Need For Speed – אפילוג

-אפילוג-

-כעבור שנה-

-שון-

אני יושב ברכב המוכר שלי, כל סנטימטר בו מוכר לי כל כך.
מהתיבת הילוכים, ועד הערכת נייטרוס המורכבת מתחת למושבי העור החדשים.
רעש האנשים מסביבי רועם, אני בבית, במקום שבו הכל נכון ואמיתי בשבילי…
אני נוהג לאט אל עבר קו הזינוק, רעש המנוע והאגזוזים באוזניי כמו סם ממכר עבורי.
הצורך שלי במהירות, לא נעלם, גם אחרי חודשים ארוכים שלא נהגתי במירוץ, בגלל שויקטור כל כך פחד שיקרה לי משהו, כי אני לא בכושר אחרי תקרית הירי.
הרמזור מאותת בצבע אדום, כל שאר המתמודדים מתקרבים גם הם לקו הזינוק.
הפעם, המירוץ הוא לאורה הבהיר של השמש הקופחת, החוקים שבורים, ומי שמגיע ראשון אל קו הסיום, מנצח.
דפיקה קלה על חלון רכבי מושכת את תשומת ליבי, כמו כל הזמן, הוא עומד שמה בחלון, מביט לעברי.
הבן אדם שלימד אותי כל כך המון, ״חתיכת אדיוט, אם אתה מפסיד אתה מכפיל משמרות במוסך״ מחייך אלי ויקטור, את החיוך המוכר והישר שלו.
נאנחתי בחיוך, ״ויקטור, מתי אי פעם איכזבתי אותך?״ שאלתי אותו בביטחון, מחייך אליו את החיוך המעצבן שלי, שהוא כל כך שונא.
״כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור״ הוא טופח לי על השכם, האור האדום החזק מתחלף לאור צהוב ובהיר.
״נתראה בקו הסיום״ אני קורץ לעברו, לוחץ על דוושת הגז, והאגזוז רועש בקול רם.
הוא מחייך לעברי, וממשיך הלאה, נעלם בין ההמון של האנשים הרבים שבאו הנה.
אני סוגר את החלון, מכין את ידי על קופסת תיבת ההילוכים השחורה.
אני לא מתרגש, או נלחץ, מסלול המירוצים זה המקום הכי טבעי בשבילי, הכי קל.
רגע לפני שהאור הצהוב והבהיר מתחלף לירוק, אני מבחין בהן בין כל האנשים, אני לא יכול לפספס אותן.
הלב שלי לא יכול להחמיץ אותן.
היא עומדת ליד אלכסה, שמלה לבנה ארוכה מתנופפת ברוח הקיצית, שערה הבלונדיני פזור בצורה כל כך עדינה ויפה מסביבה.
חיוכה לבן וישר, מחייך היישר אלי, איך שהוא מהמרחק הרב הזה, עדיין אני מצליח למצוא את הדרך אל תוך עינייה.
ובידייה, תפוסה הילדה שלי, הילדה שהיא כל העולם שלי, שבשבילה אני ימסור את הנשמה שלי.
היא אוחזת באמילי, אמיליה הקטנה שלי.
האור מתחלף לירוק, ואני לוחץ במהירות ובכוח על דוושת הגז הדרוכה מתחת לכף הרגל שלי.
תוך שנייה בודדה מד המהירות עולה ל-360 קילומטר לשנייה, הרכב כמעט עף על כביש האספלט שחור, עוקף את כל המתחרים המפגרים אי שם מאחור.
אני אנצח במירוץ הזה, בשבילן, להוכיח להן עד כמה הם חשובות לי בחיי.
אני נושם עמוק לרווחה, אין כמו בבית, שם הכל נכון ואמיתי, בשבילי זאת המהות.
הצורך הזה… במהירות.