״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 4

LOVE:) 10/04/2016 986 צפיות אין תגובות

•זוהר•
"חתיכת ילד זבל,״ רטן סתיו והתיישב מולי.
״אמרת משהו?״ שאלתי בעודי ממשיך להכין את הסנדוויצ׳ים במרץ.
״אמרתי שאתה זבל של ילד!״ השיב בצעקה.
״טוב בסדר,״ מלמלתי והמשכתי בעבודתי.
״רגע! מה?״ דבריו של סתיו החלו לחלחל בראשי. קמתי ממקומי והתקדמתי אליו. ״איך קראת לי?״ שאלתי בעצבים כאשר אני אוחז בחולצתו באגרסיביות.
״זוהר!״ לפתע נשמעה צעקה מכיוון המטבח. הסטתי את מבטי אחורנית והבחנתי במזי רצה לעברינו נסערת. ״זוהר! תעזוב אותו!״
רק אחרי הצעקות קלטתי מה אני עושה. זה סתיו! החבר הכי טוב שלי!
״אני… אני מצטער אחי.״ הרפיתי מאחיזתי ומיהרתי לחזור למקומי סתיו עמד והביט בי המום.
קצצתי הירקות במהירות ומיהרתי לעטוף את הסנדוויצ׳ים האחרונים.
״זוהר…״ מזי קראה בשמי וקטעה את רצף מחשבותיי. בחרתי להתעלם ולהמשיך בעבודתי כאילו כלום. ממש אין לי כוח לעוד הטפות מוסר.
״זוהר!״ היא התעקשה.
״מה!״ החזרתי באותה נימה ושמטתי את הסכין מידי בעצבים.
״תקשיב זה…״ היא התחילה לומר.
״עזבי מזי.״ מחיתי. ״אין לי כוח לעוד הרצאות להיום.״ אמרתי בנימה מתנצלת. ״אני באמת מצטער על מה שהיה כאן, אני לא יודע מה קרה לי.״ הסברתי. ״אני חושב שכדאי שאני אלך עכשיו.״ אמרתי ומיהרתי לעזוב את הקפיטריה מבויש.
התהלכתי בשטח הפנימייה כאשר זוג ידיי תחובות בכיסיי הג׳ינס שלי.
״בקיצור השיעורים כאן הם ממש סבבה, ובאמת ש…״
״שיט!״ מלמלתי כאשר הבחנתי בתאיר פוסעת לכיווני יחד עם שני ילדים. ממש אין לי כוח שהיא שוב תאכל לי את הראש ותתחיל עם החקירות שלה של ״איפה הייית? עם מי היית?״
טוב… זוהר, יש לך בדיוק עשר שניות להיעלם לפני שתאיר תשים לב אליך.
בהזדמנות הראשונה שהיית לי רצתי אל מגורי הבנים והלכתי לחדר שלי במהירות.
נכנסתי לחדרי בטריקת דלת חזקה ונשמתי לרווחה.
״סופסוף קצת שקט.״ פשטתי את חולצתי ונזרקתי על מיטתי ועצמתי את עיניי.
צליל הטריטון אשר בקע מן הסלולרי שלי הפר שלוותי.
הודעה מאת אכילס: ׳הערב בעשר במועדון, כדאי לך מאוד להיות שם.׳
גלגלתי את עיניי וכיביתי את מסך הפלאפון. כמה דקות מאוחר יותר הפאלפון שלי צלצל.
׳מספר חסום׳ זה מה שהופיע על צג הפלאפון שלי. בלי לחשוב יותר מדי עניתי לשיחה. וזה לא ספק היה צעד לא חכם במיוחד לעשות.
״ה-הלו…״ ניסיתי להישמע כמה שפחות לחוץ.
״עכשיו תענה לי בכן ולא,״ ביקש הקול המסתורי מצידו השני של הקו.
״או-אוקי..״ בלעתי את רוקי.
״אתה לבד?״ הוא שאל.
אני בתגובה הנהנתי בראשי. ״אני לא שומע.״ התערב הקול המסתורי.
״כן!״ השבתי.
״הכסף של ההימורים אצלך?״ הוא שאל.
