Love Twins- פרק 13

"אבא..?" פין הביט בהלם לעבר השמיים. הוא הרגיש את החיבוק ההדוק של אביו וכמה התהדק כשהוא אמר 'אבא', "פין…" דייסון מלמל, בקולו היה צער רב, קולו היה רועד ופין הבין שהוא בכה לפני. פין לא היה מסוגל לחבק את דייסון, הוא לא היה מוכן, להיות במגע כזה עם מישהו שהוא כל כך שונא וכל כך מתעב היה אמור להיות מוזר, מגעיל אבל כל מה שפין מרגיש זו ריקנות, או אולי, עצב מסויים בגופו. דייסון המשיך לחבק אותו עוד כמה דקות עד שפין השתחרר מחיבוקו. "ז-זה לא יעזור עכשיו…לחבק אותי ככה.." פין מלמל והשפיל מבט, הוא לא רצה לפגוש בעיניו של אביו, במיוחד כי ידע מה הוא כבר יראה, עיניים עייפות ועצובות, הוא לא רצה לראות אותם כי הוא ירחם עליו, פין לא רצה לרחם על דייסון בדיוק כמו שדייסון לא ריחם עליו לפני שנתיים, הוא פשוט קם ועזב את הבית דווקא בתקופה שפין כלא את עצמו בחדרו, הוא נטש אותו, פין הרגיש כמו ילד נטוש וחי ללא אבא במשך שנתיים. "ת-תפסיק לנסות לגרום לי לאהוב אותך! זה לא יעזור לך! אני שונא אותך!" פין צעק , ירדו לו כמה דמעות אך הוא ניקה אותן מהר כדי שדייסון לא יראה אותו בוכה, 'אני לא רוצה לראות את הפנים העצובות האלה שוב…' הקול הזה הידהד לו בראש. דייסון שתק, לא היה לו מה להגיב בנושא, "מה אתה עושה פה?" זה היה הדבר האחרון שיכל לחשוב עליו כדי לפתח שיחה כלשהי עם בנו, "אני גר כאן…" פין נאנח. "בערך…שנתיים כבר.." פין מלמל, זה שבר את דייסון מבפנים, כשהוא עזב את הבית והשאיר שמה את פין, מריה עזרה לפין מאז תקופת הדיכאון שלו. "אתה יודע.. מאז…שנטשת אותי.." פין מלמל, הוא רצה לברוח משם לחדר שלו ולהתכסות בשמיכה הרכה שלו מבלי שמישהו יפריע לו. דייסון שתק, לא היה לו מה להגיד בנושא, הוא לא רצה לפתוח את פיו כי ידע שזה לא ישנה כלום, זה לא ישנה את הדעה של פין עליו, זה לא ישנה כלום במערכת היחסים שלהם, זה לא ישנה שום דבר מהעבר. "אתה שותק הא? כנראה שיש לך סיבה טובה" פין גיחף, גיחוך עצוב והרים את עיניו לעבר דייסון, הוא ראה עיניים נפוחות מבכי, אותו מבט אדיש שלו רק הפעם עם מעט עצבות בפניו. 'אל תסתכל עליי ככה….' פין רצה להגיד זאת אך לא יכל לפתוח את פיו כשעיניו פגשו את עיניו של דייסון. עברה ביניהם שתיקה מביכה, דייסון לא רצה לדבר כי זה רק ירגיז את פין יותר, ופין פשוט קפא במקומו ופחד לדבר אל עבר האיש שעומד מולו, איש שעד לפני שנתיים נראה כל כך מוכר ואוהב, ועכשיו הוא נראה זר, מפחיד, שונה. "פין אני…" דייסון רצה להגיד ולפתע רן הופיע מאחוריהם, "מצטער להפריע ברגע המשפחתי שלכם, אבל כבר מאוחר" הוא התקדם לעברו של דייסון בצעדים קלילים ובחיוך רחב, הוא נעמד לידו, "כבר מאוחר וזו השעה של הילדים ללכת לישון" רן הדליק סיגריה, "וחוץ מזה, דייסון, מיקוטו אמר לי להביא אותך חזרה" רן הביט בדייסון בזמן ששם את הסיגריה בפיו, עיניו שידרו התחכמות, עיניו שידרו לדייסון על כך שמיקוטו רוצה לדבר איתו. "אני מבין" דייסון אמר באדישות, הוא הסתובב עם גבו לפין ורן מיד אחריו, "להתראות פין!" רן חייך ונופך בידו עם הסיגריה. "ככה אתה נוטש אותי שוב?!" פין צעק בבכי, דייסון נעצר מיד ולא הסתובב, הוא השפיל מבט. "אתה רצית להגיד משהו לא?! תגיד אותו כאן ועכשיו! אל תברח לי שוב! אל תלך ותחזור רק לאחר שנתיים שלמות!" פין הביט בגבו של דייסון בעיניים מלאות דמעות. רן רצה להגיד משהו אך וויתר והמשיך לשתוק ולעשן את הסיגריה, 'זה לא ענייני, עכשיו זה החלטתו של דייסון מה לעשות" רן חשב לעצמו בחיוך עיניו הביטו בדייסון, חקרו אותו ואת הבעת פרצופו, אולם פרצופו של דייסון הביע אדישות, אבל עיניו היו מלאות עצב וצער. "אני.." דייסון החל להגיד, רן קצת הופתע כששמע את דייסון עונה לפין. "אני גאה בך פין" דייסון הביט בפין בחיוך קטן והוא ורן הלכו משם במהירות. פין הביט בהם הולכים במבט המום 'ג-גאה בי…?' הוא חשב לעצמו, בפין הייתה שמחה קטנה בלב, אבל אז הוא התעלף. "פין!!" טומו יצא מהיער לעבר פין המעולף.

"בוקר טוב גברת קלייר" אחת המשרתות נכנסה לחדרה של קלייר ופתחה עבורה את תריס החלון. "בוקר טוב.." קלייר חייכה וקמה מהמיטה, "ארוחת הבוקר מוכנה" המשרתת חייכה ויצאה מהדלת. קלייר הביטה לעבר הקובייה, 'היא רק הסתבכה' קלייר נאנחה. היא התארגנה וירדה לחדר הגדול בו היא ואביה יושבים יחדיו בבוקר. "בוקר טוב קלייר" אוסטין חייך בחיוך מתוק, "בוקר טוב אבא" היא חייכה, "איך ישנת?" היא שאלה אותו, היא ידעה על כאבי הגב שתקפו אותו לאחרונה ודאגה לו מאד, "אני ישנתי טוב" הוא חייך אליה, אוסטין הביט בשערה הבלונדני והארוך, איך היא החליטה להאריך אותו רק עבור אחיה, 'למה את לא מקצרת?' הוא תמיד היה שואל אותה כשהייתה קטנה, 'כי קאי אמר שהשיער שלי יפה וכדאי לי להאריך אותו!' היא תמיד הייתה מחייכת חיוך מתוק של ילדה קטנה, אוסטין אף פעם לא הבין איך היא יכלה להמשיך לחשוב על אחיה גם בגיל 9, "השיער שלך התארך…" אוסטין מלמל, "כן? המ.. אני אקצר קצת את הקצוות עם ככה" קלייר חייכה, והמשיכה לאכול. "יש לך ידיד נחמד.. ה…קיי הזה.." אוסטין ניסה לא לבטא את שמו של קיי בתור 'קאי'. "כן, הוא מאד נחמד, הוא תמיד עוזר לי במיוחד עם ההסתגלות לבית ספר החדש, יש לי עוד ידיד בשם מיקוטו, אבל היו לו עניינים בבית אז הוא לא יכל להגיע" קלייר צחקקה, אוסטין תמיד חשב שהיא יותר מדי אופטימית, יותר מדי חיובית לחיים, כאילו אף פעם לא ראתה את הרוע שיש בעולם הזה. "נשמע מעניין, ראיתי אותו כמה פעמים מסתובב בבית ספר, הוא נראה טיפוס מאד סגור" אוסטין נאנח, "בהתחלה הוא כזה, הוא אפילו נראה די מאיים בהתחלה, אבל כשמכירים אותו הוא דווקא מאד נחמד" קלייר המשיכה לאכול את הפנקייק שלה, "באמת? מה את כבר יודעת עליו?" אוסטין הביט בה בסקרנות מאיימת, קלייר שנאה את המבט הזה של אביה והיא אף פעם לא הרגישה בנוח לידו כשהוא הביט בה ככה. "א-אני לא יודעת עליו כל כך הרבה, לא שאלתי אותו על חייו הפרטיים…" קלייר רצתה להמשיך אבל אוסטין קטע אותה "אז את לא מכירה אותו, צריך להכיר את חייו האישיים של בן אדם כדי להכיר אותו.." אוסטין אמר באדישות. שררה ביניהם שתיקה מביכה, עד שקלייר קמה "אני הולכת, להתראות אבא" היא נישקה אותו בלחי ויצאה במהירות מהבית.

'למה אבא נראה כועס כל כך?' קלייר תהתה, היא חשבה על מה שהוא אמר, לא נראה לה הגיוני שהוא יהיה כל כך תוקפני אליה, ועוד בצורה כזו… 'אבא…' היא נאנחה. קלייר הביטה קדימה וראתה את מיקוטו, "מיקו…" היא באה לצעוק לעברו ואז ראתה אותו מדבר עם אישה אחרת, אישה קצת יותר נמוכה ממנו בעלת עיניים ירוקות ושיער חום, היא לבשה ג'ינס ארוך בצבע כחול בהיר, וחולצת פסים מכופתרת, "תפסיקי לדבר איתי!" קלייר שמעה את מיקוטו צועק לעבר האישה, ולאחר מכן קלייר הביטה באימה על המתרחש שקרה מול עיניה, מיקוטו מחטיף לאישה סטירה בלחי ועיניו שידרו כעס שאין כמותו. "מיקו…טו…?" קלייר באימה לעבר מיקוטו.