To Fight For It – פרק 18

-תיאה מקווין-

ליל אמש לא יוצא ממחשבותיי, בכל דבר שאני עושה, הוא נמצא בתודעתי, המילים שלו חוזרות שוב ושוב כמו בלופ בעמקי מוחי.
״תיאה! תיאה!״ מלאני חברתי הטובה מעוררת אותי מהטראנס שהייתי שקועה בו, היא ישבה לצידי על המיטה הרכה שלי.
״מה?״ אני שואלת באנחה קלה, היא מגחכת ותולה בי מבט המלא אי חוסר אמון משווע.
״על מה את חושבת? יש לך מבט חולמני״ היא אומרת בחיוך ממזרי, אני עדיין לא מבינה איך היא עדיין חברה שלי, גם אחרי שסיפרתי לה שאני חולה.
״על שום דבר״ מלמלתי כעבור רגע, משחקת בחוט זהב דקיק הפרום מקצה כרית הנוי שנחה על מיטתי.
היא צוחקת, וקל כל כך לפרש את הצחוק שלה, אני קוראת אותה כמו ספר פתוח.
״תפסיקי מל!״ אני מכווצת את גבותיי בתגובה, ״אני לא חושבת על שום דבר״ אני מוסיפה כעבור רגע קל.
״עם מי את מדברת? זה גבר נכון?״ היא שואלת והחיוך התמים שלה הופך לממזרי, בעל משמעות נסתרת מתחתיו.
לעזאזל איך היא קולעת תמיד, היא צודקת, אני חושבת על ליאו ועל ליל אמש בו דיברנו כל הלילה.
אבל זה לא כמו שהיא חושבת, היא מפרשת את זה בצורה לא נכונה.
״ממש לא, אני לא מדברת עם אף אחד״ אני מוחה בפנייה, היא אומנם החברה הכי טובה שלי אבל מעולם לא הייתי הסוג שמשתף.
״מה שתגידי…״ היא נאנחת בחיוך ומרימה את הג׳קט העבה שלה שהיה זרוק על המיטה.
״אני חייבת לזוז, אבא ואשתו החדשה רוצים ללכת לארוחת בוקר מאוחרת״ אמרה בגלגול עיניים מיואש.
אני מחייכת אליה, והיא יוצאת מחדרי, עושה את דרכה לבד אל היציאה המוכרת מביתי.

השעה שלוש הגיעה כל כך מהר ורעד מוזר של אנדרנלין הסוחף אותי ממלא את גופי.
אני עומדת מחוץ למוסך, לוקחת נשימה עמוקה רגע לפני שאני נכנסת.
אין לי מה להתבייש, אני נזכרת בדבריו של ליאו מאמש.
המוסך נראה כל כך שונה בשעות אלו של היום המואר, שתי נערים הכו בשק שחור גדול בקצה הימני ביותר של המוסך הרחב.
בחורה בעלת שיער שחור חלק וארוך המתנופף עם כל תזוזה שלה כשהיא מכה בשק אגרוף אדום ורחב , כל מכה שלה והיא מזעזעת את השק לכל עבר.
מעבר להם, שתי בחורים שישבו על אחד מהספסלים הדבוקים לקיר שוחחו בקוליות בניהם.
חיפשתי במבטי את ליאו, בלעדיו אני אבודה במקום הגדול הזה לבדי, אני לא יכולה פשוט לגשת ולהכות ישר בשק האגרוף הראשון שאני יראה במבטי.
עיניי נתקעו על זירת הספוג שבמרכז המוסך הגדול והרחב, שתי גברים מפותחים הכו אחד את השני וניסו להפיל את הנגדי לרצפת הזירה הכחולה.
הצלחתי לזהות את ליאו בניהם, נותן בעיטה סיבובית הישר אל חזה המתחרה שלו ומפיל אותו.
כיווצתי את מבטי, זה נראה כואב כל כך איך שהוא התרסק בזעזוע על רצפת הספוג של הזירה.
אך תוך פחות מרגע בודד גם ליאו מצא את עצמו מתרסק על הרצפה, כשהרגל של המתחרה מונעת ממנו לקום.
״1״ שמעתי קול נוסף, אחד מהנערים שהתאגרפו בקצה הימני של המוסך הגיע לראות את הקרב.
״2״ הכריז בקול , כנראה סופר את השניות עד שיוכרז המנצח שמקרקע את המתחרה השני אל ריצפת הזירה.
אבל רגע לפני שהנער הכריז על הסיפרה השלישית ליאו הצליח להשתחרר מהאחיזה החזקה, הופך את המתחרה שלו ומקרקע את פניו בחוזקה אל הרצפה.
״3, ליאו ניצח!״ מכריז הנער וקופץ אל הזירה, עוזר לליאו ולמתחרה שהתאגרף נגדו לקום.
״אף פעם הוא לא מפסיד״ צחק הנער שהתאגרף מולו, הם דיברו בניהם, את דבריהם כבר לא שמעתי הם דיברו בשקט רב יותר.
לקח כמה דקות ספרות עד שליאו שם לב אלי, רק בגלל שאחד הנערים שדיבר איתו הצביע לעברי.
הוא חייך חיוך קטן וסימן לי שהוא כבר מגיע.
המשכתי להביט לכיוונם, ליאו אמר דבר מה נוסף באוזן הבחור שהתחרה מולו ואז חיבק אותו חיבוק קצר וגברי.
זה גרם לחיוך קטן לעלות על שפתיי הורודות, אבל החיוך הזה נעלם כרגיל בהרף.
ליאו ירד מזירת האיגרוף והתקדם אלי תוך כדי שהוא שותה מבקבוק מים קרירים.
״נהנת מהמופע?״ הוא שאל בגיחוך קטן שהגיע אלי, שערו החום פרוע על ראשו, וטיפות קטנות ונוצצות של זיעה כיסו את מצחו.
הוא ניראה יפה, המראה הזה מחמיא לו, המראה של המתאגרף הקשוח.
כששמתי לב כעבור רגע שאני שותקת כמו מטומטמת ומביטה על השרירים הבולטים שלו נזכרתי לענות לשאלתו, ״זה היה נראה…כואב״ בחרתי את מילותיי בקפידה.
הוא צחק, מנגב בעזרת מגבת לבנה וקטנה את איגלי הזיעה שעל פניו ועורפו.
״מצטער שאני מזיע ככה, שחכתי שאת אמורה להגיע עכשיו ונתתי לקמרון למשוך אותי לזירה״ הוא התנצל בפניי, אבל בכנות אין לי מושג למה, דווקא מצא חן בעיניי לראות אותו ככה מזיע, לראות איך שריריו נמתחים עם כל תנועה.
ואני ממהרת לסלק את מחשבות אלה מראשי, זה כל כך מטומטם לחשוב על זה, הוא רק המורה שלי לאיגרוף לא מעבר לזה.
אני לא יכולה לתת ללילה אחד של הקשבה לסיפור שלי לגרום לי לחשוב שיש משהו, כי לוודאי הוא ככה גם אם שאר המתלמדות שלו.
״ניגש לעבודה?״ הוא אומר ומגיש לי זוג כפפות איגרוף שחורות ועבות, הרכבתי אותם על ידיי והרגשתי כמה הם כבדות.
אין לי מושג איך אמורים להילחם עם כפפות כאלה מגושמות.
הוא הוביל אותי לשק האיגרוף הקרוב ביותר אלינו.
וכמו בערב בו נפגשנו כאן במוסך לראשונה, הוא עמד כתומך מאחורי השק השחור הגדול והעבה.
״אני רוצה שתדמייני במוחך שהשק הזה, הוא הסיבה לכל הבעיות שלך״ הוא אומר בקול נמוך ורציני, כל שמץ של חיוך שהיה לו קודם לכן נעלם מעל פניו הגבריות והשזופות, המעוטרות זיפים קטנים וחומים.
״ותבעטי בו בכל הכוח שיש בך!״ הוא מוסיף על דבריו כעבור רגע קל.
אני לוקחת נשימה עמוקה, מפסקת את רגליי ומחשבת את זווית התנופה שתכה הכי חזק בשק השחור שמולי.
אני משחררת את האוויר מראותיי, לוקחת צעד אחד אחורה ובועטת בכל הכח שיש בגופי בשק השחור האחוז בין זרועותיו השריריות של ליאו.
השק מתנוענע, לא הכי בחוזקה כמו שדמיינתי בראשי, כנראה המכה לא הייתה חזקה כל כך כמו שחשבתי.
וכנראה כמו שליאו חושב.
״אני יודע שאת מסוגלת להכות חזק יותר תיאה, אל תשכחי מה אמרתי לך אמש״ הוא אומר בקול נוקשה כמעט מכני, והרכות שהייתה בו אתמול כמעט התנדפה ממנו.
כנראה הוא ככה עם כולם כאן, וככה הוא אמור להתייחס גם אלי.
אני מנסה לחשוב מה הוא אמר אמש, כל כך הרבה דברים, אבל לבסוף אני מבינה למה הוא התכוון בדבריו.
הוא התכוון לכך שאמר שאני לוחמת.
מילאתי את המוח שלי בדברים שלו, אולי אם קולו יתנגן בתודעתי אומר את דבריו מאמש אני באמת אצליח.
אז אני מפעילה את הקטעים בו הוא מדבר איתי אמש במחשבותיי, חוזרים בלופ שוב ושוב בעמקי מוחי.
אני לוקחת נשימה עמוקה, משחררת את האוויר הדחוס שבראותיי בחזרה אל חלל המוסך.
׳קדימה, את מסוגלת׳ אני מנסה לשכנע את עצמי לרקע דבריו במחשבותיי.
אני לוקחת שוב צעד אחורה, מרימה את רגלי ובכל כוחי מכה שוב בשק האיגרוף השחור.
השק זז הפעם יותר, אבל לא מספיק בשביל להיחשב כמכה חזקה, וכמו המבט של ליאו הנתלה בי גם אני מרגישה ככה.
אכזבה.