Everything has changed פרק 8

עמדנו שנינו מסתכלים לכיוון השקיעה. עומדים ממש לפני הצוק, כאילו באים לקפוץ. "אני שלך" שמעתי לחישה חרישית וליבי קפץ. תחושה של אושר שרתה עלי ועל האחר שעמד לצידי. ידינו נגעו וההתרגשות בבטני געשה. אני כל כך רוצה אותו. ניסיתי להסתכל לכיוון פניו של האחר, אך משהו עצר אותי. אמר לי שאני לא יכול, זה יהרוס הכל. אבל הסקרנות הרגה אותי. רציתי כל כך להיות קרוב אליו, לחבק, להרגיש. סובבתי את פני באיטיות. הוא עזב את ידי והתרחק מעט, פניו מוסתרות ממני. "הכל בסדר" לחשתי "אני שלך" הקול לחש בחזרה. רציתי נואשות לראות את פניו. התקדמתי, מהר יותר ויותר, ליבי פועם חזק יותר עם כל צעד. אבל הוא, התרחק והתרחק, ולפתע קצה הצוק נראה כל כך רחוק. השמש לאט לאט ירדה, מותירה אותנו בחושך. ניסיתי להסתכל סביבי, למצוא את האחר המסתורי, אבל לא הצלחתי. הוא נעלם. ואני שוב לבד.

"שון בייבי" קולה המתוק של אמנדה נשמע רחוק. "שוני" קולה חזר שוב. באיטיות פתחתי את עיני, וכאב חד היכה בראשי. "שיט" נפלט מבין שיני וידיי נשלחו אוטומטית לראשי. "בוא כך מתוק" היא אמרה והניחה לפני כוס מים וכדור. "תודה, אין עלייך" אמרתי ובלעתי הכל בלגימה גדולה. קמתי באיטיות וניגשתי למטבח להכין לעצמי כוס קפה. פתאום נזכרתי בלילה הקודם ובלוקאס הישן במיטתי. "ולוקאס?" שאלתי נושא את עיני לאמנדה. "ישן" היא אמרה מתיישבת ליד שולחן האוכל. הנחתי את כוס הקפה המוכנה שלי והתחלתי להכין אחת נוספת ללוקאס. אין ספק שהוא יצטרך אחת. סיימתי וניגשתי לחדר שלי, מוצא את לוקאס יושב עם ראשו בין ידיו, נראה אבוד. "בוקר טוב" אמרתי, מחייך למראהו של לוקאס. "היי" הוא אמר והרים את ראשו לאט, מופתע לראות אותי. "איך אתה מרגיש?" "כבר הרגשתי יותר טוב" חיוך מהוסס עלה על פניו. "הנה זה יעזור" הגשתי לו את כוס הקפה שם לב שהוא כבר בלע את הכדור שהנחתי ליד המיטה בלילה הקודם. "אנחנו צריכים לדבר על אתמול" הוא זרק אחרי כמה שניות של שקט. "אתה בטוח שאתה רוצה?" שאלתי, היסוס קל הופיע בקולי, למרות כל מאמצי להדחיקו. "אתה לא?" הוא שאל, הפתעה ניקרה בהבעתו. אולי מעט אכזבה. "נשמע שעברת הרבה, אני מבין אם לא התכוונת לכל מה שאמרת" אמרתי, בוחר את מילותי. "הבעיה היא" הוא נעצר לשניה. "שכן התכוונתי" תחושת הקלה שטפה אותי ונעלמה באותה מהירות בה הופיעה. "בעיה?" שאלתי, מתקרב אליו מעט. "בעיה" הוא אמר והתקרב אף יותר. "מה הבעיה?" שאלתי. הוא שתק לכמה שניות. הסתכלנו אחד על השני, אף אחד לא מסוגל לדבר. ללא התרעה מוקדמת, הוא צימצם את המרחק הקטן שנותר בנינו וריסק את שפתיו על שלי. שפתינו נעו בצורה מושלמת אחת עם השניה, מסרבות להיפרד. התנשקנו בחוזקה, אוחזים אחד בשני, פוחדים לשחרר, לחזור למציאות. הפעם היה זה תורי להפתיע אותו. התנתקתי וקמתי מהמיטה במהירות, מתרחק ככל האפשר מלוקאס. "מה קרה?" הוא שאל, מסתכל עלי בציפייה. "אני לא יכול" לא הייתי מסוגל להסתכל עליו. "מה קרה?" הוא חזר על שאלתו, מרשה לעצמו להתקרב אלי. "אני צריך לעשות את זה נכון. בלי למהר." אמרתי. קולי גווע כשעיניינו נפגשו, מדברות בניהן. "אני מחבב אותך, מאוד" הוא אמר, שפתיו קרובות לשלי, קרובות מידי. "גם אני אותך" החולשה שהרגשתי כמעט והכניעה אותי, דורשת ממני להרגיש שוב את מגעו של לוקאס. "אבל גם את האקס שלי" הוא אמר מסתכל לי עמוק אל תוך העיניים. לא הצלחתי להסתיר את תחושת האכזבה. "אל תסתכל עלי ככה" קולו התחנן. "שון" קולו העביר בי צמרמורת. "אני רק צריך זמן לחשוב" מבטו יציב. "בבקשה" קולו הפך לחישה. הוא נישק את שפתי קלות, הסתובב, ויצא מהחדר. אחרי כמה שניות שמעתי את דלת הבית נסגרת. מה לעזאזל אני עושה עכשיו?