I’ll take care of you- פרק 13

״טל שטרן!״ קולה הצווחני של אימי הדהד ברחבי החדר כשנכנסתי הביתה, אגרפתי את ידי סביב כתפיית התיק, ידעתי שכל הצרחות הללו עתידות לבוא, לכי תסבירי לה שזה לא באשמתי.
״היי אימא.״ אמרתי בחשש וגם אבי נכנס בפנים אטומות כשידיו משולבות על הכרס הקטנה שלו.
״היי אבא.״ הוספתי בקול חלש, רק אלוהים ידע כמה פחדתי מהעונש שלהם, אני צריכה לצאת מזה.
״הייתי ככה קרובה ללכת לתחנת המשטרה.״ היא צמצמה את עיניה ולטשה בי מבט רצחני, שפתיה התהדקו ובכעס והיא הפנתה את מבטה לאבי בכדי שיחל לדבר.
ממנו פחדתי פחות, חיוך ונשיקה על הלחי והוא כמו חדש.
״איפה היית ילדונת?״ הוא שאל בקשיחות, סידרתי את כתפיית התיק על כתפי ולעסתי את שפתי בחשש, לא ידעתי מה לענות.
״הייתי אצל מעיין,״ שיקרתי וניסיתי ליצור קול כמה שיותר אמין ומשכנע, הבעתה לא השתנתה ואבי שילב את ידיו עוד יותר.
״אתם יודעים שאני משקרת,״ קבעתי ונאנחתי, הורדתי את התיק הכבד שהקשה על גבי והתיישבתי באחד מכיסאות הבר.
״אני לא יכולה לספר לכם.״ הנחתי את מרפקיי על השולחן והבטתי אל המקרר שהיה מוטמע בנישה שעשו במיוחד בשבילו.
״הופה, אחותי בכת סודית?״ נופר נכנסה למטבח ותפסה את תשומת הלב שלי ושל הוריי. גלגלתי את עיניי ונשפתי בכעס, כל כך ילדותית.
״כת שאת מנהלת אותה,״ אמרתי בעצבנות קיצונית כשתכנית קטנה מתגבשת בראשי, ״כת השטן.״ דפקתי על השולחן בדרמטיות והתקדמתי למדרגות, מתחמקת מהוריי, הייתי חייבת למצוא איזו דרך להתפלח לחדר שלי בכדי להשיג עוד זמן, אם אני אגיד להם שהייתי בבית של גבר, איתו, לבד מה הם יחשבו עליי?
״טל שטרן!״ אימי צעקה מלמטה בעודי שועטת מעלה במדרגות.
״אימא שטרן!״ צעקתי בהתחכמות והמשכתי לעלות, נכנסת לחדרי ונועלת אחריי.

״הלו! מטורפת! איפה היית?!״ מעיין התקיפה אותי בשאלות כשעניתי סוף כל סוף לטלפון שלה.
״אצל בן,״ הסברתי וצנחתי לרצפה כנגד הדלת, דממה שררה בקו השני של הטלפון ולאחר שנייה צרחה נרגשת ומחרישת אוזניים נשמעה.
״את מטורפת.״ הנדתי בראשי מצד לצד וגיחכתי לעצמי.
״סוף סוף משהו קורא בחיים העלובים שלך!״ היא קראה בהתרגשות ומשהו בלב שלי זז, כשחושבים על זה החיים שלי באמת משעממים ומורכבים בסך הכל ממעיין, הספרים שלי והלימודים, אין לי ריגושים או אהבות, אני מונעת מעצמי לצאת וכל הזמן חושבת מה יגידו עליי.
״כן אה,״ מלמלתי והשפלתי את מבטי לרצפה, קלטתי לכלוך על הרצפה ושיחקתי איתו בעזרת אצבעותיי.
״אני אדבר איתך אחר כך, יש לי מה לעשות.״ ניתקתי וזרקתי את האייפון שלי על הרצפה בכעס, ממש יש לי מה לעשות.
מים הציפו את עיניי, אפילו לא ידעתי למה, לרגע החיים שלי נראו כל כך חסרי משמעות.
לא האמנתי שחשבתי על זה אבל קינאתי בנופר, היא עושה מה שבראש שלה, מחמצנת, לובשת מה שהיא רוצה ולא מחשבנת להורים שלי.
אני לעומתה, עושה מה שאחרים מצפים ממני לעשות, לובשת בגדים נורמליים, רצוי שיכסו מספיק את הגוף המזעזע שלי, והולכת לפי מה שההורים שלי רוצים, בעיקר אימא לפי מה שאימא שלי רוצה.
מקלחת קטנה אולי תעזור בהחלט למצב העגמומי והלא זוהר שלי. וידאתי שהדלת נעולה ופשטתי את חולצתי.

דפיקות נשמעו במעומעם מבעד למוזיקה השקטה שהייתה אמורה להרגיע אותי.
אני לא מעריצה גדולה של ג׳סטין ביבר אבל האלבום האקוסטי האחרון שלו מרגיע נורא.
קמתי מהמיטה בכתפיים שמוטות והתהלכתי בעצלתיים לעבר הדלת, תולשת אוזניה אחת בכדי שאוכל לשמוע מה מתרחש שם בחוץ.
״אימא אם זאת את תדעי שאני לא הולכת לפתוח עד שלא תירגעי,״ הודעתי לה וחיכיתי לתשובה מהצד השני.
הלב שלי דפק חזק יותר, שוב התחושה הרעה הציפה אותי, והריקנות מילאה את כולי.
למרות שהשעה שתיים עשרה בלילה ואימא שלי אמורה לישון וידאתי מי זה בדלת, האישה הזו יכולה לחכות מול הדלת שלי עד שאפתח.
״זה ערן.״ עוד דפיקה קטנה נשמעה ופתחתי את הדלת, רק פתח קטן שאוכל להציץ דרכו, זרועו של ערן הייתה שעונה על המשקוף וראשו על הזרוע.
״מה?״ שאלתי בחדות והבטתי בו בכעס, הוא לא עשה לי כלום אבל אני לא מחבבת אותו במיוחד.
״אני צריך לעשן, יש מצב את נותנת לי לצאת למרפסת שלך?״ שאל וצמצם את עיניו, הנדתי בראשי לשלילה והתכוונתי לסגור את הדלת. אין לי כוח לאף שמוק שיבוא ויתנחל לי בחדר בזמן שאני תוהה ומסיקה מסקנות על החיים העלובים שלי.
הוא עצר את הדלת בעזרת ידו והצליח להשאיר אותה פתוחה למחצה.
״בחייך טל,״ הוא התחנן, ממש כמו מכור רציתי להעלות לו באש את כל הסיגריות המחורבנות.
״לעזאזל כמה אתה מעשן,״ רטנתי ופתחתי את הדלת לבסוף, נשכבת בחזרה על המיטה שלי והתכסיתי עד לצוואר, לאחר מכן הגברתי את ווליום המוזיקה.
״שלוש ביום.״ הוא שלף אחת מקופסת הנייר והכניס אותה בין שפתיו, מרים את שתי אצבעותיו לשלום ונעלם למרפסת.
התכווצתי ומשכתי את ברכיי לחזי.
״את יפה.. את יפה, את צריכה לדעת את זה…״ ג׳סטין החל לשיר כשהגיטרה האקוסטית מלווה אותו.
׳תפסיק לשקר ג׳סטין׳ חשבתי לעצמי ודמעות הציפו את עיניי בשנית, אסור לי לבכות, ערן פה.
התהפכתי כך שפניי אל מול הקיר הלבן, בהיתי בו, אני לא יודעת לכמה זמן אבל בהיתי.

״אני יודע שהיית אצל בן.״ ערן התיישב על המיטה שלי והוציא אותי מהבהייה הארוכה שנתקעתי בה.
״ערן לא מתחשק לי לדבר,״ הודעתי לו אך הוא לא זז ממקומו, במקום זאת הוא צמצם את עיניו ומצא תנוחה טובה יותר.
״מה קרה?״ הוא שאל ורכן מעט קדימה.
״כלום.״ פטרתי אותו מלהיות הפסיכולוג שלי, אני גם ככה לא סומכת עליו ולא ממש בא לי לשתף מישהו בכאב הפרטי שלי.
״אחותי, את לא הקנטת אותי אפילו פעם אחת היום,״ הוא צחק, הצחוק שלו היה מצחיק, במיוחד כשהוא נחר כמה נחירות קטנות, גיחכתי ונענעתי בראשי מצד לצד.
״מאיפה אתה יודע מה זה הקנטתי?״ הקנטתי אותו והוא הרצין את פניו, הרצנתי את שלי אוטומטית.
״אל תזלזלי בי!״ הוא קרא בקול נעלב, התיישבתי ונגעתי בזרועו בהתנצלות.
״סליחה אני לא התכוונתי,״ התנצלתי בכנות ועל פניו נמתח חיוך ערמומי, משכתי את ידי בחזרה לחיקי.
״סתם צחקתי,״ הוא התוודה וצחק, לא חזק מדי בכדי לא להעיר את הבית הישן.
משום מה זה היה מצחיק אז גם אני צחקתי.
״אני עשיתי את שלי,״ הוא הודיע וקם על רגליו, הצחוק שלי נחלש וגם חיוכי ירד, לא רציתי להישאר שוב לבד ולהעיק על עצמי עם כל החוסר ביטחון שלי.
הייתי נואשת למישהו שיקשיב לי, מעיין צינית מדי, אימא שלי שיפוטית מדי, אבא מגונן מדי ונופר בכלל לא אופציה.
״ערן,״ קראתי בשמו שנייה לפני שנעלם, הוא פתח את הדלת והציץ מתוכה. ״אתה יודע לשמור סוד?״ שאלתי והוא הנהן, סימנתי לו באצבעי שיבוא והוא נכנס וסגר את הדלת אחריו.
״אפילו לא לנופר!״ הזהרתי אותו והוא הנהן כמו ילד טוב.
״את מבטיח?״ שאלתי בכי להיות בטוחה.
״מבטיח.״