To Fight For It – פרק 25

A-188 30/03/2015 1008 צפיות תגובה אחת

-תיאה מקווין-

לוקח לי זמן רב להתרגל לאור הבהיר הבוקע מבעד לתריסיי החלון השקוף.
הקרניים העדינות מלטפות אותי, ואם זה היה בכל סיבה אחרת, הייתי אפילו נהנת מהם.
אבל כרגע הדבר היחידי שמעסיק אותי זה הכאב ראש העצום שמסחרר אותי.
אני מביטה בחוסר מעש בצורות המזורות המזוגגות באוויר, הראייה שלי עדיין לא התבהרה לגמריי בצורה שאוכל לראות בה כראוי.
אני נאנחת, כבר לא כל כך כואב לי, הכאב החד שהרגשתי נעלם מהחזה שלי ולא הורגש כעת.
רק הכאבים התמידיים והמציקים שכבר התרגלתי אליהם ולמדתי לחיות איתם.
אחות חייכנית נכנסה אל החדר, שערה חום כהה אסוף בפקעת מסודרת על קודקודה, עינייה ירוקות כהות כמו גזע עץ ישן מלא טחב, חיוכה הלבן נעים וחמים.
״היי״ היא מחייכת אלי חיוך רחב, נראת שמחה מעצם העובדה שפקחתי שוב את עיניי.
אני לא עונה, כואב לי הגרון כל כך מבשביל לדבר או לומר מילה קצרה.
״אני לא אפריע לך, רק תזכרי לקחת את הכדורים שלך״ היא אומרת כשהיא מבינה את המצב העגמומי שלי.
אני מהנהת קלות ובכך עונה לדברייה.
היא מניחה מספר קופסאות של כדורים על שידת בית החולים ליד המיטה, לצד עוד מספר קופסאות נוספות שכנראה הונחו שם קודם לכן.
היא שבה על עקבותיה ובאה לצאת מהחדר, רגע לפניי שעזבה מבעד למפתן הסתובבה בחזרה לעברי.
״מישהו הגיע לבקר אותך מאוחר בלילה״ היא אומר בחיוך שלו ונעלמת מבעד לדלת.

אני אוחזת במכשיר הנייד הלבן שלי בידיים רועדות, מספר הודעות ושיחות של נענו הופיעו על המסך הבהיר.
שיחה אחת ממלאני , ושלוש שיחות מליאו שלא קיבלו מענה.
אני מחליקה את אצבעי על המסך הקריר, נכנסת לתיבת ההודעות ומגלה גם שמה מספר הודעות שלא קיבלו מענה מליאו.
התעלמתי מההודעות הראשונות, שהוא רק שואל איפה אני ולמה לעזאזל אני לא עונה.
אבל ההודעה האחרונה משכה את תשומת ליבי.
-תיאה אני משתגע, הייתי בבית החולים קודם, ברגע שאת פוקחת את עינייך תתקשרי אלי-
הוא היה פה בבית החולים, ראה אותי מחוסרת הכרה, שוכבת על מיטה לבנה ומחוברים אלי מלא מכונות.
בלעתי לאט את הגוש שחונק את גרוני, לעזאזל מה הוא עשה כאן? למה הוא לא מניח לי למות בשקט? גם אם הגיע זמני לפני המועד הצפוי.
אני לוחצת על המספר שלו ביד רועדת, הלב שלי מרקיע שחקים ורק מחזור הדם נשמע באוזניי הולם בשקט.
-״תיאה !״ אני שומעת את קולו עוד לפני שעונה הלו והכל משתתק מסביבי.
מחזור הדם, המכשירים שמחוברים אלי, והכאב ראש העצום שהתעוררתי איתו.
-״הלו?״ אני עונה בקול צרוד, הקול שלי נשמע כאילו הוא עומד להיעלם.
-״אני כל כך שמח לשמוע את הקול שלך, כל כך דאגתי לך שאת אפילו לא מבינה!״ הוא נשמע שמח, שהחיוך בקולו נשמע בברור.
אני לא יודעת מה להגיד לו, מה לענות, רק כחכוך גרון שמסכים איתו.
-״אני עוד חצי שעה אבוא אלייך תיאה, תנוחי״ אני שומעת את קולו רך, כאילו מהבעד השני יושב גבר כחוש, ובעצם יושב שם גבר גדול בעל מעמסת שרירים.
אני נאנחת בשקט ומה שנותר לי זה לחכות.


תגובות (1)

!!!!!!!
תמשיכי!!

30/03/2015 18:24
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך