same old love-הקדמה

שלוש שנים עברו.
שלוש שנים עברו והיום אני רואה אותו.
אני לא יודעת אם לבכות,להתרגש,לצחוק..
דמיינתי את הרגע הזה שהוא יצא כבר מהבית כלא המסריח הזה..למה פתאום זה הדבר האחרון שאני רוצה.
כמה חיכיתי לו,לגבר שלי.
"את מוכנה? אני למטה" קיבלתי הודעה מאחיו של מאור.
אצבעותיי רועדות בזמן שאני מחזירה לו תשובה שאני כבר יורדת.
לקחתי את התיק שלי,מוחה את הדמעות שהצליחו להרוס קצת את המסקרה שלי.
הסתכלתי על עצמי במראה,
עם כל האיפור שמרחתי על עצמי אפשר לראות שבכיתי כל הלילה.
לקחתי לי בקבוק מים נשמתי עמוק ויצאתי מהבית.
ראיתי את רון מחכה לי למטה במכונית האדומה שלו
מחייך לי חיוך מאולץ.כמה שהוא דומה לו,למאור.
הוא הדבר הכי קרוב אליו שהיה לי בשלוש שנים האלה.
נכנסתי למכונית,רון מסתכל עליי בעיניו הכחולות והגדולות.
"רון…" מלמלתי,לא מסוגלת להכיל את עצמי יותר.
"בואי לפה,קטנה שלי" הוא אמר ופתח את ידיו
ללא היסוס קפצתי אליהם.התפרקתי
הוא ליטף את שיערי
"זה בסדר,אנחנו הולכים לראות אותו" הוא לחש לי,מרגיע אותי.
אחרי מספר מילות עידוד וחיבוק שהייתי צריכה,רון התחיל לסוע.
תוך כדי הנסיעה שהרגישה לי כמו שנים חשבתי על כל הזמנים שלנו יחד..
על הטובים,הפחות טובים,הרגעים שהייתי יושבת בבית ואוכלת את עצמי בלי סוף עם מחשבות.
אם כמה שהיה קשה,
הוא האהבה הראשונה שלי,
הנשיקה הראשונה שלי,
הפעם הראשונה שלי…
הןא האהבה של החיים שלי.
"לין,הגענו" רון אמר
יצאנו מהמכונית והתקדמנו לכיוון בית הכלא שמאור שלי נמצא בו.
"בואי" רון אמר ותפס את ידי.
נכנסו לבפנים ורון דיבר עם אחד המזכירים שם
"תודה אחי" הוא אמר לו והתקדם אליי
"נו מה הם אמרו?" שאלתי בלחץ
"הוא אמור לצאת מהשער הקדמי עוד שתי דקות
חיכינו לו שם בכניסה
ליבי דפק כל כך מהר שחשבתי שכל שנייה הוא עומד להתעייף ולא לפעום יותר.
ואז ראיתי אותו,עומד שם ששוטר לידו
בחנתי אותו,הזיפים שלו שגדלו על לחייו וגופו שהתפתח
הוא הרים את מבטו ונלכד מיד בשלי.
"מאור" צעקתי ורצתי אליו
קפצתי עליו,מיד הוא תפס אותי
מחבק אותי חזק.
"אהובה שלי" הוא אמר וקולו רעד.
חיביקתי אותו כל כך חזק,כאילו הוא עומד ללכת לי שוב
"אל תעזוב אותי יותר" לחשתי לחזהו,לא משחררת אותו.
"אני מבטיח לך יפה שלי,אני לא זז ממך יותר" הוא אמר
כמה שהייתי צריכה אותו..