פיו של האחר עם כף ידו.
"תסתום!" שון אמר בכעס, "תסתום!!!" הוא צרח, מכה בחוזקה עם אגרופו שוב ושוב את השולחן, קרוב לפניו של מיר שהמשיך להסתכל עליו, לא נאבק.
—
מיר לבסוף שלח את ידו, אוחז ביד המכה של שון בעדינות, מונע ממנו להכות את השולחן ולהמשיך לפגוע בעצמו, גורם לאסייתי להביט בתוך עיניו.
מיר הנהן באיטיות, רוצה לתת לו להבין שזה בסדר להפסיק לפגוע בעצמו, עיניו מחייכות מתחת למגע הנוקשה של שון, גורם לדמעות להיווצר בעיניו של האחר.
"אל" שון אמר בפה רועד, כעסו עדיין מבעבע, "אל תתנצל בפניי יותר, אני לעולם לא אסלח לך" הוא ירק, דמעות הכעס נופלות מעיניו בזמן שהזיז את ידו מהשולחן, מתרומם באיטיות לעמידה ישרה.
–
"מה קורה פה?" הצרחה של מייקל נשמעה, הוא הבין שקורה משהו בכיתה שלו אחרי ששמע את הצעקות ממשרדו.
הפרופסור ראה את מיר שוכב על השולחן, חצי מהחולצה שלו פתוחה, לאחר מכן הוא הביט על שון שהיה נראה נסער אבל לא יותר מזה, ואז הוא הבין שהתלמיד הבעייתי שלו אחראי לכל זה, עד כמה זה ברור עוד יכול להיות?
האסייתי הסתיר את כף ידו הפצועה והמדממת, לא נותן לאחר לראות אותה.
"מה אתה חושב שאתה עושה שון?" מייקל צעק בכעס, הולך במהרה אליהם ודוחף את האחר לפני שעזר למיר להתרומם.
"אתה לא נורמלי" מייקל ירק בזלזול לשון, מבחין בדמעות הכעס של הסטודנט שלו, "תשלוט בעצמך" הוא המשיך, לא מרחם על האחר בשום צורה.
"תפסיק" מיר ביקש מחום העיניים שהביט עליו בשאלה, שון רק התכופף ולקח את תיקו, "תהיה לנו שיחה על זה אדון שון" מייקל אמר בכעס כשראה את האחר יוצא מהכיתה.
–
"הוא עשה לך משהו?" מייקל שאל בדאגה, רואה את חולצתו הפרומה של מיר, "בוא, אני אביא לך חולצה חדשה ממה שיש לי במשרד" הוא אמר ונגע באחר, רוצה לעזור לו לקום אבל מיר העיף אותו ממנו.
"הוא לא עשה שום דבר!" מיר צעק, מגן שוב על שון, "למה אתה ממשיך להגן עליו אחרי כל מה שהוא עושה לך?" מייקל שאל ברצינות, לא מבין את מעשיו המאוד לא ברורים של מיר, "הוא מאיים עלייך?" הוא המשיך לשאול ומיר התרומם בעצמו מהשולחן, "אתה לא מכיר אותו, תפסיק לשפוט אותו!" הקטן המשיך בשלו.
"תראה בעצמך!" מיר צעק בכעס, מצביע על סימן האגרוף המדמם שהיה על השולחן, "אתה מדמם?" מייקל שאל בחשש, מסתכל על גופו של האחר שגיחך עליו בזלזול.
"אתה באמת לא מכיר אותו, אה?" מיר ירק בכעס, "אתה חושב שזה שלי?" מיר שאל, מראה את כפות ידיו לאחר שהביט עליו עם גבות מכווצות.
עיניו החומות נעו באיטיות מצד לצד, מנסה לפענח את מה שהאחר אומר, לאחר מכן הוא הביט שוב על השולחן, מתקרב אליו ומניח את ידו לצד האגרוף המדמם.
"זה של שון?" קולו היה נשמע די מתקשה לעכלה מבחינתו של מיר, "הוא העדיף להרביץ לשולחן מאשר להרביץ לי, אתה מבין עכשיו במי אתה כל כך מזלזל?" מיר אמר בכעס לפני שהביט על הדם ונאנח לעצמו.
"לא מגיע לו לסבול, אז תפסיק להתנהג אליו ככה" מיר מלמל בלחש, מוציא מתיקו נייר ומזיז את מייקל שעוד בהה בדם לפני שהוא התחיל לנקות את השולחן בעוד שדמעות העצב יורדות מעיניו הירוקות.
"מגיע לי לקבל את מה שהוא עושה לי" ורוד השיער לחש, מושך באפו, "הוא היה צריך להרביץ לי, למה הוא ממשיך לפגוע בעצמו?" הוא המשיך ומייקל הביט עליו, מבולבל יותר מתמיד.
הפרופסור באמת לא הבין את היחסים בין שון למיר, הכל היה נראה לו נורא תלוש מהמציאות, הוא נגס בפיו, חושב על שון הפצוע ונאנח לעצמו כשנזכר במה שאמר לו, הוא הגזים עם מילותיו.
–
"בוא נלך למשרד שלי" מייקל מלמל לבסוף, "זה בסדר, יש לי עוד חולצה" מיר אמר, ומייקל לא היה בטוח אם הוא משקר או לא ואת האמת שהוא לא רצה להתעמק בזה, הוא רצה ללכת לראות מה עם האסייתי.
"אם כך אלך לברר איפה שון" מייקל אמר בסמכות והאחר הביט עליו בחשש, "תעזוב אותו לבד" מיר אמר והאחר נאנח, "הוא תלמיד שלי" הוא אמר לאחר, מזכיר לו את המעמד החברתי שלו באוניברסיטה וורוד השיער רק נאנח, "אל תפריע לו" הוא ביקש ומייקל הנהן, "אלך רק לראות מה איתו" הוא השיב לפני שהלך מהכיתה, יודע ששון על הגג.
—-
שון שכב על הספה, רגוע אחרי שלקח כדור הרגעה כשקיבל התקף כשיצא מהכיתה.
הסיגריה הדלוקה כבר הייתה ממוקמת בין שתי אצבעותיו המדממות, הוא הביט על היד, חלק ממנה מרוח בדם יבש וחלק ממנה עוד מדמם בטריות.
"אחח" הוא נאנח לעצמו עמוקות לפני שהחזיר את הסיגריה לפיו, רואה איך שהיא נשרפת לאיטה לפני שהוציא אותה מפיו ונשף את העשן באיטיות החוצה, מביט בו בשקט.
–
"זוז" הוא שמע בשקט מאחוריו, מזיז את ראשו אחורה בספה, רואה את מייקל עומד שם.
כששון הזיז את הסיגריה ליד השנייה והבריאה כי הוא התכוון להסתיר את היד המדממת, מייקל גיחך על מעשיו, "ראיתי כבר" הוא אמר לפצוע, מראה לו בקבוק מים וקופסא לבנה עם סימון פלוס אדום שכנראה יש שם דברים לעזרה ראשונה.
שון נאנח לעצמו והחזיר את הסיגריה ליד החזקה והפצועה שלו.
"תעשה מקום" מייקל אמר ושון המשיך לשכב, חוזר לעשן ומתעלם מהאחר.
"אוקיי " מייקל אמר והתקדם יותר, הולך לרגליו של שון ומבלי לחשוב מתיישב על רגליו, "גם זה נוח" הוא אמר בהשתובבות ושון מהר קיפל את רגליו, מפיל את האחר לישיבה על הספה לפני שגם הוא התיישב, רחוק ככל האפשר ממייקל.
–
"חתיכת מכה" הוא מלמל וזה צרם לאוזניו של שון כשזה הזכיר לו משום מה את סטיבן, אבל זה לא גרם לו להגיב בצורה שונה אז זה שימח אותו.
"תמשיך להתעלם, אבל תיתן לי לחטא לך את היד" הפרופסור מלמל, מתקרב מעט לשון, "תתרחק" האחר מלמל בכעס אבל מייקל המשיך להתקדם, אוחז בידו של האחר בחוזקה כששון התכוון להתרומם.
מייקל הקשה את המגע כשהאחר ניסה להתחמק, הוא לקח את הסיגריה מידו של היפני וזרק אותה על הריצפה, דורך עליה לפני שפתח את בקבוק המים עם יד אחת בעזרת שיניו, שופך את המים על היד הנלחמת.
"תפסיק להילחם" מייקל אמר בנוקשות, מושך את ידו של האחר חזק יותר אליו ושון החליט שכדאי לו לוותר כשראה שהאחר לא הולך להניח לו.
חום העיניים הנהן לעצמו, מרוצה כשהרגיש איך שהמלחמה נלחשת ושהוא יכול לטפל ביד של האחר כמו שצריך.
הוא ליטף בעדינות את הפצעים, מנקה אותם מהדם היבש, מרוכז בלנקות את האחר בזמן ששון הביט לצד השני, מסתכל על השמיים ועל האוויר הריק, מעדיף לא להסתכל לצד האחר ולראות את המתבצע.
–
כשמייקל מרח חיטוי על ידו הוא כיווץ מעט את פניו והפרופסור הרים את מבטו, בודק שהאחר בסדר והוא חייך לעצמו כשראה רק את אחורי ראשו של שון, מוצא את זה חמוד שהוא לא מסתכל.
–
"אל תפצע את עצמך רק כי אתה כועס" מייקל אמר, חובש את כף ידו של שון שהייתה קטנה מכף ידו שלו, עוד משהו שהוא מצא חמוד.
"זהו" הוא לחש, טופח קלות על כף היד של האחר שבמהרה הזיז את ידו.
"מזל שאתה גם ככה לא כותב בשיעורים" מייקל ציחקק, רוצה לשבור את הקרח שנוצר בניהם.
שון המשיך להתעלם, אבל הוא גם המשיך לשבת, מאפשר למייקל לדבר.
"אני מתנצל על מה שאמרתי" הוא מלמל, מביט בחיוך הלא מרוצה של שון, "אמרתי לך כבר שאני לא רוצה לשמוע שהאנשים שאני לא אוהב מתנצלים בפני" האסייתי פלט, עדיין לא מביט במייקל.
"בסדר בסדר, אתה לא מת עליי, זה הדדי" מייקל אמר בחיוך, לא באמת מתכוון לזה אבל הוא הניח לעצמו שעדיף להגיד את זה כרגע, וגם בתכלס, שון לא תמיד מצא חן בעיניו.
מייקל התלבט מה לעשות ובסוף הוא מצא את עצמו טופח באיטיות על גבו של שון, מנסה לעודד אותו.
האסייתי גלגל את עיניו והתרומם, "הייתי שמח אם לא תתקרב אלי יותר" שון אמר, עדיין לא מסתכל על מייקל שנאנח לעצמו וסגר את הערכה לעזרה ראשונה.
"הבטחתי למיר שאני לא אפריע לך, אז תישאר פה ותחזור לשיעור הבא, אם אתה לא רוצה להיכנס לשיעור, אני אוותר לך על זה וארשום שהיית בשיעור ככה שאבא שלך לא באמת ידע" הפרופסור אמר בחיוך בזמן שהתרומם, מסתכל על איך ששון חוזר לשבת, מוציא מתיקו עוד סיגריה.
חום העיניים חייך באנחה שקטה לפני שיצא מהגג, יורד במדרגות ונושך את שפתו התחתונה, לא רוצה שהיחסים בניהם יהיו כאלו נוקשים.
—–
"אידיוט" שון מלמל כשסיים את הסיגריה השנייה שלו שעישן בידו השנייה, זורק אותה על הריצפה ונותן לה להתעופף ברוח.
"אז אני אלך" הוא אמר לעצמו כשניזכר בהצעה של חום העיניים, מחליט ללכת לבר.
—
הוא יצא מהאוניברסיטה, אפילו לא עוצר לשנייה למול הכיתה והולך החוצה.
–
"הוא מצא אותך?" השומר שאל בחיוך כששון עבר לצידו, גורם לאחר להיעצר ולהביט אליו בשאלה, "הפרופסור חיפש אותך בבוקר, אמרתי לו שאתה נכנסת, הוא רצה לחכות לך" השומר הסביר ושון כחכח בגרונו כשמצא את עצמו מדמיין את מייקל מחכה לו שעון על השער.
"אוי מה קרה לך?" המבוגר שאל כשראה את ידו החבושה של האחר והאסייתי חייך ברשעות, "זה מה שקורה אחרי שאני מטפל במי שמדבר יותר מדי" הוא מלמל באיום למבוגר שכחכח באכזבה, מזיז את מבטו מהאחר שחייך בשעשוע לפני שהלך לאופנוע שלו.
–
שון חייך לעצמו מאחורי הקסדה, שמח שהוא יכול לברוח מהמקום הזה מבלי לקבל על הראש מהזקן היפני.
הוא התקשה מעט לאחוז בכידון האופנוע עם ידו הימנית, אבל הוא לבסוף הצליח להדק את האחיזה כמו שצריך לפני שנסע, יודע שג'יין הולך לנזוף עליו אחרי שיראה שהוא פצוע וזה גרם לו לצחקק, הרוח מתנגשת בגופו.
תגובות (0)