lost- פרק 6

טולי 26/04/2015 986 צפיות 6 תגובות

נכנסתי לחדר הכושר שהיה למטה, במרתף. חדר כושר היה גדול בכמה וכמה מידות על המקום הזה, היו מספר מכשירים גנובים כנראה ועל הקיר השמאלי היו ברזלים שהיו רחוקים במעט מהקיר, ריאל סיפר לי שקוראים לזה מתח, הוא תמיד היה בודק את גבול היכולת שלו.
"ברק!" קראתי בשמו והתקדמתי לעבר המיטה הקשיחה עליה שכב, הוא היה ללא חולצה ומכנס קצר שאיתו היה כמעט בכל הארבעה ימים שלי כאן. הוא הרים בעזרת ידיו את אחת המשקולות והתנשף מעט.
"מה?" שאל באדישות והניח את המשקולת במקום, גופו נטף מזיעה, שריריו התנפחו מעט ואין ספק שהוא בהחלט היה אחד הגברים המושכים שיש.
"חן." אמרתי בשקט והושטתי את המגבת הקטנה שהבאתי איתי. למרות שלא הבאתי הרבה דברים, הדברים הבסיסיים עוזרים כאן לכולם, השמפו, הסבון כדי שידיהם לא יהיו שחורות מהעבודות הקשות שחלקם עובדים בזמנם הפנוי, המגבת הקטנה לחדר הכושר המצחין שלהם.
"מה איתו?" שאל והתקדם לעברי, הבטתי על רגלי ושיחקתי בחתיכה משיערי בעזרת אצבעותי.
"תספר לי, במה הוא הסתבך." אמרתי בשקט והתקדמתי לעברו, המרחק בינינו היה קטן. אור סיפר לי על השמועות שרצות עליי ועל ברק, לא ייחסתי להן חשיבות. ברק דאג לי בארבעה ימים האלה ובהחלט הוכיח את עצמו. הוא לימד אותי להגן על עצמי מתקיפות ואילו השלב הבא ללמוד להילחם גם.
"אוקי," אמר והצביע בגסות על חולצת הבטן היחידה שהבאתי.
"תחליפי." אמר בכעס ויצא מהחדר ללא התראה. הוא בהחלט נחמד היום.
"שבי." אמר באדישות והתיישבתי על הספה לידו, ידו נגעה בידי ונרתעתי מעט אך לא הזזתי את ידי.
"הוא הסתבך עם אחת הכנופיות השכנות, גניבות, עסקאות סמים, אבל שמעתי שהוא עזב לפני כמה זמן כשגילה שמור קנתה גם. הוא המשיך בגנבות אבל למען הכיף, ניסו לעצור בעדו אבל הוא לא מקשיב לאיש. הוא חושב שהוא יכול להגן על עצמו, הוא גונב תרופות, בשביל הזקנים והילדים שחולים, הבעיה היא שזה לא הדבר היחיד שהוא גונב. והבעיה הנוספת שהוא מוכן להרוג למען המטרה." ברק אמר והביט בי, כאילו חיכה לתשובה שלי. חן מעולם לא גנב, או פגע במישהו בזדון, אבל כנראה ששנה משנה את כולם.
"מה התכנית?" שאלתי במבט רציני, אור צדק, אי אפשר לקבל מתנות, או כל דבר אחר בחינם.
"מה?" ברק שאל באי הבנה.
"אני פורעת את חובי, מתי השוד הבא." אמרתי בשקט. הפחד מלהיתפס, הפחד מלפגוע בעצמי שוב, כמו אז, הוא הפחד שיכשל אותי.
"הגיע הזמן, חזרת לעצמך, אייס." ברק אמר והושיט את ידו, הושטתי את ידי ולחצתי את ידו הגדולה והחמה. הוא משך אותי לחיבוק והסניף את ריח השמפו של שיערי.
"השוד הראשון והאחרון שלך אייס, אחרי זה, את תהיי המלכה שלי." אמר בחיוך והנהנתי בראשי.
"זה כל מה שביקשתי," שיקרתי לברק, הוא תמיד שנא את הידיעה שהוא אהב אותי, הידיעה שאני שנאתי אותו. כשזרקו אותי ואת מור מהצריף הוא עמד בצד. הוא לא עזר לנו, לי.
"תודה." אמרתי וקמתי מהספה.

"די!" צעקתי בכל כוחי, איגרפתי את ידיי וניסיתי להוציא את הבריונים מהבית, הם הגיעו לא מזמן מהמאפייה שלהם שנפלה, הצריף שלנו היה הטוב ביותר.
"צאו מכאן," מור צעקה ושיערה התפרע מהאגרופים שנתנה לבריון השני, אך זה לא הפריע לו. דמעות עקצצו בזווית עיניי, הבריון הצליח להשתלט על מור והרים אותה על כתפו. בטני החלה להתקרר ולהתרטב מעט, הבטתי בבטני הרטובה.
דם. הוא דקר אותי.

הרמתי מעט את חולצת הבטן שלי, קצת מתחת לקו החזיה, שני תפרים בינונים, הדקירה. הלילה הקשה ביותר בחיי. מור טיפלה בי על הספות, עם מעט מאוד מים ונייר, לבסוף היא הוציאה אותי מהשכונה לכיון בית החולים, להתחנן לעזרה. למעני.
הבטתי בתיק הורוד, הפלאפון שריאל קנה לי ביצבץ מעט, ברק ידע עליו אבל הסכים שאשמור עליו, ליתר ביטחון. התקדמתי לתיק והוצאתי אותו, הדלקתי את המסך, עשרים ושבע שיחות מורוניקה, שלושים ואחד שיחות מריאל ושני שיחות מקלאודיה.
חייגתי את המספר של קלאודיה.
"דיאן," קלאודיה אמרה באנחה, הורדתי את ראשי וחיכיתי שתמשיך את המשפט.
"ריאל פה, הוא דואג. את רוצה לדבר איתו?" שאלה בדאגה. נשכתי את שפתי התחתונה, הוא דאג לי.
"לא." אמרתי לבסוף בשקט. קלאודיה מלמלה כמה דברים. הפחד שיתק אותי.
"הוא רוצה לראות אותך, לראות שאת בסדר. הוא דואג. הוא בא לכאן בכל יום מאז שעזבת, הוא משתגע." היא אמרה לבסוף.
"שימצא חברה חדשה ללילה, תמסרי לו שאני מצטערת, אבל אני לא חוזרת. לא היום ולא אף פעם." אמרתי בשקט והבטתי במראה, אני חוזרת להיות מי שהייתי, אדישה. זה מה שטוב לי, זה המקום שלי.
"דיאן," ריאל אמר באנחה, אנחה ששברה את ליבי. מוטטה את עולמי.
"ריאל." אמרתי באדישות אך הדמעות בעיניים לא איחרו לבוא.
"תחזרי. אין יותר בנות, רק אני ואת. ראובן יכול להתפוצץ, אני לא אהיה עם אף אחת. רק בואי," הוא אמר בקול שבור, אם הוא היה מולי, הייתי נכנעת. הדלת נפתחה והסתובבתי במהירות, ברק עמד שם.
"את בסדר קרח?" שאל והנהנתי בראשי, הוא התקרב והניח את ידו על פני, הוא ידע כבר מי בפלאפון, הוא ידע על ריאל.
"ריאל, ראובן צודק. אתה צריך להתמקד בכדורגל, בפרסומות, בבנות שיכולות להזניק לך את הקריירה, אני לא כזאת. המקום שלי פה, ברחוב." אמרתי לבסוף. הדבר היחיד שריאל ידע, זה שאני יתומה. שאין לי איש ואת הלילה בו הכרנו העברתי ברחוב. דמעה זלגה במורד לחיי אך ברק מחה אותה ונישק את המקום בו היא זלגה.
"אני לוקח אותך היום לטייל." ברק אמר בקול על יד הפלאפון, הסתובב ויצא. הוא כמו כולם, שנא את ריאל.
"מי זה? דיאן בואי. את שייכת לי. תבואי!" ריאל צעק. הלב שלי נשבר ככל שהקול שלו נשבר.
"להתראות, ריאל." אמרתי בשקט את שמו וניתקתי את השיחה. הוצאתי את הסוללה מהפלאפון והחזרתי אותו מפורק לתיק.
"ברק, יצאתי החוצה, לנשום אוויר." הודעתי ופתחתי את דלת הכניסה. יצאתי מחוץ לרחבת הבית, כולם היו בחוץ, התכוננו לקראת הקיץ, חיפשו את הבגדים הקצרים ביותר, כדי לא למות מחום. היתרון בזבל של העשירים זה שהם זורקים הכל, אחרי פעם אחת שהם לבשו. הבטתי בילדים שרצו על הכביש עפר שהיה בנוי פה מאז שאני זוכרת את עצמי, הבנות מצאו לעצמן שמלה אומנם די מציקה אבל הרבה יותר טוב מאשר ללבוש את בגדי החורף, השמיכות שנתתי לחלק מהאנשים כאן, אלה שכן הסכימו לקבל הפכו להיות חלק מהגגות הרעועים. הדבר הכי קשה זה לדעת שאתה מאכזב מישהו בגלל ההחלטות שלך. איכזבתי אותם, יכולתי לעזור להם עוד אבל בחרתי לחזור לכאן.
"קרח, תראי!" אחת הילדות צעקה ורצה לקראתי, היא הושיטה לי ברורה לבנה וארוכה, היא הייתה נסיכה, אבל נסיכה שפגעו בה קשות, לבובה הייתה חסרה יד ואילו קשקשו בטוש אדום על גופה. אך למרות זאת היא הייתה מיוחדת.
"איך קוראים לך נסיכה?" שאלתי בחיוך את לי, אחת הילדות בשכונה.
"אני אקרא לה קרח, גם לה יש עיניים חומות ושיער אדום כמו שלך, היא נראית חזקה ויפה. בדיוק כמוך." אמרה וחיבקה אותי, חמימות עטפה את גופי, אהבתי לראות את החיוכים של הילדים פה, שהם יודעים שיש מישהו שידאג להם, מישהו שאפשר לסמוך עליו. התנתקתי מחיבוקה של לי והמשכתי ללכת על כביש העפר המוכר, לכיון הרחובות.

"דיאן!" קולה המוכר נשמע, הסתובבתי והבטתי בורוניקה. היא לבשה שמלה כחולה שחשפה את רגליה הרזות, שיערה התפזר על כתפיה, האודם האדום בלט עד שנראה כמעט מגוחך.
"ורוניקה," אמרתי וקראתי בשמה, התקרבתי וחיבקתי אותה חיבוק קצר. ריח הבושם המוכר שלה חנק אותי מעט.
"מה את עושה פה?" שאלתי, היא הצביעה אל בית הקפה שהיה ליד השכונה, בית הקפה שזרק את כולנו, הם לא הסכימו להעסיק אף אחד מהשכונה, מהפחד שנגנוב. הם טעו, אולי אין לנו כסף אבל בהחלט יש לנו רמה וערך.
"בואי איתי לקפה." אמרה בחיוך אמיתי וחושף שיניים. הנהנתי בראשי והתקדמתי ביחד איתה לעבר בית הקפה.


תגובות (6)

אמלה איזה פרק פשוט מהמם !!ראילי סובל שהם כבר יהיו ביחד ושהיא תחזור אליו(אבל ברק גם קצת חמוד;-))כל פרק ניהיה יותר מושלם:-) אני חכה כבר לפרקים חחחח..
אוהבת מלא <3

26/04/2015 11:44

    מחכה*

    26/04/2015 12:21

מתה על הכתיבה שלך!!!! תמשיכי!!

26/04/2015 13:08

אני פשוט מאוהבת כןאב לי על ריאל

26/04/2015 15:03

זה מדהים! תמשיכייי

26/04/2015 15:55

ורוניקה הפרחה והיפה שמסובבת עליי,חחחחחח אני מאוהבת. טוב את כבר יודעת..
ואני רוצה שריאל ודיאן היו ביחד וישמו זין על העולם
אוףףףף
תמשיכי במיידית
אוהבת אותך הכי בעולם

26/04/2015 16:59
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך