Ep 9

Leehee 01/05/2018 672 צפיות אין תגובות

ארוחת הצהריים הסתיימה, כל מה שיכולתי לעשות היה ללכת, רגליי הילכו במהירות לכיוון החדר שלי ושל פיטר ומוחי היה עסוק בשאלות ללא תשובות.
פתחתי את דלת העץ ונכנסתי אל תוך החדר, מצד לצד צעדתי בצעדים חושבים ולא רגועים עד שדלת העץ נפתחה, חושפת בפניי את פיטר אשר עומד ובמבט לחוץ על פניו.
הוא עושה את דרכו אליי ולוקח את ידיי בתוך ידיו.
עיניו הכחולות מביטות בעיניי ואני משפילה את מבטי, נזכרת שאני לא יכולה להביט יותר בעיניו.
-"למה יצאת במהירות שכזו?" הוא שואל אותי ואני משתחררת ממגעו.
"למה עשית את זה למעני?"
-"למה עשיתי-? למה את מתכוונת כשאת אומרת את המילים האלו?" אני מרימה את ראשי ורואה את המבט שציפיתי לראות.
העיניים המכווצות האלה מביטות בי בשאלה.
"אתה עד כדי כך אוהב אותי?" אני שואלת וצופה בהבעתו שמשתנה מידית.
-"אני דואג לך." הוא אומר בקול ברור, שלושת המילים האלה שלא ציפיתי לשמוע, מפתיעות אותי יותר שהוא לא ענה לי בתשובה שדומה לשאלה שלי.
הוא תופס את ידיי בדיוק כשעיניי מתחילות לטייל על חפצים בחדר.
-"אני רואה איך את משתעממת, את חושבת שאני לא חושב על הרגעים שבהם אני אמור להיפגש עם השרים בזמן שאת יושבת ומביטה בנדידת הציפורים?" הוא מוסיף, -"וכמה אפשר לצפות במקהלות הציפורים האלה, בחזרה אל הארמון שלנו?" אני מקשיבה לו בשקט, -"ראיתי שזה מה שחסר לך, הבנתי שזה מה שחסר לך בדיוק כשהגענו לכאן."
-"חסר לך המישהו הזה שיהיה לצידך וידבר איתך על הדברים שאת אוהבת, ואני יודע שאני לא אהיה שם תמיד, כמו שהקיסר אמר," הוא מקרב את גופי אל גופו ואני כורכת את זרועותיי מסביבו כחיבוק שמזמן לא היה.
-"בחזרה אל הארמון שלנו, אין לך את הגברות שלך, הייתי שמח אם קת'רין הייתה מתגוררת אצלנו אבל…" ברגע ששמעתי שהוא מדבר על קת'רין הרמתי את ראשי בחיוך אליו והוא התחיל לצחוק.
-"אני יודע כמה את אוהבת אותה, אבל חשבתי על משהו שהוא פחות הגיוני, למעשה, המחשבה הזאת קפצה לראשי בחדר המשחקים של הגנרל."
עיניי ננעלות ברצפה, במוחי רצות תמונות מאותו הערב וליבי מאיץ פעימות.
-"כשראיתי את סגן-המפקד קורא את אותו הספר המשעמם שאת קוראת, הבנתי שכל מה שאת צריכה זה מישהו לדבר איתו, ובהתחלה חשבתי שזה מגוחך, כי הוא שייך אל העם שלו, אל חיי הצבא, אבל הקשר שלי עם הקיסר הוא כה הדוק שהוא חיבק אותי היום בבוקר ואמר לי שאני כמו בנו הצעיר, זה החמיא לי, וכשהוא הסכים להצעתי, הרגשתי שאני המאושר ביותר."
הידקתי את לסתי כדי לא לפרוץ בבכי.
שוב רציתי לבכות, אבל במקום הדמעות, המילים שלא ציפיתי שיצאו ממני, יצאו בעודי מתנתקת מהחיבוק שלי ושל פיטר.
"אתה לא חושב על מה שהאזרחים יגידו? אנשי הארמון שלנו?"
פיטר צוחק כתגובה.
אני מתקשה לבלוע את רוקי כשאני שומעת את צחוקו.
-"הוא שומר-הראש שלך."
"למען השם…" אני משחילה בין מילותיו.
-"לא זכור לי שמישהו דיבר על הארולד בתור שומר-הראש שלי." הוא ממשיך לצחוק,
"למען השם, פיטר! הוא סגן-מפקדו של הצבא האימפרי הקוריאני!" טון קולי עולה, מתגבר על שלו בפתאומיות וללא שום כוונה.
-"הוא אחיינו של הקיסר, הוא לא היה אמור לשרת בצבא בכלל," הוא משיב, -"תתקני אותי אם אני טועה אבל אני מרגיש שהוא לא ממש מוצא-חן בעינייך כמו שחשבתי בתחילה-"
"לא, פיטר." אני קוטעת אותו.
"אני חוששת מתגובות אנשי הארמון שלנו." אני מסתכלת על פיטר לרגע אחד והוא תופס את מבטי.
-"ממה יש לך לחשוש?" אני רואה שהרגזתי את פיטר.
-"ממה לעזאזל יש לך לחשוש? מזה שהמראה שלו הוא שונה משלנו והוא שומר-הראש האישי שלך?"
אני שותקת.
-"אני בסך-הכול רציתי שיהיה לצידך מישהו שתוכלי לדבר איתו כשאני לא נמצא שם."
תהיתי לרגע אחד קצר אם פיטר עשה את הכול בכוונה, התחלתי לחשוב על מה אם הוא יודע על הסוד האסור שלנו, שלי ושל סגן-המפקד, חשבתי על מה יקרה לו ואז מה יקרה לי, בתור מלכה.
זה הרי כל מה שרציתי שיקרה, שהוא תמיד יהיה איתי, ועכשיו כשהוא סוף-סוף שלי, אני לא מסוגלת לשתוק.
אז אני לוקחת נשימה ומסתכלת על פיטר.
"אני מודה לך על זה, פיטר. יש לי הרגשה שלא אשתעמם איתו." אני קדה בפניי בעלי, בדרכי אל דלת העץ, וכאשר אני פותחת אותה, אני מגלה את סגן-המפקד עומד צמוד אל הקיר שממול לדלת שלנו.
הוא מרים את ראשו וכשעיניו מבחינות בי, גבו מזדקף והוא מחייך אליי. קמטי חיוך בצדי שפתיו המחייכות.
-"חיכיתי לך." הוא אומר, אני מסמלת לו עם היד לא לדבר, כי פיטר היה עלול לשמוע אותו והוא נותן בי מבט לא מבין ומתקרב אליי, אני לוקחת כמה צעדים אחורה ונתקלת בגופו של פיטר שעומד ממש מאחוריי.
הבעת פניו של שומר-הראש החדש שלי שאני רגילה לקרוא לו סגן-המפקד, משתנה בין שניות לרצינית אך אני רואה שהוא מנסה לבלוע את צחוקו כשהוא נושך ככה את שפתיו.
הוא מצדיע וקד קידה. פיטר מזיז אותי הצידה ומסתכל עליו.
-"אתה כבר רגיל לקרוא לה בלי כינוי כבוד." פיטר צוחק וליבי מפספס פעימה מזה שהוא שם-לב ושמע את ג'ונג-צ'אן.
-"הוד מעלתך, אני מתנצל על-"
-"אם זה בסדר מבחינתה אז זה בסדר מבחינתי. תשמור עליה היטב."
כאילו הייתי צנצנת עשויה מחרסינה שעלולה להישבר, פיטר נושק לי במהירות על הלחי ונעלם מבלי להגיד לי לאן.
אני מסיטה את מבטי אל עבר ג'ונג-צ'אן שעומד במסדרון ריק ביחד איתי וסוגרת את דלת העץ של החדר שלי ושל פיטר בשקט.
"אתה כבר רגיל לקרוא לה בלי כינוי כבוד." אני מחקה את קולו של פיטר וג'ונג-צ'אן פורץ בצחוק.
אני צופה בו צוחק, הוא מתפתל מצחוק ולא יכולתי להאמין שמישהו, אי-פעם יצחק ממשהו שאגיד בצורה כזאת… עוצרת נשימה.
בפעם הראשונה שאני כאן, חולפות אל מול פניי נערות בנות הנראות בגילי בתלבושות קוריאניות מסורתיות, צחוקן הקליל והמזויף נפלט מבעד שפתיהן כשהן מביטות לכיוונו של ג'ונג-צ'אן ואני מרגישה בערה בליבי.
אחרי שהן נעלמות אל סוף המסדרון, אני מכחכחת בגרוני ומחייכת אליו.
-"נראה כאילו הן מעוניינות בך,"
"ובכן, הוד מעלתך, צר לי לשמוע אך ליבי שמור אל מישהי אחרת." הוא נועץ בי את עיניו היפות ומתקרב אליי בצעדים איטיים.
"אני אשמח אם תתלווה אליי אל החדר ותעזור לי עם משהו חשוב." רגע לפני שאני מסתובבת עם גבי אליו, אני רואה את עיניו הנוצצות שננעצות בי ואני פותחת את דלת העץ של החדר שלי ושל פיטר ונותנת לו להיכנס במהירות.
בצעדים מהירים, אני מתקדמת אל עבר ארון הבגדים ופותחת את דלת הארון, אני שומעת שצעדיו פסקו באמצע החדר אז אני קוראת בשמו הפרטי.
-"כן, הוד מעלתך?"
אני מציצה דרך דלת הארון ורואה אותו עומד באמצע החדר.
"תבוא לעזור לי."
הוא מתחיל לצעוד לכיווני וברגע שאני יכולה, אני תופסת בידו ומושכת אותו אליי.
-"לעזור לך עם מה?" הוא נושם על פניי ואני צוחקת בשקט, מתחילה לשתול נשיקות קטנות על צווארו.
"אתה יודע, מעכשיו אתה אמור לעזור לי בכל מקום שאליו אלך." אני אומרת תוך כדי צחקוקים ונשיקות, עד שהוא תופס את ידיי בחזקה ומרים אותן מעל לראשי.
הוא מסתכל אל תוך עיניי ואני מתנשפת, רואה כיצד הוא משתנה אל מול עיניי. לסתו מתהדקת ושפתיו נפשקות, נראות כה מזמינות, והמבט הזה.
-"אנחנו נמצאים בחדר שלך ושל הוד מעלתו." הוא אומר ואני מהנהנת בהבנה, פותחת את פי כדי להגיד משהו אבל הוא מדבר לפניי, -"את מבינה מה את עושה לי עכשיו?"
אני מקרבת את פניי כדי לנשק את צווארו שוב אבל הוא מתרחק.
הוא נועל את עיניו בעיניי ומבטו מתרכך וברגע אחד הוא מוריד את ידיי ותופס בעורפי, השפתיים שלנו מתנגשות בלהט והטעם הזה שהתגעגעתי אליו כל-כך, חוזר להיות שלי.
-"מישהו…" הוא משחיל תוך כדי הנשיקה, -"עלול לתפוס אותנו כאן," שפתיי מתנתקות משלו ואני מסתכלת אל תוך עיניו, מרימה את כובעו ומורידה אותו.
"אתה נראה יפיפה." אני מעבירה את ידי על שיערו בעדינות.
הוא מסתכל עליי במבט משועשע, מתחיל לצחוק.
-"כן-?" הוא מתחיל להגיד אך קולי קוטע אותו והוא סוגר את פיו.
"אתה החייל הכי יפה שאי-פעם ראיתי." אני מוסיפה, הוא מהנהן בהנאה ונותן לי להמשיך, "ואני חושבת עליך בכל-" הוא סוגר את פי בנשיקה בעוד שידו לופתת את צווארי, אני מרגישה את אצבעותיו על עורי במגע עדין, שוכחת לרגע מכל המילים שתכננתי להגיד לו.
הוא מתנתק ממני ומסתכל אל תוך עיניי.
"ואני רוצה לדבר איתך על הכול, כי אני מרגישה שאתה תבין את כל חיי כאילו היית איתי מאז ומתמיד."
אצבעותיו מסרקות את שיערי אל מאחורי האוזן.
"ואני רוצה לאהוב אותך יותר,"
-"את בטוחה שזה אפשרי?" אצבעו מלטפת את הלחי שלי שמצמררת ומעבירה בי זרמים.
"עד עכשיו היית בטוח שאני אוהבת אותך?" אני שואלת ומחזירה את כובעו אל ראשו, מיישרת אותו ומנתקת איתו כל מגע.
בעוד שהוא ממשיך ללטף את הלחי שלי, הוא פולט צחקוק חלש ומטה את ראשו הצידה, הוא בוחן את עיניי לרגעים ארוכים וזה מרגיש כמו קרב-מבטים.
"מהי תשובתך?" אני מוצאת את זה כמשעשע כשהוא מביט בי ככה, חסר-תשובה.
-"האם יש לך מילה יפה יותר ממה שקורה בין שנינו, אם לא אהבה?" הוא שואל ושפתיי הפשוקות נסגרות. עכשיו אני חסרת-התשובה.
עיניו הזרוחות אומרות לי הכול.
"הלוואי ויכולנו להישאר כאן ולהיות ביחד, אבל אני צריכה להחליף את בגדיי ובכל רגע המשרתת שלי אמורה להגיע," הוא מסתכל עליי, מוריד את ידו מצווארי ואני סוגרת את דלת הארון.
אני חוזרת להסתכל עליו.
-"המשרתת שלך, נורה." הוא אומר ואני מהנהנת.
"היא סיפרה לי שהיא פגשה בבחור נאה הבוקר שהביא לה קופסא המיועדת במיוחד בשבילי, ואני חשבתי לעצמי, מי זה כבר יכול להיות, הבחור הכל-כך יפה הזה שעדיין לא פגשתי?"
הוא מסתכל עליי ומצחקק לו, -"היא תיארה אותי בתור בחור נאה?"
אני מסתכלת על כולו ומיישרת שוב את הכובע שלו.
"כן. אז העמדתי פנים שאני לא מכירה אותך," הוא צוחק, קמטי הצחוק שלו שבצדי השפתיים היפות שלו כמעט נראות כמו גומות קטנטנות.
"ואז שאלתי אותה, נורה, האם את חושבת שיופיו היה מוצא-חן בעיניי?"
אני תופסת אותו עוקב אחר שפתיי הנעות תוך כדי שאני מדברת, -"ומה היא ענתה?"
אני מורידה את ראשי, אומרת, "הוד מעלתך, לפי חיוכך אני רואה שהוא אכן היה מוצא-חן בעינייך."
אני שומעת כלום חוץ משתיקה ואני מרימה את ראשי כדי להסתכל עליו ומוצאת את לחייו סמוקות ואת מבטו, את עיניו הבוערות שננעלות בעיניי.
-"והיא צדקה?" קולו נחלש לטון מלטף שמעביר בי כלום חוץ מהרגשה בוערת בגופי.
"כשחזרנו הנה, אמרתי לה שפגשתי אותך והיא שאלה אותי מה חשבתי על יופייך."
הוא מביט בי בסבלנות ואני פולטת צחוק ומיד מניחה את ידי על כתפו.
"אמרתי שאתה עוצר-נשימה," אהבתי כיצד שפתיו תמיד נפשקו מכמות מילותיי המועטות שדיברתי לפניו.
"אתה אכן עוצר-נשימה, מחסיר-פעימה, אתה הורס, הורס את ליבי, משמיד אותו ברגע שאתה מביט בי ואני תוהה אם אתה מודע למה שאתה מחולל בתוכי, למה שאתה עושה לי, ללב המסכן שלי, לגופי שבוער ממך, אתה הורס אותי ובו-בזמן אתה מחייה בי משהו שהרגיש כמו מת בתוכי, חיכיתי לך כל-כך הרבה זמן מבלי לדעת שגם אתה," עיניי רצות בתוך עיניו המלוכסנות, טובעות אי-שם בצבען החום ומילותיי כמו טיפות גשם אשר מתחזקות עם הרוח, "אתה עוצר-נשימה."
אני מתנשמת כשאני מסיימת לדבר, שניות השתיקה האלה עוברות במהירות והוא תופס בפניי בשתי ידיו, נשימתי נלכדת בתוך גרוני ונשמעת בכל חלל החדר.
-"תאמרי לי אם יש לך מילה יפה יותר ממה שקורה בין שנינו, אם לא אהבה."
דפיקה על הדלת נשמעת והוא מסיט את עיניו אל הדלת ובמהירות אליי.
זאת נורה.
אני לא מאמינה שהזמן עבר כל-כך מהר.
"רק רגע!" אני צועקת, הוא מסתכל עליי ובין שניות שפתיו נצמדות אל שפתיי. הלב שלי פועם במהירות כאילו הוא עומד לצאת מבית חזי. כאילו מישהו עומד לפרוץ אל החדר ולראות את שנינו, שפתיו מתנתקות משלי והוא פוקח את עיניו,
-"אני," הוא שותל נשיקה מהירה על שפתיי בהפתעה, -"אני אוהב אותך," הוא מנשק אותי שוב ושוב,
"תבוא איתי היום בערב אל חדר המשחקים של הגנרל, בבקשה." אני מתחננת אליו בשקט ורואה איך צדדי שפתיו עולות למעלה, הוא מקרב את פניי אל פניו ונושק לי.
-"אבוא." הוא מהנהן וצוחק, -"תצאי, אני אצא אחרייך." הוא אומר לי כשהוא עדיין מחזיק בפניי, לא נותן לי ללכת.
"צ'אן, היא מחכה…" אני לוחשת לו בשקט כדי שיבין, ידעתי שנורה בחיים לא תיכנס אל תוך חדרי מבלי שאתן לה רשות או את המילה שלי, זה הרגיש לא נעים שהחזקתי אותה בחוץ, אבל זה הרגיש כל-כך טוב כשהוא איתי ביחד.
-"אני רק רוצה לנשק אותך עוד פעם אחת." הוא אומר, ואני לא יכולה לסרב, לא למגע ולא למבט, אני לא יכולה לזוז, גופי קופא ושפתיי טובעות בתוך שלו והוא לא עוזב, אחרי שאנחנו מתנתקים, הוא מנשק אותי נשיקות קטנות ותאוותניות שמשאירות אותי צוחקת, וכשהוא מוריד את ידיו מפניי, אני מתחילה ללכת אל עבר הדלת כשאני מסדרת את שיערי ומסתכלת עליו, זה היה רגע אחד קטן שחלף כמחשבה במוחי, מה אם אני אחזור בצעדים מהירים אליו ואנשק שוב את שפתיו, אם כי, התחלתי לפתח אובססיה אל טעמו, אל הרכות, אל הדרך בה הוא החזיק בי, אל הצורה בה הוא התהפך אל מול עיניי ועיניו בערו.
"נורה! רק רגע, אני ממש מצטערת…" אני אומרת כשאני פותחת את דלת העץ, לפני שאני צועדת אל מחוץ לחדר, כמו בכל רגע שלפני האחרון, עיניי חוזרות להסתכל עליו כדי לראות אותו מחייך כשטעם שפתיו מוטמע בשפתיי.
-"הוד מעלתך, האם הכל בסדר?" נורה שואלת אותי ואני מהנהנת במהירות, סוגרת את דלת החדר מאחוריי ולוקחת את ידה.
"אני חשה מעולה, נורה, איך את מרגישה?"
היא מעבירה בי מבט ואז נרגעת, -"אני חשה מצוין, הוד מעלתך, תודה שאת שואלת."
"מאחר ושתינו מרגישות מצוין היום," אני אומרת בעוד ששתינו הולכות יד ביד אל חדר ההלבשה, "אני רוצה שתלבישי אותי בשמלה היפה ביותר שנמצאת במזוודה."
-"הוד מעלתך, הן כולן יפות עלייך." היא אומרת ואני מנידה בראשי.
"אני רוצה את היפה ביותר."
בעוד פחות מכמה שעות אחגוג עשרים.
לא האמנתי שאחגוג עשרים עם אהוב ליבי לצדי.
ולא הייתה מילה יפה יותר, ממה שהיה קיים בנינו, אהבה.

פיטר פגש אותי באמצע הדרך בחזרה אל חדרי, השארתי את נורה כי היא פספסה את ארוחת הערב שלה ואמרתי לה שזה בסדר, הרגעתי אותה ששומר-הראש שלי אמור להגיע בכל רגע למרות שלא ידעתי שזה מה שיקרה.
לפני שעליתי את שלושת המדרגות למעלה, הבטתי בשמלה האדומה שלבשתי, היא עטפה את גופי והתחרה התפורה עליה הייתה מהפנטת, בעודי עסוקה בעיצוב של שמלתי החדשה ובמחשבות על הפרק האחרון של הספר, פיטר פוגש בי במקרה ואני עוצרת לפני שאני מרימה את רגלי כדי לעלות על המדרגה.
הוא מסתכל על כולי כמה רגעים ואז פותח את פיו.
-"את נראית…"
-"הוד מעלתך, השמלה הזאת עוצרת-נשימה, אם יורשה לי לומר." לפני שאני מבינה את מילותיו של פיטר, הן נקטעות במשפט שמגיע עם קול מאחוריו.
הוא משתמש במילותיי.
זה לא היה אחר ממנו.
כשפיטר הסתובב ודמותו נחשפה אל מול עיניי, השפלתי את מבטי מטה.
כמה אומץ היה בו בכדי לחייך חיוך כזה כשהוא מחמיא לי, אל מול פיטר.
-"עמדתי להגיד שהיא נראית נהדר אבל מצאת את המילים המתאימות בזמן המתאים, ג'ונג-צ'אן." פיטר מדבר אליו ואני מקשיבה,
-"אני מצטער אם קטעתי אותך, הוד מעלתך."
אני שומעת את צחוקו של פיטר, אני מדמיינת אותו מניח את ידו על שכמו.
-"ישנם דברים עליהם אני יכול לסלוח, במקרה הזה, אני מסכים עם מילותיך. היא אכן נראית עוצרת-נשימה."
"ובכן, תודה לשניכם על המחמאה המשותפת." אני מרימה את ראשי כדי לגלות את שניהם מסתכלים עליי. החיוכים שעל פניהם כה שונים, שמיים וארץ, ועדיין, עמדתי באמצע בין שניהם, אני הייתי הדבר היחיד המשותף ביניהם.
"פיטר, היית בדרך למקום מעניין מבלי להודיע לי?" אני מיישרת לעברו מבט.
מזווית עיני, אני רואה את ג'ונג-צ'אן שמחייך ולא מפסיק להסתכל עליי, ואם אני לא טועה, הוא החזיק בספרו.
-"הייתי בדרך לברר היכן את נמצאת."
גבותיי מורמות בפליאה.
"אתה צריך אותי, במקרה?"
הוא מתחיל להתקרב אליי ותופס בידי, הוא מלטף אותה ושומר אותה בתוך ידו, כשהוא פותח את פיו כדי לומר משהו, אני חשה בידו אשר עוצרת על האצבע הרביעית שלי.
ליבי קופא.
הזמן עוצר.
אני בולעת את רוקי ופוזלת לכיוונו של ג'ונג-צ'אן שנשאר עומד ומחייך, מסתכל ישירות אליי וברגע שהוא מבחין בהבעת פניי הרצינית הוא מרים את גבותיו כלא-מבין ואני מחזירה את עיניי אל פיטר.
פיטר, שנראה מבולבל, פותח וסוגר את פיו עד שלוקח את ידי השנייה, עכשיו הוא מסתכל עליהן ואז מרים את ראשו.
הלב שלי לא יכול לשאת את קצב הפעימות המהיר הזה ואני מאבדת את עצמי בתוך עיניו הכחולות.
-"איפה הטבעת שלך?" הוא שואל, אני מצליחה להגניב מבט אל ג'ונג-צ'אן ולראות את פניו משתנים גם כן לשאלתו הפתאומית של פיטר.
אני מורידה את מבטי כדי להסתכל על אצבעותיי ומתחילה לצחוק, זה כל מה שיכולתי לעשות, להעמיד פנים, לשקר,
זה כל מה שנותר לי לעשות.
"אני חושבת שהורדתי אותה כשהתקלחתי." המבט הרציני שעל פניו של פיטר משתנה אט-אט והוא משחרר את ידיי.
הוא משיב לי בהנהון ואז מסתובב אל ג'ונג-צ'אן, הלב שלי קופא שוב.
ואז הוא אומר, -"אתה תהיה איתה כל עוד היא בחוץ." הוא אומר לו, במילים אחרות, יכולתי לדמיין את פיטר אומר דברים שלא רציתי אפילו לדמיין, איך נתתי למחשבה כזאת לעבור במוחי, אינני יודעת למה אני עושה זאת לעצמי.
-"כן, הוד מעלתך." כמו שהוא תמיד עושה, הוא מצדיע, ופיטר צוחק, אני לא יודעת מה מצחיק אותו בכל פעם שהוא מצדיע בפניו, מצד שני, איך מישהו היה מסוגל להישאר עם הבעת פנים רצינית למולו.
"לאן אתה הולך, פיטר?" אני מחזירה את תשומת-ליבו של פיטר אליי עם שאלתי,
-"אני חושב שעליי לנוח מעט."
ידי מורמת ישירות אל מצחו והוא מתחיל לצחוק, מוריד אותה.
-"אל תחשבי שאני לא מרגיש טוב, אני פשוט עייף."
"אתה בטוח שאתה לא חולה?"
הוא מניד בראשו ומניח את ידו על שיערי הפזור.
-"גם אם אהיה חולה, זה אומר שאזכה לראות אותך מכינה לי מרק-חם?"
שנינו צוחקים וכשאני שומעת את צעדיו של ג'ונג-צ'אן מתקרבים אלינו ורואה אותו מזווית עיני, אני מורידה מעט את ראשי.
"אני תמיד יכולה להכין לך מרק-חם." אני אומרת לו בעוד ששנינו צוחקים,
-"אז אני תמיד יכול להיות חולה."
"אל תגיד את זה." אני מרימה את מבטי אליו באזהרה ובטעות פוגשת בעיניו של ג'ונג-צ'אן אשר עומד צעד אחד ממש מאחורי פיטר.
"אפילו לא בצחוק." שפתיי ממשיכות לדבר אך עיניי מביטות בשל אחר.
-"אני רואה שהבאת איתך את הספר." לא שמתי לב שפיטר הספיק להסתובב ולהסתכל על ג'ונג-צ'אן שעמד כאן, על ידינו.
-"הגעתי לאמצע הספר היום." הוא אומר, שומר על קשר עין איתי ואני שוברת אותו מידית.
פיטר עושה פרצוף מורשם ואני מניחה את ידי על זרועו.
"פיטר-"
-"זה אומר שאתה קרוב אל הסוף." אומר פיטר, המילים שלו מרתיעות אותי ואני תופסת בידו, מה שגורם לו להפסיק להסתכל על ג'ונג-צ'אן.
-"מה אמרת?" פיטר שואל אותי, "אפילו אני לא קרובה אל הסוף, כשאני נמצאת ממש בפרק האחרון."
-"לא האמנתי עד כה שכל הנשים הן קנאיות. זה הבעיר בך משהו שהוא הגיע אל האמצע ועוקף אותך אל סוף הספר לפנייך?" פיטר מתבדח על חשבוני ואני עוזבת את ידו,
"אני גאה בו לפחות שהוא הגיע אל האמצע." אני משלבת את ידי על חזי ונותנת לשתיקה ליפול בנינו.
פיטר ממצמץ בעיניו והשתיקה נשברת כאשר כחכוח גרונו של ג'ונג-צ'אן נשמע.
-"את גאה בזה שהוא הצליח לקרוא מבלי להירדם, את מתכוונת?" פיטר נראה עייף עכשיו, הוא צוחק, אבל מוחו עדיין צלול כפי שהוא תמיד.
-"הוד מעלתך, זה אחד הספרים הכי מרתקים שאי-פעם קראתי,"
-"אמרת שאתה לא קורא ספרים." פיטר מסתכל עליו, מבלי להיתקל בדרך ללא מוצא, על פניו לא רואים שהוא נלחץ ממילותיו, הוא עומד על שלו, ואני עמדתי והסתכלתי עליו, נוהג כפי שגבר אמתי נוהג, משיב לו באציליות, מבט חסר-פחד, מלא בתעוזה בזוג עיניו המלוכסנות.
-"אף-פעם לא ציינתי בפניך שזה הוא הספר הראשון שאני קורא, הוד מעלתך." הוא מעביר את ידו על הכריכה הקשה ועיניי רצות על אצבעותיו הדקיקות, כמעט ומרשה לעצמי להיזכר במגע שלהן כנגד שיערי, עורי, צווארי.
"לאיזה פרק הגעת?" הדרך היחידה לסלק את מחשבותיי ואת הזיכרונות שלי הייתה לדבר ישירות אליו.
אני מסתכלת על ג'ונג-צ'אן שמפנה את מבטו ישירות אליי.
-"אני בפרק חמש-עשרה, עצרתי היכן שוויליאם מתוודה באהבתו אל-"
"הו. זה אחד הפרקים הכי מאכזבים שאי-פעם קראתי."
הוא מביט בעיניי בכזו סקרנות, כאילו ואני מעוררת בו חשק כלשהו, זה היה מדהים להבחין בזה קורה במו עיניי.
-"ואה!" הוא קורא בפליאה, -"חשבתי שרק אני רואה את האכזבה שבפרק הזה!"
מבעד לשפתיו שאהבו אותי נורא, נפלט צחוק.
לפתע, בין המבטים המחויכים של שנינו, פיטר התחיל לדבר.
-"התוודות מאכזבת? מה קורה שם בעלילה המייגעת הזו? כמו בספרי שייקספיר הטרגיים, הוא מנסה להתוודות באהבתו אליה והיא שותה רעל?"
שנינו מפסיקים לצחוק, אני נאנחת בקול.
-"הוד מעלתך, הספר הזה לא משתווה כלל אל אחד מספריו של שייקספיר."
המילים שלו גרמו לליבי לרחף, הטון העדין הזה שבקולו כשהוא דיבר אל פיטר, משיב לו בכזאת סבלנות ובכזה רוך שהרג אותי באיטיות כמו את ג'ולייט מהרעל.
-"אם אתה יודע מה זה שייקספיר אז אני לא מאשים אותך, אתה דומה מאוד לאשתי." אומר פיטר במפתיע.
אני מרגישה שג'ונג-צ'אן נושא את עיניו אליי מבלי להסתכל עליו והוא מתחיל לצחוק.
"דומה לי בבחירת ספרים?" אני שואלת את פיטר.
הוא מהנהן.
-"בבחירת ספרים משעממים, באמירת אותם משפטים שאיני יכול להבין, בלמצוא פרקים מסוימים כמאכזבים."
-"יש לכם המון במשותף." חשבתי שאני נמצאת בחלום בהישמע המילים האלה.
אני שותקת ונותנת לו להמשיך, -"אני אלך לישון, כבר הודעתי למשרתים שלא אצטרף לארוחת הערב היום, אז יש לך את אדון שייקספיר איתך."
"אדון שייקספיר." אני חוזרת אחר כינויו החדש אל שומר-הראש שלי.
-"תישן היטב, הוד מעלתך." אדון שייקספיר קד קידה אל פיטר ופיטר טופח על שכמו כמו שתמיד עשה, אז הוא מחבק אותי חיבוק קצר ונושק על שפתיי, מבלי להסתכל עליי, הוא מסתובב ונעלם אל תוך המסדרון.
"ממתי הוא מנשק אותי לפני שהוא הולך לישון?" אני שואלת את עצמי בקול ואז מרימה את מבטי כדי לראות שג'ונג-צ'אן עומד ומסתכל עליי.
-"אני לא רוצה להגיד את זה אבל אני אגיד בכל זאת." הוא מתקרב אליי צעד אבל לא יותר מדי, כי אנחנו עומדים באמצע החצר.
עיניי מתחילות לעקוב אחר תזוזת שפתיו, -"אני חושב שהוד מעלתו מקנא."
"מקנא?" אני מתחילה לצחוק וג'ונג-צ'אן מהנהן בראשו.
"אני עדיין לא מבינה למה הוא קרא לך אדון שייקספיר." אני מוסיפה, "במה כבר יש לו לקנא?"
הוא מרים את הגבה שלו למעלה ומחייך חיוך צדדי.
הכרתי את החיוך הזה מקרוב, גם כשאנחנו ככה, עומדים כמה צעדים זה מזו.
-"יש לנו המון במשותף." הוא מטה את גופו אל כיווני ואומר בשקט.
בפעם הראשונה הוא קורץ בעינו אל מול פניי ואני לוקחת את המילים שלו לתשומת-ליבי.
הרגשתי את האווירה הזאת שהייתה שרויה באוויר כשפיטר עמד כאן ודיבר עד לפני כמה רגעים, אך רק בעזרת ג'ונג-צ'אן הבנתי שהוא קינא. והתחושה הזאת מצאה-חן בעיניי לפתע.
"אנחנו יכולים להיכנס אל חדר המשחקים של הגנרל?"
הוא משרבב את שפתיו ומסתכל עליי, -"אנחנו תמיד יכולים."
"באמת?" אני שואלת אותו.
-"יש משהו שהוא לא באמת כשזה מגיע אלייך ואליי?"
"עלולים לשמוע אותך כאן." אני לוחשת לו, "אתה לא יכול לסמוך על פיטר אי-פעם, גם אם הוא בעלי, הוא יכול להתחבא מאחורי עמוד ולהסתכל עלינו."
ג'ונג-צ'אן מסתכל על פניי ועוצר על שפתיי.
-"עלולים לשמוע אותי כאן?" הוא מחליש את קולו ומרים את גבותיו בפליאה ואני מהנהנת, עיניי סורקות את הסביבה אך אין איש.
-"מה לגבי מה שאמרתי לך היום כשהתנשקנו בחדר שלך ושל-"
עיניי נפרעות מהמילים שלו ופניי מרצינות.
"למה אתה אומר את זה ככה?"
הוא מתחיל לצחוק, מביט אל תוך עיניי.
-"זה לא מה שעשינו?" הוא מתגרה בי במבט, בקולו ובמיוחד בחיוך שדבוק על פניו.
"מה?"
-"אמרתי לך שעלולים לתפוס אותנו בזמן שאנחנו מתנשקים-" הוא ממשיך, הוא אפילו צוחק.
"אני אעזוב עכשיו." אני מאיימת בקולי, לא באמת מתכננת ללכת לשום מקום בלעדיו.
-"בתור שומר-הראש שלך, הוד מעלתך, אני אמור לעזוב ביחד איתך, לכל מקום שאליו תלכי."
אני משאירה את עיניי עליו.
במבט ומחשבה קצרה, אני מרגישה שלפרפרים בבטני יש פרפרים בבטנם אשר פורצים החוצה מרוב אהבה.
"אז לאיזה פרק הגעת-?" אני שואלת אותו שוב, לא מבינה בדיוק למה עד שאני מבינה שאני שואלת אותו את אותה שאלה ששאלתי בעוד שפיטר היה כאן.
-"לפרק שבו הם מתחבאים במחסן הבית שלו." הוא מחייך אליי.
"רגע." אני לא מפסיקה להסתכל עליו ושואלת, "לא אמרת לי שאתה בפרק חמש-עשרה?"
-"כן."
"אז למה אתה מספר לי על מה שקורה בסוף פרק שש-עשרה?"
-"כי קראתי אותו בטעות." הוא אומר.
אני נאנחת והוא נועץ בי מבט.
"יכול להיות וקראת גם את סוף הספר בטעות?"
-"אה, לא." הוא פולט צחקוק,
-"זה יהיה כמו להעביר יום מבלי להיות איתך," הוא מנמיך את קולו, אני ממשיכה להביט בעיניו בהערצה. אני מחייכת מבלי שאשלוט בשרירי הפנים שלי.
"אתה בא?" אני מנתקת את עיניי משלו ומתחילה ללכת קדימה, עולה במדרגות וממשיכה במסדרון כשאני שומעת אותו רץ מאחוריי.
"אני רק רוצה לדבר איתך על הספר." אני שומעת אותו מהמהם מבפנים, ואז אנחנו מגיעים אל חדר המשחקים של הגנרל, אל הבקתה.
הוא פותח את דלת העץ ונותן לי את הדרך לעבור פנימה, אני נכנסת אל החדר ומסתכלת מסביב, הכול נראה אותו הדבר, השולחנות והכיסאות במקומם, הכיסא שעליו ישבנו שנינו נמצא במקומו ואני מסתובבת אל הקול שמתקרב.
-"אז בואי נדבר על הספר." הוא עוצר, שפתיו במרחק נגיעה משפתיי.
"אתה מאמין שעבר בסך-הכול יום מאז אתמול?"
-"אני מרגיש כאילו העברתי את כל חיי איתך,"
-"אני מרגיש שעברו אין-ספור ימים." אני מרגישה שוב את נשימתי על פניי. ידיי נכרכות סביב צווארו.
"אני מרגישה שאני מכירה את העיניים שלך כבר הרבה-מאוד זמן,"
"ואת השפתיים שלך מלפני יותר-מדי זמן,"
-"ועבר בסך-הכול…" הוא מטה את ראשו הצידה ולסתו מורגשת על סנטרי,
"יום-אחד…" אני משלימה את המשפט שלו ומצמידה את שפתיי אל מסגרת שפתיו בתאוותנות. בגעגוע. בחשק. רציתי לקחת ממנו הכול. רציתי שהוא ייקח ממני את כל כולי. רציתי להפוך אותו לשלי ורציתי שהוא, יהפוך אותי לשלו.

עברו יותר מדי ימים מאז שנפגשו דרכנו, אבל הספיקו לי השעות המועטות האלה בסתר שהעברנו ביחד, זה הרגיש לי כל-כך נוח, כאילו הוא תמיד היה שלי, כאילו הוא תמיד היה איתי, כאילו הכרנו מאז ומתמיד.
התיישבתי על כיסאי מסביב לשולחן הקטן שהיה בצד והוא התיישב על ידי, זה היה רגע אחד ארוך של שקט אחרי שהוא שזר את אצבעותיו בשלי והסתכלתי על הידיים שלנו משולבות כך.
"אתה יודע," אני אומרת לפתע, "אני לא מאמינה עדיין שאתה הפכת להיות מסגן-מפקד של הצבא שלך לשומר הראש האישי שלי."
אני צופה בו מחייך אלי ורוכן, נושק על שפתיי במהירות.
-"יש לי מזל שאני לא נמצא ברשימתו של הקיסר לכתר הקיסר הבא, אחרת בחיים לא הייתי יכול לעזוב את המדינה שלי." הוא מזיז מעט את כיסאו כדי לשבת מולי.
"למה אתה לא נמצא ברשימה?" אני שואלת בסקרנות. רוצה לדעת כמה שיותר עליו.
-"כי החלטתי להקדיש את חיי אל הצבא מגיל צעיר," הוא ממשיך, -"אבא שלי לא קיבל את זה בהתחלה כי הוא חשב שיום אחד ואני אוכל להנהיג את המדינה שלי,"
"אני מנסה לדמיין אותך בתור קיסר." אני אומרת והוא צוחק,
-"לא היה לי את החלום הזה, להיות קיסר."
רק אם היה לו את החלום להפוך לקיסר בעתיד, יכול להיות ודרכנו לא היו נצלבות מעולם, יכול להיות ובחיים לא היינו נפגשים, יכול להיות ולא הייתי רואה את העיניים האלו, לא הייתי מכירה בהן, והוא לא היה מכיר בשלי, ולא הייתי יודעת שמישהו כמוהו קיים, ועכשיו כשאני חושבת על זה בעוד שאני סורקת את פניו כפי שאני תמיד עושה כשהוא נמצא קרוב אליי, אני חושבת שהייתי ממשיכה לחיות חיים אומללים של נסיכה, או מלכה.
"אז אם אתה לא נמצא ברשימה, מי כן?"
-"אחי הקטן, ג'ונג-וון, הוא בן חמש-עשרה." חיוך מתוק נחתם על שפתיו ואני יכולתי להרגיש את ליבי מתחיל להמס.
"אתה אוהב אותו. מאוד."
הוא מהנהן ומרים את הידיים שלנו ביחד, משחק באצבעותיי עכשיו.
-"אני מתגעגע אליו הרבה." יכולתי לשמוע לפי קולו, את הגעגוע העצום.
-"המשפחה שלי גרה רחוק מכאן, הם גרים במקום סגור ששייך רק לאנשי הקיסר הקרובים, מכיוון שאני משרת בחצר הקיסר, אני נמצא כאן." הוא מספר ואני מהנהנת, מתארת לעצמי איך הוא מתגעגע אל אחיו הקטן ואל הוריו בכל הזמן הזה שהוא כאן.
עיניו מושפלות מטה והוא מוריד את הידיים שלנו, אצבעותיו עדיין משחקות באצבעותיי והוא לא נראה כה מפוקס כפי שהיה רגע לפניי.
"צ'אן." אני קוראת לו והוא מרים את ראשו למעלה, פוגש במבטי.
אני מהדקת את אחיזתי בידו וגורמת לו להפסיק לשחק באצבעותיי.
"אני אהיה למשפחה שלך, ואתה תהיה למשפחה שלי."
הוא ממשיך להביט בשתי עיניי עד שאני רואה את הניצוץ הזה שמופיע בפתאומיות.
הוא מתנפל עליי בחיבוק שמפתיע אותי עוד יותר, זרועותיו עוטפות את גופי בעוד ששנינו יושבים זה מול זו ואני עושה את אותו הדבר, אני מחבקת אותו ועיניי נעצמות ברגע שאני קולטת את ריחו באפי.
"אני אוהבת אותך." אני אומרת, שפתיי קרובות אל אוזנו.
אני מרגישה את החיוך הענק שעולה על פניו ואת בית חזו שעולה ויורד בהדרגתיות כשהוא צוחק.
אני מרגישה אותו צוחק, אני מרגישה את פעימות ליבו ומריחה את ריח גופו, הוא מתנתק מהחיבוק ומסתכל עליי, מאושר שכזה, יפיפה שכזה, וליבי מחסיר פעימה.
-"כשאני מסתכל עלייך עכשיו, אני נזכר ביום האחרון שלי בארמון שלך, בחזרה אל הזמנים ההם,"
"כן?" אני מניחה את ידיי על פניו החלקות, מרגישה את שרירי לחייו מתכווצים כשהוא מחייך למגעי.
-"את בטח מתגעגעת אל ההורים שלך," הוא אומר ואני מהנהנת באיטיות,
"הם כותבים לי המון מכתבים, בעיקר כאלה שאני לא רוצה לקרוא,"
הוא קורא את מבטי ושפתיו נפשקות בהבנה.
"הם מבקשים יורש-עצר. במשך שלוש-שנים."
הוא ממשיך להקשיב לי מבלי להגיד שום-דבר. רק מצמוץ פעם ב- ומבט ישיר אל תוך נשמתי.
"הם חושבים שאם אכנס להריון אז זה יהיה בטוח יורש-עצר ולא יורשת."
-"את…" הוא קוטע את עצמו בתחילת המשפט ואני מנידה את ראשי במהירות, פולטת צחוק.
המבט שעל פניו שידר לי את השאלה שלו מבלי שהוא ישאל את השאלה בקול.
"לא חלקתי לילה עם פיטר." אני אומרת, עיניו המלוכסנות נפערות מעט בתדהמה ושפתיו הפשוקות נסגרות.
"אתה נראה המום." אני אומרת, מנסה כמה שפחות להישמע פגועה כפי שהרגשתי מבפנים.
לא יכולתי לדעת על מה הוא חשב בדיוק אבל לפי התדהמה והשקט המחריש אוזניים שהשתרר בשניות האחרונות יכולתי להבין שהוא חשב שכן חלקתי לילה עם פיטר.
-"א-אני מצטער אם חשבתי אחרת." הוא מגמגם מעט וממשיך להסתכל עליי.
"אני לא אגיד שחיכיתי לך כל הזמן הזה, אבל…" אני לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה, "לא חשבתי שאראה אותך יותר, ופיטר קיבל אותי כמו שאני, אני לא יכולה לאהוב מישהו כשיש לי אחר בליבי."
אני רואה כיצד עיניו מתחילות לשקוע בתוך עיניי, הן רצות בתוכן, שוקעות וטובעות, אני מביטה בתווי פניו ומעבירה את אצבעי על לחי שמאל שלו.
"בכל פעם שפיטר הזמין לי את רופאת-הנשים שלי המצאתי את אותו התירוץ. לא רציתי לראות את פנייה יותר, לא רציתי לשמוע את המילים האלה יותר, היא הפחידה אותי שאהיה עקרה, שלא אוכל לשאת ברחמי את ההמשכיות שלי," הפסקתי לדבר כשהוא הצמיד את פניו אליי, ידיי נפלו על רגליי כתוצאה מהקרבה המפתיעה והרגשתי כיצד אני מתקשה לנשום.
-"יום יבוא ואת תהפכי לאימא היפה ביותר שראה העולם." ידיו תופסות בפניי.
"פיטר מעולם לא אמר לי את המילים האלה." אני לוחשת בשקט, כאילו לעצמי.
-"הוא דיבר איתך על ילדים פעם?" הוא שואל אותי ואני מהנהנת,
"הוא אמר לי שהוא רוצה ילדים אבל הוא מכבד את ההחלטה שלי, אני מניחה שהקשתי על כולם בבת-אחת." ידיו מוחצות את פניי בעדינות ועיניי נושאות אליו מבט.
-"את מבינה על מה את מדברת?"
הבעת פניי נשברת כשאני רואה את לסתו מתהדקת ופניו מרצינות.
"לפעמים אני מצטערת על כל הרגעים האלה שאני מאכזבת את פיטר, ואת הוריי במיוחד."
-"את לא מאכזבת אף-אחד." הוא לוחש לי ואני צוחקת.
"אתה אומר את זה כי אתה אוהב אותי."
-"אני אוהב אותך, אכן, אבל את לא מאכזבת אף-אחד. זאת הבחירה האישית שלך ועובדה שהסביבה מקבלת את זה." הוא מדבר בטון משכנע כשהוא מעט מוחץ את לחיי בכל פעם שמילה יוצאת מבעד לשפתיו.
אני פולטת צחוק ומורידה את ראשי מטה בעודי צוחקת, מרימה את עיניי כדי להסתכל עליו מסתכל עליי במבט רציני.
"אני אוהבת את המבט הזה שלך כשאתה מתעצבן מעט מהמילים הלא הגיוניות שלי."
הוא שותק, ממשיך להסתכל עליי באותו מבט.
"אני אוהבת שאתה מסתכל עליי ככה," אני מנמיכה את קולי, הוא נראה קשוב, כה מרוכז.
"על מה אתה חושב?" אני שואלת תוך כדי התאוששות מהצחוק וידו יורדת אל צווארי באחת.
נשימתי נעתקת.
-"על כמה שאני אוהב אותך."
אני מפסיקה למצמץ וכנראה גם מפסיקה לנשום לכמה רגעים. אני שוכחת מפעימות ליבי ונזכרת במה שעיניו מסוגלות לעשות לי, להבעיר בי, להעיר בי, לגרום לי לחשוב.
-"על כמה שאת חכמה וכמה שאני אוהב אותך,"
לפתע, אני אוזרת אומץ ושואלת, "זה גם מה שאתה חושב כשאנחנו נמצאים בסביבה עם אנשים ואתה מסתכל עליי ככה?"
עיניו מתלכסנות ומתכווצות כשחיוכו נמרח על שפתיו.
-"אני לא חושב שאני יכול לשתף אותך במחשבות שלי עלייך כשאנחנו נמצאים בסביבה עם אנשים, למרות שאנחנו כמעט תמיד לבד."
הוא מתקרב ופושק את שפתיו על שפתיי לרגע אחד וחוזר להסתכל עליי,
"הילד שראינו היום," אני אומרת והוא מתקרב, נושק לשפתיי שוב, מוודא להשאיר את טעמו בכל פעם קצרה ומהנהן, "על מה חשבת כשהסתכלת עליו?"
הוא עושה מבט חושב ואז מחייך אליי.
-"חשבתי עלייך."
"עליי?" אני שואלת בפליאה.
-"חשבתי עליי ועלייך."
סמוקת-לחיים, ישבתי על כיסאי וצפיתי בשפתיו, ספרתי את השניות לאחור בכל תזוזה שהוא עשה עד שהוא סגר את המרווח שהיה בנינו. עד ששפתיו מצאו את שלי.
טבענו אחד בשנייה, אהבתי אותו כל-כך נורא, רק המלאכים בשמיים ידעו כמה נורא אהבתי אותו, כאילו נבראתי במיוחד בשבילו, הוא המשיך לנשק אותי וליבי המשיך להחסיר פעימות עם כל מגע, הוא המשיך להגניב מבטים מהירים כששפתיו התנתקו לרגעים אחדים משפתיי וחזרו שוב, להשאיר את טעמן האהוב עליי.
-"יום הולדת שמח," הוא אומר תוך כדי שהוא מנשק אותי, שפתיו משאירות נשיקות קטנות על קו הלסת שלי והוא יורד אל צווארי, אני מושכת אותו בעדינות אליי ופולטת צחקוק ביישני, שומעת גם אותו צוחק בזמן שהוא שותל נשיקות על צווארי, הוא מפסיק ומרים את ראשו, ידיו שוב תופסות בפניי ועיניו המלוכסנות והנוצצות מביטות בי כמה שניות ארוכות.
-"אני אוהב אותך."
על כל הלילות שלי במחשבות על אותו חייל קוריאני שהיה רחוק-רחוק ממני, יכולתי לנשום לרווחה רגע לפני שהוא לכד את נשימתי ונישק את שפתיי וקולות של נשיקה שוב פעם מילאו את חדר המשחקים של הגנרל.
המשאלה שלי התגשמה ביום הולדתי.
ואהבתי אותו נורא. רק המלאכים בשמיים ידעו כמה נורא אהבתי אותו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך