lost- פרק 7

הפרק מוקדש למשי, האחת והיחידה, המדהימה.
אני ממש מקווה שתאהבו את הפרק.
לאביו גירלס♥♥

"הוא שבור, דיאן. את חייבת לחזור אליו, זה כבר אימון שלישי שהוא יושב על הספסל ולא מוכן לשחק, כבר פעם שניה שיש ראיון והוא היחיד שלא מגיע, ראובן רותח עליו. שתינו יודעות כמה ראובן שונא שמאכזבים אותו וכרגע ריאל עולה על האכזבה הרגילה. ראובן כמו אבא שלו, הוא נתן לו את היכולת להישאר בארץ, הוא עזר לו במסמכים שלך שתהיי מישהי ולא כל אחת. אבל עכשיו את זאת שצריכה לעזור לו." ורוניקה אמרה ולגמה מכוס הקפה הרותח שלה, עינייה בחנו את גופי, היא הגיעה לקעקוע והביטה בעיניי.
"קרח?" היא שאלה והנהנתי בראשי, השפלתי מבט והיא כתגובה, הניחה את ידה על ידי.
"תספרי לי," ביקשה והנהנתי בראשי.
"ורוניקה," אמרתי ונאנחתי מעט, היא עצרה אותי בכך שהרימה את ידה. הבטתי בה.
"רוני." אמרה בחיוך וחייכתי גם, לא חשבתי שהיא תהיה זאת שאני אספר לה את הסיפור המלא שלי. על החיים שלי.
"רוני," אמרתי והדגשתי את שמה, כל אות ואות, היא חייכה חיוך שגדל אך במהירות שעלה על שפתיה כך הוא גם ירד, כשהשפלתי את ראשי.
"קוראים לי קרח ברחוב, מעולם לא הייתי אחת שיש לה הכל, מעולם לא היה לי כפית זהב בפה, מעולם לא לבשתי בגדים כל כך יפים, להפך, יכולתי לחלום עליהם. כמו שבטח קלאודיה סיפרה לכם, קרוב לוודאי, אני גדלתי ברחוב, אצל זקן שלא הרבה לדבר, אבל במעשיו לימד אותי הרבה." אמרתי בחיוך קטן.
"הוא גידל אותי ועוד שני ילדים, בן ובת, חן ומור. היינו שלישיה, היינו יוצאים לרחוב לקבץ נדבות, כשחן התבגר הוא הלך לעבוד במכירת מסטיקים, אבל מי יקנה מילד רחוב?" שאלתי בגיחוך שהסתיר את הכאב שלי, ורוניקה הביטה בי אבל בניגוד לאחרים, במבט שלא שופט.
"כשהייתי בת שבע לפי דעתי, הזקן חלה באחד החורפים ולצערי הוא גם מת, לא היה לנו כסף או יכולת לקנות לו תרופות או שמיכה לחימום. כשהוא מת, חן עזב, הוא לא התמודד עם זה, חן הגדול בינינו, הוא השומר שלנו. טוב בכל מקרה," אמרתי וחזרתי לסיפור שלי, לחיים שלי.
"כעבור שנתיים, השמועות התפשטו מהר, שתי בנות, קטנות, בנות עשר בערך. לבד. חן לא חזר הרבה וכשחזר זה להביא אוכל." אמרתי ולגמתי מן כוס הקפה שלי.
"מה קרה אז?" ורוניקה שאלה וסימנה לאחת המלצריות לבוא.
"שני קוראסונים גדולים בבקשה." אמרה למלצרית שכתבה את זה על הדף והלכה להביא.
"נו," הפצירה בי להמשיך ונשמתי עמוק.
"אחרי שנתיים הגיעו בריונים חדשים לשכונה, הם ידעו מה קורה איפה, כמו שכולם יודעים הצריף שלנו היה הטוב ביותר, חן בנה אותו עם הזקן כשהיה קטן. חן לא היה כדי לשמור עלינו, אני ומור נאבקנו בהם אך ללא כל הצלחה, כשלרגע אחד ניתקתי את מבטי מהבריון והבטתי במור, הוא ניצל זאת ודקר אותי, הוא זרק אותי מחוץ לצריף ביחד עם מור, כאשר השני עישן לידינו, צחק וחזר לבפנים. הדקירה הייתה עמוקה, מור נכנסה ללחצים אבל מהר מאוד חזרה לעצמה. כשהיא חזרה לעצמה היא גררה אותי ביחד איתה לכיון הספות המסריחות שחבורה אחת מצאה וניסתה לטפל בי בעזרת החולצה שלה שסתמה את הדם, גם החולצה שלה נגאלה דם, אחרי לילה ארוך ומייגע, היא החליטה לקחת אותי לבית החולים, להתחנן עליי, ולעזרה. בהתחלה לא הסכימו אבל אז רופא אחד קם להגנתי והסכים לטפל בי. לאחא הטיפול מנהל בית החולים נזף בו כהוגן ואף פיטר אותו. לאחר יומיים של שהייה בבית החולים, מור לקחה מעט בגדים ומגבות לכולם וניקתה את חולצתה מהדם שלי, ושוב כמו תמיד חזרנו לרחוב. חן שמע על כך ורצה לריב עם הבריונים האלו אבל לבסוף נכנע כשמור איימה שהיא תברח. בנינו צריף חדש, משופר יותר. בעזרת מה שמור לקחה. ככה חיינו." אמרתי בשקט ונגסתי בקוראסון השוקולד החם, הרעב הכה בי. למרות שברק מביא לי לאכול, אומנם לא ארוחת מלכים, עדיין התגעגעתי לטעם השוקולד על הלשון.
"אז איך הכרת את ריאל?" ורוניקה שאלה וחתכה בעזרת אצבעותייה הדקות חתיכה מהקוראסון ודחפה לפה, היא עצמה את העיניים כמו בכל פעם שאכלה שוקולד. הדבר האהוב עליה. גיחכתי מעט, הכרתי אותו בזכות זוהר.
"זוהר." אמרתי בפשטות וורוניקה הניחה את מרפיקייה על השולחן והביטה בי. מנסה לזרז את סיפורי שריתק אותה.
"לפי מה שאני יודעת, זה היה במשחק הגמר שלהם, הם ניצחו וכל הקבוצה יצאה לחגוג, כמו שאת יודעת, זוהר חייב להשתכר עד איבוד חושים, כשהם יצאו מהמועדון אני עמדתי בצד, ביקשתי נדבות בשביל מור שלא הרגישה טוב. זוהר התקרב אליי ודחף שטר של מאתיים שקלים לתוך החזייה שלי, הוא אמר שזה תשלום מראש ללילה אחד," אמרתי וגוש עמד בגרוני, הזיכרונות הכו בי.
"סטרתי לו. לא יכולתי שישפילו אותי כך ולא להתנגד לזה. זוהר התעצבן ברמות ובא להחזיר לי אבל," אמרתי בחיוך קטן.
"ריאל הציל אותך. הנסיך שלך." ורוניקה אמרה בחיוך מאוהב, היא הביטה בתקרה מנסה לדמיין את זה. את מה שקרה.
"כן. טוב, הוא היה הנסיך שלי. לא עוד." אמרתי בשקט והבטתי בחלון לכיון השכונה, עצים הסתירו את המעבר ליופי הזה של העיר, מעבר לתעשייה, המציאות, שבה ילדים, נשים וזקנים גוועים ברעב.
"הוא אוהב אותך," אמרה והניחה שוב את ידה על ידי.
"אני כאן בשבילך. מהיום, בכל יום אני אבוא לבקר אותך, אני אתן לך אוכל ובגדים לילדים ולנשים, שמיכות לזקנים ששם, אני אעזור לך," אמרה וחייכתי לעצמי, שמחתי שהיא רוצה לעזור ולא מביטה עליי ברחמים.
"אבל," אמרה והפנתה אצבע מאשימה בעזרת ידה השניה.
"את באה איתי, לספר לריאל את כל הסיפור, או שאני אספר. אבל הוא חייב לדעת. הוא צריך להכיר אותך." היא אמרה בחיוך והנהנתי בראשי.
"תספרי לו את." קבעתי וקמתי מהכיסא.
"אני צריכה לחזור, ברק ישתגע בסוף." אמרתי בשקט והתקרבתי לחבק אותה.
"ברק?" תהתה והביטה בי.
"פעם אחרת, רוני. פעם אחרת." אמרתי ויצאתי מבית הקפה, חזרה למציאות שלי.