lost- פרק 8

הפרק מוקדש לאשתי, פירפיר, שבזכותה אני עדיין לא מתייאשת מהכתיבה ויש לי רעיונות וכוח לכתוב ולא להפסיק.
אגב, היא כתבה איתי את הפרק, אל תהרגי אותי שאמרתי.
אני מקווה שתאהבו את הפרק.

נכנסתי לבית המוכר, הכרתי כבר כל פינה בבית, כל סיפור שסיפרו עליו, על האנשים שגרו בו, ועל אלה שעכשיו גרים פה.
ברק ישב על הספות והביט בשעון השבור שהיה תלוי על הקיר, הוא הביט בו לעומק, כאילו חיכה שיספר לו משהו, הוא היה שקוע.
"ברק," מלמלתי בשקט, הבטתי בפניו הרציניות, הצלקת הקטנה שבקושי ראו על ידו השרירית. החבורה האדומה שהייתה על חזהו החשוף.
"מה זה?" שאלתי והעברתי את ידי בעדינות על המכה.
הוא התכווץ, כאילו כואב לו אבל לאחר שנייה התעשט וחזר להיות הזאב הקשוח שלא מראה רגשות.
"אל תתעסקי עם חתולי רחוב, אייס, הם שולפים ציפורניים." הוא צחק והעביר יד בשיערי האדמוני.
חתולי הרחוב הם היריבים המושבעים של הזאבים. אף אחד לא יודע איך המריבה התחילה אבל יש שמועות שברק ומנהיג חתולי רחוב היו החברים הכי טובים. עד שברק שכב עם אחותו של החבר הכי טוב שלו. אבל זו רק שמועה.
"תספר לי מה קרה?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה מראש. ברק קם מהספה לעבר המטבח השחור, הוא הסתובב מעט אחורנית להביט בי, הוא נאנק מהכאב הקטן.
"את רוצה לאכול?" שאל והנדתי בראשי, קמתי מהספה והתקרבתי אליו, הוא עמד כשגופו צמוד לשיש הלבן, חיבקתי אותו מאחור והנחתי את ראשי על כתפו.
"את מוזרה," אמר והביט בפניי, הוא גיחך והחזיר את מבטו לשיש, חיפש קופסאת שימורים שהוא באמת אוהב לאכול ולא קונה אותה כי כל השאר אוהבים. הדבר שאני הכי אוהבת בברק, שלא משנה כמה הוא קשוח, יהיר, שחצן ומעצבן, כשזה מגיע לקרובים אליו, כמו הלהקה, החברים, אני. הוא הכי טוב שיש, הוא מדהים.

"ברק." אמרתי בשקט והרמתי את רגלי שנרדמה מרוב ציורים של ברק עליה. הוא הביט בי, כאילו ניתקתי אותו מהציור האהוב שצייר, כמו ילד קטן שמשחק שעות באותו משחק ולבסוף לוקחים לו או עוצרים אותו מלהמשיך הלאה.
"השמועות נכונות?" שאלתי בתהייה, משהו בי רצה להאמין שזה טעות, עוד המצאה של החתולים.
"איזה מהן?" שאל באדישות והניח את ידו על רגלי, הוא הפסיק לצייר, הוא הביט בשולחן השחור שנשבר מעט בצידו הימני.
"ששכבת עם אחותו של החתול הראשי," ניסיתי לייפות את השמועה כמה שיותר.
"כן ולא." אמר ומשך בכתפיו, הוא חזר לצייר על רגלי ציורים, התשובה שלו הייתה הרבה יותר מלא ברורה.
"מה?" שאלתי באי הבנה, הוא נאנח כאשר הבין שאני לא אעזוב את הנושא. אם היו אומרים לי פעם, שאני אשב ככה עם ברק, שנהיה קרובים, שאני אגור איתו במשך שבוע וקצת, הייתי צוחקת, היום אני מתחילה להתחרט שלא הכרתי אותו לפני.
"כן, היא רצתה לשכב איתי, אבל לא שכבנו בסוף, אח שלה תפס אותנו בדקה האחרונה, מאז הוא שונא אותי. מה אני יכול להגיד? אני גם לא מת עליו יותר." ברק אמר ומשך בכתפיו.
"למה?" שאלתי ויישרתי את גבי, בכך שהתקרבתי אליו.
"סוד. שלא תדעי היום." אמר ודחף אותי מכתפיי.
"דפוק." סיננתי והנחתי באיטיות את ראשי על הכרית.
"לא נוח לי," התלוננתי והורדתי את רגליי מברק, הנחתי את ראשי על רגליו, יד אחת הונחה על ידי וידו השניה ליטפה את שערי האדמוני.
"בואי, נשאר ככה," אמר בשקט והביט בעיניי, פחדתי להביט בעיניו, המהמתי בקול לחיובי ועצמתי את עיני.

"תעיפו אותה מפה," קולו העמום של ברק נשמע, פקחתי את עיניי מעט, צעקות נשמעו מחוץ לבית, הרמתי את ידי ופיהקתי פיהוק קטן. ברק הביט בי בחיוך וליטף את פני.
"התעוררת." אמר ונשק ללחי, הנהנתי בראשי, הצעקות מבחוץ הלכו והתגברו.
"מור," אמרתי כשזיהיתי את הקול, התיישבתי על הספה והבטתי בברק, הוא משך בכתפיו כ-לא יודע. קמתי מהספה והתקדמתי לבחוץ. הערב כבר בצבץ דרך הוילון הקרוע, פתחתי את הדלת ויצאתי לבחוץ. התקדמתי לעבר חן שהחזיק את מור ואילו אור צעק עליה שתעוף מפה.
הנחתי את ידי על אור ושי, שי הביט בי בעיניו השחורות שלא סיפרו דבר, הן שמרו על כל הסודות עמוק בפנים, אי אפשר לומר שרואים את האמת בעיניו. שי החזיק בזרועו של אור והשתיק אותו בכך שסימן לו שאני לידו, אור הביט בי ונאנח.
"אז זה נכון, הפכת לזונה של הזאבים." מור אמרה בלעג, לעג שכבר לא פגע בי עוד.
"לא פשוט את כל כך שמרת על הכבוד שלך ששכבת עם החתולים!" אור צעק והגן עליי, ברק באמת התכוון לזה שישמרו עליי מהכל.
"היה היום בצהריים אסיפה של כולם. את היית הנושא המרכזי. היית צריכה להיות שם, אבל אני אומרת לך אייס, אף אחד פה כבר לא אוהב אותך. את כבר לא חשובה כאן, את כבר לא הכי מיוחדת, הכי טובה. איבדת את ההזדמנות שלך. את לא שייכת." מור אמרה והדגישה את המשפט האחרון. היא הביטה בי בעיניים גדולות ושונאות, לידה עמד חן והחזיק בידה שלא תתקרב אלי יותר מידי.
"את טועה," אמרתי בחיוך גאה. אני שייכת.
"אני יותר משייכת, אני הכי שייכת," אמרתי והתקרבתי אליה מעט.
"אני כבר לא מפחדת ממך, מור, אני לא צריכה לחיות בצלך, לפחד שיגידו או יעירו לי. יודעת למה?" קראתי ומחאתי כף בידי.
"אני זאבה, הזאבה היחידה. כדאי שתתרחקי, מור. את לא רוצה להיות בטפרים שלי." אמרתי וזלזול נפלט בקולי.
"היא צודקת," קול גברי נשמע והבטתי אחורנית, ברק עמד שם, חולצה הסתירה את החבורה שהייתה על חזהו.
"היא זאבה עכשיו." ברק אמר והניח את ידו על כתפי.
"היא חלק מהחבורה שלי. תתרחקו." ברק אמר והעביר את ידו למותני.
"אייס? את תהיי בסדר?" חן שאל וניסה להסיט את מבטו מידו של ברק שעטפה את מותני הצר.
אני חושבת שמאז ומתמיד חן אהב אותי. לא כמו אחות אלא כמו אהובה, ובגלל זה תמיד מור הרגישה שהתחריתי בה.
"כן חן, אני זאבה. זאבים לא נוטשים את הלהקה שלהם," אמרתי בנשימה אחת, כאילו המילים היו מסודרות בראשי הרבה קודם.
לקחתי את שיערי האדמוני והארוך ואספתי אותו לקוקו מרושל. כשאני לחוצה אני אוהבת לשחק בשיער. זה מרגיע אותי.