בלעתי את רוקי והסטתי את מבטי אל הכרית ומששתי אותה עם ידי. ״כן.״ עניתי.
״מצוין.״ אמר. יכולתי לנחש שהוא מחייך. ״אני שוב מזכיר, הערב נפגשים במועדון בשעה עשר להימור נוסף.״ קבע.
״אני… אני לא יודע אלכס, אני לא בטוח בקשר לזה.״
״איך קראת לי?״ שאל ברוגז.
״זאת אומרת… אכילס.״ תיקנתי את עצמי.
״אז הערב שעה עשר בדיוק במועדון איחורים לא התקבלו!״ אמר באיום. ״אני מזהיר אותך זורו, שטות אחת לא במקום ואתה יכול לשכוח מהבת דודה היפה שלך.״ אמר בארסיות. אני בתגובה בלעתי את רוקי והנהנתי בראשי בשקט.
״א-אני… אני אהיה שם.״ אמרתי בחוסר ברירה.
״מצוין.״ יכולתי לנחש שהוא מחייך. ״אז נתראה הערב יחד עם הכסף, ואל תשכח את התלבושת.״ אמר בחיוך וניתק את השיחה.
״כוסאמק!״ צעקתי בתסכול וניפצתי את הפלאפון שלי על הרצפה בחוזקה.
חלפו להן כמה דקות מאז השיחה עם ״אכילס״ נותרתי יושב על המיטה ״קפוא״ כשעיניו בוהות בפינה קטנה בחדר. יותר נכון, בוהות בתמונה המשפחתית בה תאיר ואני מצולמים יחד עם אחיה ועם סבא וסבתא שלי.
חיוך עצוב התלבש על שפתיי כאשר נזכרתי באותו יום מאושר, יום שבו בילינו כל המשפחה יחד.
שפשפתי את עיניי עם זוג ידיי. רק התפללתי שמישהו יבוא ויעיר אותי מהסיוט הזה.
הסטתי את מבטי אל שעון הקיר הממוקם בחדרי. הבטתי על השעה.
אין לי הרבה זמן.
התרוממתי ממיטתי ופסעתי אל ארון הבגדים שלי. הוצאתי את חליפת הרכיבה שלי והנחתי על מיטתי.
העברתי את ידי על מעיל העור השחור אשר היה נראה ״הרוס״ מכל מרוצי המוטורס שהוא עבר. והוא עבר לא מעט.
הרמתי את מבטי אל השמיים כאשר חיוך עצוב התפשט של שפתיי.
הבטתי בו. באבא.
***
•לפני שלוש שנים•
״קדימה זורי, אתה יכול לפקוח את העיניים.״ אמר אבא בחיוך.
פקחתי את עיניי בזהירות ובאיטיות. ״וואו!״ פערתי את פי בהתרגשות כאשר עיניי הבחינו בחליפת הרכיבה המרשימה אשר הייתה מונחת על מיטתי.
״זה… זה…״ התקשיתי לדבר מרוב ההתרגשות אשר תקפה אותי ברגעים אלו ממש.
״יומולדת שמח זורי!״ שרו אמא ואבא בהתרגשות.
״גיל חמש עשרה, זה בדיוק הגיל שאני קיבלתי מסבא שלך את החליפת רכיבה הראשונה שלי. כמובן אחרי שבמשך שלוש התחננתי שיקנה לי חליפת רכיבה.״ סיפר אבא בגיחוך. ״והנה הגיע תורך.״ הכריז בחיוך. ״אני סומך עליך ומאחל לך להיות רוכב מוטורס מוצלח.״ אמר ״והכי חשוב קודם כל לפני הכל תעשה את זה בשביל הכיף שלך.״
״אני מבטיח.״ אמרתי בחיוך.
***
התייצבתי מול המראה בחדרי, לבוש בבגדי הרכיבה שלי.
הוצאתי מתוך השידה ליד מיטתי את התמונה המשפחתית מתוך מסיבת ההולדת שלי מגיל חמש עשרה.
אני זוכר את היום הזה, אחד הימים המאושרים בחיי. זה היה יומולדת בלתי נשכח.
וגם היומולדת האחרון שחגגנו כולנו יחד בהרכב מלא.
עיניי בחנו את התמונה בעצב.
כולם היו נראים כל כך שמחים אז, כל כך אוהבים. מי חשב ששבוע לאחר מכן חיינו ישתנו כל כך.
מצחיק לחשוב על זה שלא המוטורס חיי יכלו להיות אחרים לגמרי. טובים יותר.
כל כך שדווקא הדבר שבזכותו השגתי את כל מה שיש לי גם לקח לי את כל מה שהיה.
״רק עוד פעם אחרונה ודי.״ מלמלתי והעפתי מבט אחרון בתמונה. לקחתי כמה נשימות עמוקות. ״זוהר!״ לפתע נשמעו דפיקות על הדלת. ״זוהר אתה כאן?״ נשמע קולו של סתיו מבעד לדלת. ״זוהר! תפתח את הדלת כבר כוסראבק!״
״אוח… איזה נודניק.״ לחצתי עם כפות ידיי על עיניי. ״רק אותו אני צריך על הראש שלי עכשיו.״
״נו זוהר!״ הוא התעקש.
הוצאתי את המעטפה עם הכסף מתחת לכרית שלי ותחבתי אותה לכיס המעיל שלי. ומיהרתי להחזיר את התמונה אל אחת המגירות ולסדר את החדר במהירות.
״נו תפתח כבר!״
פסעתי במהירות לכיוון הדלת ופתחתי אותה בחוזקה. ״שיגעת את רבו עם הצעקות שלך!״ אמרתי בעצבים.
״באמת תודה שפתחת לי את הדלת אחרי מאה שנה.״ הוא צעק. ״זה גם החדר שלי אני מזכיר לך.״
״מה שתגיד.״ מלמלתי. ״אז תהנה ממנו.״ אמרתי בצאתי מהחדר.
״רגע, מה תהנה? מה קורה פה?״ שאל מבולבל.
״תקשיב אחי, אני באמת ממש מצטער על היום, ואני מבטיח שנדבר על זה, אבל לא עכשיו.״ אמרתי.
״לאן אתה הולך?״ שאל בדאגה.
הרמתי את מבטי אל השמיים והנהנתי בראשי.
זהו, אני הולך לסיים עם כל ההימורים הלא חוקיים האלה, אני הולך לאלכס ואומר לו שאני עוזב.
הרי אחרי הכל, כסף זה לא מה שיחזיר את החיים שהיו לי לפני כן.
אני הולך לתת את כל כולי בתחרות הערב, למלא את החלק שלי ולסגור את החוב הארור.
והכי חשוב- לקיים את ההבטחה שהבטחתי לאבא.
לרכוב בשביל הכיף ולא בשביל שום דבר אחר!
״זוהר!״ סתיו קטע את רצף מחשבותיי. ״אחי, אתה מוכן להסביר לי מה קורה איתך?״ שאל בדאגה.
״עוד לא.״ מחיתי.
״עוד לא?״ שאל בהרמת גבה.
״זה עוד לא הזמן,״ הסברתי. ״אני חייב ללכת.״
״אבל… עוד מעט יש כיבוי אורות,״ הזכיר. ״אתה יודע מה המנהל יעשה לך אם הוא יגלה שאתה לא כאן?״
״בשביל אתה כאן.״ השבתי בחיוך.
״אני?״ שאל בבלבול.
״כן אתה.״ אישרתי. ״אתה החבר הכי טוב שלי, תעזור לי!״ התעקשתי.
״אני מוכן לעזור לך.״ אמר.
״תודה אחי,״ טפחתי על שכמו.
״אבל קודם תגיד לי לאן אתה הולך.״ התעקש.
״בסדר.״ נאנחתי.
״נו!״ הוא לחץ עליי.
״אני לא יכול להגיד הרבה,״ אמרתי בהתנצלות.
״אז תגיד קצת.״ הוא התחכם. ״אז בפעם המאה זוהר, לאן אתה הולך?״ הוא שאל.
״לקיים את מה שהבטחתי.״ השבתי בחיוך ומיהרתי לעזוב את החדר לפני שהוא יתחרט.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך