first kiss- פרק 4

את הפרק הזה אני כתבתי.
תהנו 3>

-נקודת מבט היילי-
"איתן… מה אתה עושה פה" שאלתי כמעט בלחישה. "אני חייב להסביר לך" אמר לי.
"מה אתה חייב להסביר לי?" שאלתי אותו. "תקשיבי, הם הכריחו אותי לעשות את זה, אני אוהב אותך. אז אולי אפשר לשמור את האהבה שלנו בסוד?" אמר בקול חלוש. "איזו אהבה? אין בינינו שום אהבה. הרי אני חנונית ואתה מקובל, אף אין כזה דבר. וחוץ מזה, יכריחו אותך לעשות עוד מלא דברים כאלה ואז אתה לא תוכל להגיד להם לא…" אמרתי לו בקרירות, ולא חיכיתי לתשובה. "צא לי מהחדר". הוא יצא מהחדר, וכעבור כמה שניות ראשו נראה בדלת. "דרך אגב, את שרה יפה" אמר לי בחיוך . "צא לי מהחדר" צרחתי עליו, אבל עדיין חשתי את לחיי מאדימות.
נשכבתי על המיטה , כל הראש שלי התפוצץ, ונזכרתי בדברים של אימי, "תכתבי דברים על דף, זה ישחרר אותך" ולכן לקחתי דף ועט, והתחלתי לכתוב:
למה? למה אני יצאתי ילדה כזו, ילדה שאף פעם לא יהיה לה חבר. ילדה שכולם מתעללים בה. ילדה מפגרת שהאמינה לכל מילה שיוצאת מהפה שלו.
המשכתי לשאול את הדף שאלות שאני יודעת שאף פעם הוא לא יענה לי עליהם. המשכתי לכתוב מתעלמת מהדמעות שמכתימות את הדף….
למה דווקא אני, למה אני ילדת ההצקות של כולם. שכולם מתעללים בה, לא שמים לב אליה. הלוואי ופעם אחת, ידעתי איך זה מרגיש אחרת…
סיימתי לחשוב, והחלטתי לצאת לטייל קצת. יצאתי החוצה, קימטתי את הדף, וזרקתי אותו בפח הציבורי.

-נקודת מבט אית'ן-
ניסיתי לדבר איתה בהיגיון, אבל היא לא הקשיבה לי. מה אני עוד יעשה כדי שהיא תאמין לי, האם היא בכלל תאמין לי? נזכרתי בשיר שהיא שרה. האם היא באמת התכוונה לזה? ניסיתי להגיד לעצמי שהיא לא, אבל הייתה לי הרגשה שהיא התכוונה להכל, מילה במילה….
יצאתי מהבית שלה, והרהרתי במילותיה. האם באמת היא לא הרגישה כלום כשהתנשקנו… הכל היה סתם?
לא שמתי לב לאן אני הולך ונתקלתי במישהו. "איי" אותו מישהו נפל בעקבות ההתנגשות "אני מצט-, ג'ני מה את עושה פה?" הופתעתי . "אני הולכת לריילי, היא עושה כמו מפגש כזה, רוצה לבוא?" שאלה כשידה מושטת לפנים. הושטתי את ידי לעזור לה לקום. "לא, אני לא יכול, אמא שלי ביקשה שאני…" ניסיתי לחשוב על תירוץ מספיק טוב "יעזור.. לה… לסדר.. את ..המק..רר" השלמתי לבסוף . "לעזור לסדר את המקרר?" שאלה ספק חושדת ספק מופתעת. "טוב…, אז ביי." "ביי " אמרתי לה, חיכיתי שתלך ואז נתתי לעצמי כאפה בפנים "לעזור לסדר את המקרר?" מילמלתי לעצמי, והלכתי הביתה.

-נקודת מבט היילי-
חזרתי הביתה לאחר טיול קצר, שיוציא את כל מחשבותיי מהראש. הסתכלתי על השעה וראיתי שכבר שבע. נכנסתי הביתה, ועליתי לחדר. נשכבתי על מיטתי כשראשי טמון מתחת לכרית, ולאט לאט, בלי ששמתי לב, עיני נעצמו.
קמתי בבוקר, התלבשתי והלכת לאכול. נזכרתי שאתמול הלכתי לישון ממש מוקדם, ולא הופתעתי לגלות שעכשיו השעה שש. פתחתי טלוויזיה וזפזפתי בין הערוצים. הזמן עבר מהר, וכבר הייתי צריכה לצאת לבית הספר. "ניק אתה בא?" צרחתי לחדרו. שמעתי דפיקות של רגליים במורד המדרגות וכעבור 2 דקות ראיתי את ניק . "בוא" אמרתי לו.
"הכל טוב?" שאל אותי, כשעל פניי היה פרצוף של אכזבה . הסתכלתי עליו "כן, בטח הכל טוב" אמרתי לבסוף. "אם את רוצה, אני פה בשבילך, את יודעת את זה . כן?" שאל אותי. "טוב מה יש איתך? מה אתה רוצה?כסף ?" וכבר באתי להוציא את הארנק מתיקי. "לא, אני לא רוצה כלום, רק לראות מה שלום אחותי הקטנה" אמר ופרע את שערי. עצרתי לו את היד " אני קטנה ממך רק בחצי שנה" אמרתי משלבת ידיים. הוא צחק ואמר "עדיין" ואח"כ הוסיף "את יודעת כסף לא יזיק" נתתי לו מכה קטנה ביד וצחקתי.
נפרדתי ממנו בכניסה לבית הספר, ועליתי לכיתה. נכנסתי והופתעתי לגלות דף חדש על הלוח מודעות, התקרבתי וקראתי:

תהיתם פעם איך החנונים מרגישים? הנה הצצה בלעדית:
למה? למה אני יצאתי ילדה כזו, ילדה שאף פעם לא יהיה לה חבר. ילדה שכולם מתעללים בה. ילדה מפגרת שהאמינה לכל מילה שיוצאת מהפה שלו. למה דווקא אני, למה אני ילדת ההצקות של כולם. שכולם מתעללים בה, לא שמים לב אליה. הלוואי ופעם אחת, ידעתי איך זה מרגיש אחרת…
זה היה כניסה קצרה לתוך הראש של היילי….

ראיתי בפינה כמה בנות צוחקות, לאחר שקראו זאת. פערתי את פי, ועיניי נמלאו דמעות. הסתכלתי על אית'ן שבדיוק נכנס לכיתה.הסתכלתי עליו במבט של גועל. ורצתי החוצה , "הנה עוד עובדה למה שאמרתי אתמול" אמרתי לו בדרך החוצה, וחשתי בדמעות של פניי.